ברוך בן יגאל, אביו של עמית, שיתף הבוקר (שני) בתכנית של גולן יוכפז וענת דוידוב ב-103FM בתחושות שלאחר ההודעה על מציאת המחבל שזרק את האבן שהרגה את בנו.
תפסו אתמול את המחבל שרצח את עמית, זה כאילו נותן שקט אבל לא באמת.
"בהחלט, אבל אני מתחיל מסע מאוד ארוך שיסתיים רק ביום שאני אחזיר את הנשמה שלי גם כן לבורא. אבל לפחות בנקודה הזאת, בחושך שהייתי בו כל כך הרבה זמן, חודש ימים אני מחכה לטלפון הגואל. בכל השיחות שלי עם כל קברניטי המדינה והצבא אני ביקשתי מהם את הדבר הזה, כי זה לא נתן לי מנוח. אני ישן כבר חודש ימים על הרצפה בחדר של עמית וכל יום אני מתעורר כל כמה דקות ומסתכל על הטלפון, אולי הטלפון הגואל יגיע ואתמול כשזה הגיע זה מאתיים טון שיצא ממני אתמול".
ישנת הלילה?
"כן, ישנתי במיטה שלי בפעם הראשונה 3 שעות רצופות, זה לא קרה לי חודש ימים. שמתי את הטלפון פעם ראשונה בסלון, לא שמתי אותו לידי".
עד ההודעה בעצם ישנת כל לילה בחדרו של עמית, על הרצפה עם הטלפון ופשוט חיכית?
"בוודאי, שאם חס ושלום חס וחלילה יתקשרו ולא אשמע אותו - שהוא מה שנקרא יפציץ אותי. גם אמרתי לאיוב המג"ד שלו 'איוב, כל שעה כל שעה אני מבקש ממך להתקשר אליי'".
הלילה היה שונה.
"כן, כיוון שהלילה הזה באתי לחדר של עמית ואמרתי לו – 'בן יקר שלי', קודם כל אתמול אחרי הבשורה נסעתי יחד עם חברים של עמית ובני משפחה שלי לבית העלמין ופשוט עשיתי שם ברכה של 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה', ואחרי שבירכתי אמרתי 'עמית יקר שלי, תפסו את המחבל, תפסו את האיש הארור הזה ששיבש לך את החיים והרס לי את החיים לי ולאמא'. זה פשוט דבר שהוא לא כל כך נתפס, גודל האבדה שלי ברמה האישית שלי היא כפולה ומכופלת. עמית הוא בן יחיד שלי, אין לי עוד ילדים, אין לי עוד כלום. המסע שלי הוא ארוך מאוד, הוא עמוק מאוד, אני אמנם מוקף אנשים מהשורה הראשונה.."
אבל בסוף אתה לבד.
"נכון".
אמרת שדיברת אליו בקבר, ובחודש האחרון גם דיברת איתו?
"איזו שאלה, ברור. זה כל יום מחדש, כל רגע מחדש, אני פותח את היום שלי עם זה ומסיים את היום שלי עם זה. זה משהו שהוא לא נשלט אפילו, אין דבר כזה. המחשבה הזאת על האיש הזה שעשה את זה ואיך שהוא מסתובב חופשי, כשבאו אליי השבת, אתמול יחד עם הצבא ואמרו לי, שאלתי 'הוא הודה?' אמרו לי 'כן, לא רק שהוא הודה, הוא גם שיחזר את זה', והצוות של עמית היה שם בזמן השחזור. זו הרגשה שאני לא יודע איך להסביר במילים".
הוא גר בבניין?
"נכון מאוד, הוא בן 49 לא מדובר בילד בן 18 שמתלהב או מתלהם אלא אדם שהוא בן גילי כמעט. אתה אבא לילדים, אני לא מבין - מה אין לך רחמים? אין לך רחמים? לפי המראה שלו האדם הזה הוא אדם דתי, האסלאם זו לא דת של רוצחים, זו דת של סובלנות. אני למדתי אסלאם אני בוגר בר אילן".
המחבל כמעט בן 50 ואתה אומר בעצם – 'שנינו אבות'.
"נכון. אני הייתי מעז בחיים לפגוע בילד שלו? בחיים לא, בחיים לא, בחיים לא, בחיים לא. זה לא אדם בן 20 מתלהב ועושה שטויות, מדובר פה באדם שיש לו יישוב הדעת, אדם שצם כל היום. אתה עולה למעלה לגג מכין אבנים מראש וזורק אבנים בלי טיפת רחמים? ויש לך ילדים בתוך הבית? איזה דוגמה אישית אתה נותן לילדים שלך? שיש להם אבא רוצח?"
היה לך חשוב ללמוד מי הוא?
"בוודאי שכן, כיוון שמדובר באדם שהוא בן 49, בעל משפחה, איך אתה מעז לעשות דבר כזה? בשם מי אתה עושה דבר כזה? בשם מה אתה עושה דבר כזה? בשם מה? לשם מה?"
מתי ה-30?
"יום שלישי, מחר זו האזכרה של ה-30 ולפחות וי אחד קטן אני יכול לעשות. וי אחד קטן בתוך המערבולת שבה אני נמצא והיא מטורפת, היא גדולה והיא ענקית. אני בכלל לא מעכל בכלל את הדבר הזה, אני לא מסוגל לדבר על הבן שלי בלשון עבר. משרד הביטחון רצה להחתים אותי על המסמכים האלה של ה-2 אותיות שאני לא יכול להסתכל על האותיות עם הגרשיים. אמרתי לה 'אני לא מסוגל לחתום על זה, אני מרשה לך לחתום במקומי, אבל אני לא מסוגל. היד שלי לא יכולה לחתום על זה'".
אלפי מנחמים, חלק מהאנשים סיפרו ודיברו על הבן שלך, למדת עליו משהו חדש?
"בטח, בטח. אני ידעתי שהוא תמיד היה עם שמחת חיים, כי זה היה המאפיין שלו. הוא היה מצחיק את כולם, הביטחון העצמי שמותר לך וטוב לך לעשות לחיים ולשמוח ולהיות תמיד מוביל ותמיד בראש המחנה. אמרתי לו 'תמיד תהיה זנב לאריות ולא ראש לשועלים', תמיד אמרתי לו את זה. 'תלך על דרך החיוב ולא על דרך השלילה ותעשה דברים כמו שצריך לעשות אותם, בצורה יפה ומכבדת'. מה שלימדתי אותו, כשאתה שומע מהחברים שלו, מכל מיני סוגים שונים של חברות וחברים שלו שזה מה שהוא למד והוא יישם את זה בצורה כל כך יפה, בצורה תרבותית, בצורה איכותית, שהוא נהנה מכל רגע, שהוא נגע בכל כך הרבה אנשים - כמה אבות זוכים לדבר הזה?"
"חשבתי שעמית חזר, כל הגוף שלי הצטמרר":
אימו של עמית, נאוה רביבו, התראיינה גם היא הבוקר לגלי צה"ל וסיפרה: "ישבתי בחצר הבית כשבאו לבשר לנו, עדיין באים לבקר ומחממים לנו את הבית. אבא שלו נכנס בצעקה: 'נאוה, תפסו אותו'. חשבתי שעמית חזר, כל הגוף שלי הצטמרר. כשברוך דיבר על זה שהוא מחכה לרגע הזה לא הבנתי את המשמעות, היום הבנתי את המשמעות. בכיתי וראיתי את עמית שמח שזה מה שקרה, והבנתי מה החשיבות של זה".
עוד הוסיפה רביבו: "אני התעסקתי בכאב האישי שלי, ואמרתי שלא משנה לי אם תתפוס את מוחמד או עלי. מה שמשנה לי זה שדבר כזה לא יקרה. ברוך אמר שירדו לו טונות (של משקל) מהגוף, אני יכולה להגיד שזו נחמה שבהחלט נכנסה לגוף שלי. זה רומם את הילד שלי ברמת המשימה כפל-כפליים".
היה לך רגע לעצמך לקלוט שהחיים השתנו בשבועות האחרונים?
"אתה לא רוצה את הרגע הזה, לקלוט שמשהו עומד להשתנות. אתה פשוט מכיל את כל הדבר הזה ומנצל כל רגע, אתה עדיין לא מבין שזה מה שקורה. כשנסענו לבסיס בשבוע שעבר היה לי מאוד קשה להבין שאני לא הולכת לפגוש אותו. הלכתי, זה נורא ריגש אותי, וכאב לי כמובן".
הוא הפך מעמית שלך לעמית של כולם.
"הוא בהחלט הפך להיות עמית של כולם, וזו כנראה הייתה המשימה שלו. היו לו אמרות גבוהות כל הזמן, בהתחלה אמרתי שהכל הזוי לי לגמרי, כי השיתוף פעולה של אנשים, הלבוא ולהיות חלק מ - זה לא מובן מאליו. אתה נזכר ברגעים ובוכה, ועדיין, עם כל הכאב, יש כל כך הרבה חום ואהבה, שזה מצליח להתמוסס מרגע לרגע. כמובן שאי אפשר לדעת מה יהיה אחרי ה-30, אבל זה מרומם, זה עושה טוב. והיום עוד נדבך, עוד משהו. זה טיפה בים, אבל כששמעתי שנתפסו עוד 20 כאלה - אני אמרתי 'עמית שלי, מה שאתה עשית'. אין לתאר את הכאב".