רב סמל ראשון שקד עוזרי ז"ל נהרג כשלושה שבועות לפני נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון, שהתרחשה בדיוק היום, ה־24 במאי, לפני 20 שנים. בכך הפך לחלל צה"ל האחרון לפני הנסיגה.
השנים הארוכות שחלפו לא משכיחות את האסון ולא מרפות את הכאב של בני משפחתו. לשקד שלושה אחים גדולים ממנו: כנרת מלאכי (49, קוסמטיקאית, ממושב אליכין), אייל עוזרי (48, בעלים של חברת הניקיון שקד, מאליכין) ודולי אלגאוי (45, עובדת בסוכנות ביטוח, מחדרה). בני המשפחה לא מתעסקים עם המחשבה שאם צה"ל היה יוצא מלבנון כמה שבועות לפני כן, שקד היה עודנו בחיים. "לדעתי זה הגורל שלו, זה מה שהיה כתוב, ואני לא אישה דתייה", אומרת כנרת. "אם לא היה נהרג שם, אז היה נהרג במקום אחר, כי זו השעה. אולי יש לי נחמה קטנה בעובדה שהוא נהרג בצבא ולא בתאונת דרכים למשל. לפחות זה היה למען הגנת המולדת ולא סתם. שקד היה פייטר אמיתי, אהב את הצבא, את המערכת. אין לי טענות כלפי מישהו וגם לא כלפי הטיימינג שבו נהרג. יש לי מרמור על כך שהוא נהרג מאוד צעיר, לא הספיק ליהנות ולא ראה כלום בחיים שלו. העובדה ששקד היה ההרוג האחרון במלחמת לבנון הראשונה זה משהו שנכנס להיסטוריה, אבל אותי זה לא מעודד בכלום".
"אני מאמין שדברים שצריכים לקרות, קורים", מוסיף אייל. "זה גם יכול היה לקרות בתאונת דרכים או בסוף שבוע עם החברה".
"ברור לגמרי שיש תחושת החמצה. הייתי מאוד רוצה שהחיילים לא יהיו שם מלכתחילה ושלא נחווה את מה שחווינו", אומרת דולי. "אבל אני כל כך עסוקה בכאב הפרטי שלי שמלווה אותי יום יום, אז אני לא שואלת שאלות ולא מחפשת אשמים. זה כבר לא מעניין. שום דבר כבר לא יחזיר את שקד. אני עובדת בלרפא את עצמי".
"אנחנו לא כועסים"
שקד, בן 24 וחצי בנופלו, גדל במושב אליכין שבעמק חפר, שם ספג את החיבור לשורשים ואת אהבת האדמה. הוא למד ביסודי באליכין, אחר כך עבר לכפר הנוער כדורי. משם המשיך ללמוד בכיתה י"ג בכפר צבי סיטרין עד גיוסו כעתודאי. כשנהרג היה בקבע ושירת בחיל החימוש, בגדוד 411 של התותחנים. הוא נפל שבועיים לפני יציאתו לקורס קצינים, במהלך פעילות מבצעית בגבול לבנון ב־4 במאי 2000 מפגיעת טיל בג'יפ שבו נסע. בעת שעשה את דרכו למוצב פרג, הסמוך לקיבוץ משגב עם, החל חיזבאללה לשגר טילי קטיושה לעבר המוצבים שלאורך הגבול. אחת הקטיושות פגעה בחלקו האחורי של הג'יפ. שקד נהרג במקום. חברו, נהג הג'יפ, נפצע קל.
כשהם נשאלים על סוגיית השהות הארוכה ברצועת הביטחון, שעלתה בתקופה האחרונה ביתר שאת לקראת יום השנה העגול ליציאה מלבנון, הם מודים כי למרות אובדן יקירם, הם לא מבקרים את ההחלטות המדיניות שהתקבלו אז. "אני רוצה להאמין שמי שהחליט את ההחלטות, עשה את זה בשיקול דעת", אומרת כנרת. "מי אני שאדע בדיוק מה היו השיקולים? לא יכולה להיכנס להחלטות האלה. לא עסקתי במה היה קורה אם היו יוצאים קודם מלבנון. העסקתי את עצמי בכך שאמרתי שלשקד היה חוסר מזל. זה קרה כמה שעות לפני שהוא היה צריך לחזור הביתה. בחוסר מזל הקטיושה נפלה עליו. הנהג יצא כמעט בלי שריטה. אז איך אפשר לומר שזה לא ביש מזל? אחד אי אפשר היה לזהות בכלל, ושני יצא כמעט ללא פגע. על זה אני כועסת, על זה אני ממורמרת. על חוסר המזל שלו".
"אני לא יכול לבחון אם זו הייתה באמת שהות ארוכה או לא", אומר אייל. "אני לא באמת יכול להגיד לך אם היינו צריכים לצאת לפני או אחרי. אבל במבחן התוצאה, אנשי קריית שמונה ישנים היום בשקט ולא נופלות עליהם קטיושות. אנחנו לא כועסים. גדלנו במשפחה שמשרתת. אבא שלי היה מפקד בשריון, אני הייתי לוחם בצבא. חונכנו וגדלנו לשרת ולתת. אנחנו לא עוסקים בנושאים פוליטיים, לא בכעס על המדינה או על מה שעשינו בלבנון. אבל לפעמים עוברת לנו התחושה למה הקטיושה נפלה שם ולא 100 מטר יותר רחוק. אגב, החייל שהיה עם שקד באותו רגע תמיד מגיע אלינו לכל אזכרה ובכל יום זיכרון. זה לא מובן מאליו. בכל זאת חלפו 20 שנה".
את הרגע שבו הודיעו להם על הנורא מכל הם זוכרים בפרטי פרטים עד היום. "ביום ששקד נהרג בישלתי במטבח ותוך כדי הסתכלתי בחלון", מספרת כנרת. "מהבית שלי יכולתי לראות את החדר של שקד בבית ההורים. שקד היה צריך לחזור הביתה אחר הצהריים ולא הבנתי למה הוא לא מגיע. למה האור בחדר שלו לא נדלק. ביני לבין עצמי אמרתי 'להתקשר אליו? לא להתקשר?'. בעלי אמר לי: 'מה, הוא ילד קטן? בטח עצר אצל מישהו בדרך. עזבי, הוא יגיע'".
את זוכרת בדיוק מתי הודיעו לך?
"הלכתי לישון. בשעה 23:30 המודיע דפק אצלי בדלת. אבא שלי היה באותו זמן באירוע בצפון ואמא שלי ישנה. לא אשכח זאת עד שאמות. אמרתי שזה לא יכול להיות, אולי התבלבלתם? הלכתי עם המודיע לאמא שלי. נציגים מהצבא נסעו עם רופא לצפון, לאולם האירועים, כדי להביא את אבא שלי. מאז השתנו החיים ב־180 מעלות. אין יותר שמחה אצלנו. מי שמקבל את הסטירה הזאת כבר לומד תוך כדי איזה חיים ארורים מחכים לו".
"אחרי השחרור מצה"ל, במשך עשר שנים הייתי לוחם ביס"מ של משטרת ישראל", משחזר אייל. "ביום שבו שקד נהרג הייתי בעבודה מבצעית של היס"מ בלילה. הגיע איזשהו קצין לחפש אותי. בהתחלה סיפרו לי ששקד נפצע. רק בדרך לבית סיפרו לי את האמת. בכלל לא עיכלתי את זה, אי אפשר לעכל דבר כזה. יחד עם זה, אתה חייב להיות חזק בשביל ההורים, הסביבה. אתה חייב לעשות הלוויה, שבעה. מצאתי את העוצמות שלי ואת העשייה. ברור שיש רגעי נפילות, אבל העשייה מאפשרת להמשיך".
"ראיתי את שקד בפעם האחרונה ביום ראשון כשהוא נסע לבסיס", נזכרת דולי. "הוא יצא מהמושב ואני בדיוק חזרתי לאליכין מהחבר שלי כדי להתארגן לעבודה. נופפנו לשלום אחד לשני. לאחר כמה ימים התקשרתי לשקד ושאלתי אותו אילו חברים קרובים שלו הוא רוצה שאזמין לחתונה שלי. אמר לי: 'אל תדאגי, אבוא ביום חמישי ונשב על זה צ'יק צ'ק'. אבל ביום חמישי הוא כבר לא חזר. התקשרו לטלפון של החבר שלי, היום בעלי, אמרו לו מה שקרה ושיביא אותי הביתה. אני הייתי לידו רדומה. הוא אמר לי שאמא שלי לא מרגישה טוב. כשהגעתי הביתה זה היה משהו שלא אשכח בחיים. הגעתי כשכבר כולם היו. אצלנו זה יישוב קטן. מכוניות חנו עשרות מטרים מהבית. שאלתי 'מה זה כל האנשים האלה?'. עליתי במדרגות וראיתי את כל האנשים בוכים, צועקים, ולא הבנתי מה קרה. ואז אומרים לי: 'שקד'. קיבלתי את זה בצורה נוראית. עד היום אני לא מסוגלת לראות תמונות של שקד".
כיצד השתנו חייכם לאחר מותו של שקד?
כנרת: "יש חיים לפני מותו של אחי ואחרי מותו. הבית אצל ההורים שלי ממש התפורר, אפילו שאנחנו משפחה מאוד מלוכדת ואחים טובים. אבא שלי יוסף היה טרקטוריסט במועצה המקומית באליכין. אמי שושנה עובדת במטבח. שניהם התרסקו. אבא חלה מאוד בעקבות הטרגדיה. גם אמא לא בשיא הבריאות. החיים נהיו עצובים, זה כבר לא אותו ערב שישי, לא אותה שמחה. שקד היה בן זקונים של המשפחה, מאוד אהוב על כולנו. כולם תמיד רצו להיות סביבו. כשהיה מגיע הביתה, הבית שלנו היה מוצף חברים".
אייל: "בהתחלה, בשבעה, אתה מוקף אנשים, ואז נכנסים לחיים האמיתיים. פתאום מגיעים חגים, חתונות של חברים של שקד. אתה מוזמן ומרגיש את החוסר שלו, את אי־היציבות, את האובדן שלו. אין יום שאני לא נזכר בו. אבל ממשיכים. התחתנתי ובנינו בית באליכין".
דולי: "אצלי זו מלחמת הישרדות יומיומית. אני נאחזת בבעל המקסים שלי, בילדים שלי שנותנים לי נחת בלי עין הרע. אני לא יכולה להגיד לך שאני אותו בן אדם. וזה בא לידי ביטוי בכל דבר – בחרדות, בפחדים, בזוגיות".
התותח של שקד
ליום שבו שקד נהרג, הרביעי בחודש, יש סמליות מסוימת אצל המשפחה הדואבת. "דולי הייתה צריכה להתחתן ב־4 ביולי, אייל ב־4 בספטמבר, והחבר הכי טוב של שקד, עזורי שרוני, כיום ראש מועצת אליכין, התחתן ב־4 בנובמבר", מספרת כנרת. "אלה תאריכים שנקבעו מראש, ואבא שלי לא הסכים לבטל שום חתונה. אמר 'הכל, כולל הדי.ג'יי', וכך היה. זו הייתה שמחה מהולה בעצב. לשקד הייתה חברה מקסימה במשך כמה שנים בשם רוני. הם אהבו מאוד. כמה שנים אחרי מותו רוני עוד המשיכה לבוא אלינו בערבי שישי לאכול. אבא שלי תמך בה המון זמן. אחר כך היא הקימה משפחה ועברה לחו"ל. היינו בחתונה שלה".
הרחוב באליכין שבו גרה המשפחה נקרא כיום רחוב שקד. יש גם כיכר על שמו ובו מוצב התותח ששקד היה עליו בלבנון. האחים מנציחים את שקד בדרכים נוספות. שניים מתוך שלושת ילדיה של כנרת משרתים, כמו דודם, בתותחנים. בתה היא קצינה. היא הגשימה את מה ששקד חלם עליו ולא הספיק. ואילו לאייל יש כאמור חברת ניקיון הקרויה על שם אחיו שנפל.
מהן המחשבות שעולות בכם אחרי 20 שנה?
דולי: "המחשבות היחידות שעולות בי בראש זה איך אני מתמודדת ואיך אני מחזקת את כל הסביבה שלי, את המשפחה שהתפרקה. זה מרגיש לי כמו אתמול. כשאת אומרת לי 20 שנים, זה נראה לי הזוי. תחושות הכאב לא נדחקות, אלא רק מתעצמות עם השנים. הכל מתחלק לי לעולם שלפני ולעולם שאחרי. לומדים לחיות אחרת".
כנרת: "תודה לאל שכבר אין יותר הרוגים בלבנון, אבל יש חיילי צה"ל שנהרגים במקומות אחרים. המקרה האחרון של החייל עמית בן יגאל ז"ל, פשוט גמר אותי נפשית. לכן אין שום נחמה. עדיין יש לנו חיילים הרוגים".
"מיום ליום זה נהיה יותר קשה", מסכמת שושנה עוזרי (64), אמו של שקד. "אני נזכרת בשעות שהוא היה מגיע, בשבתות ביחד. שקד חסר לנו בכל רגע. הזמן אינו מרפא. אבל היות וחיתנו את הילדים ויש נכדים, אז אנחנו חיים למענם. תמיד אני אומרת ששקד מסתכל עלינו מלמעלה".