להיות העיניים של המדינה זה אומר לדאוג לכוח בשטח כאילו הוא הילד שלך", מתארת רב"ט שני קמרי את תפקידה כתצפיתנית בצה"ל. יש מי שעלול לראות את התפקיד הזה כאפרורי וכחסר זוהר מבצעי. אבל אם שואלים את החיילות עצמן, שמסכלות מאות חדירות בשנה לשטח ישראל, הן מרגישות לוחמות לכל דבר. בשנה האחרונה אף הוכפל מספר החיילות שביקשו להתגייס לתפקיד.
“לא רציתי להתגייס לתפקיד בכלל", מודה רב"ט קמרי, בת 19 וחצי ממושב שזור ליד כרמיאל, המשרתת בחטמ"ר גולן על גבול סוריה.
“שמעתי המון דעות לא טובות על התפקיד. כל מי שסיפרתי לו על השיבוץ הגיב בפרצוף חמוץ ואמר שאהיה כמו רובוט מול המסך, אסגור מלא שבתות, הראייה תיהרס לי וכו’. אז לא רציתי להתגייס, אבל לא סירבתי. הגעתי לחמ"ל, ולאחר תהליך קשה של הכשרה הבנתי שהחמ"ל הוא בית שני. יש מבצעיות ברמה גבוהה מאוד, חברות שהן אחיות למשימה, ותחושה של אחריות ומשמעות".
באוגוסט האחרון הצליחה רב"ט קמרי להביא לסיכול של אירוע בשעת לילה מאוחרת. “זיהינו ארבעה מחבלים שמניחים מטען על הגדר", היא מספרת. “שלושה מהם התקרבו, ואחד בדק מרחוק לבדוק אם כוח מגיע לאזור. הוא היה חמוש. פתחתי עמדה על אמצעי זיהוי נוסף שרואה את המתרחש מזווית נוספת, וראיתי את החוליה מניחה מטענים וחופרת באדמה. הייתי כל הזמן עליהם, וכשהם הגיעו ל־20 מטר מהגדר, ראינו שהם מוחאים כפיים וחוגגים שהצליחו להניח את המטען.
מה שהם לא ידעו כמובן זה שכוחות מגלן וחיל האוויר כבר הוקפצו, ולאחר שהזיהוי היה גמור, כלי טיס אווירי חיסל אותם. זה היה מאוד מדויק, והצלחה גדולה מאוד עבורנו. אנחנו מכירות מעולה את הגזרה ויודעות לסווג מה חריג ומה לא. במשמרות אנחנו מתרגלות כל הזמן כדי להיות מוכנות ומדויקות ברגע האמת. כשזה הגיע, ידעתי שאנחנו מוכנות לזה, וזה הוכיח את עצמו".
היה רגע מפחיד במיוחד?
“זה לא ממש פחד, אלא יותר הבנה של גודל השעה והאחריות. כשהכוח היה בשטח, והאחריות כולה על הכתפיים שלי, אז היה רגע מלחיץ מאוד. כולם היו בדריכות עצומה עד שכלי הטיס פגע בהם. אני הייתי כל הזמן בבקרה על החוליה, אבל בקשר עם כל הזרועות תוך כדי. אבל אני אף פעם לא לבד, יש עוד תצפיתניות ומפקדות שחולקות איתך את האירוע, ואנחנו מוכנות לכל מצב".
התצפיתניות שייכות לחיל הגנת הגבולות וממוקמות לרוב בגזרות גבול בגדודי איסוף קרבי הכוללים גם לוחמי שטח. התפקיד שלהן הוא להיכנס לחמ"ל למשמרת בת ארבע או שש שעות ולא להוריד את העיניים מהמסך. אפילו לא לשבריר שנייה. כל הסטת מבט עלולה לעלות בחיי אדם. הן חייבות להכיר את הגזרה כמו את כף ידן, וההכוונה שייתנו לכוח בקשר יכולה להכריע בזמן אמת.
להבדיל מרב"ט קמרי, סמל סתיו גבאי, בת 19 מקריית מוצקין, כן ביקשה להשתבץ לתפקיד, והיא מוצבת בגבול לבנון, שהפך לגזרה חמה לאחרונה. “לרוב בנות לא רוצות את התפקיד כי הוא שוחק וקשה, אבל רציתי לעשות משהו משמעותי", מספרת גבאי. “אנחנו קו הגנה ראשון של הלוחמים בשטח, והיה לי חשוב להרגיש בקו המגע".
עד כמה התפקיד שוחק?
“כשיושבים הרבה זמן בחמ"ל, ארבע שעות משמרת ואחריה עוד ארבע שעות כוננות, שזה אומר לא להתרחק מהחמ"ל, וכשאת עם העיניים רק על המסך כל כך הרבה שעות - זה יכול להוות בעיה למי שקשה לה לשבת הרבה זמן ולהתרכז. אבל כשאת מבינה שיש לך בידיים חיים של חיילים ותושבים, אז את עושה הכל ונותנת מעצמך את הכל.
אין כזה דבר להכין קפה או לצאת לשירותים. יש כוננית שיכולה להחליף, אבל את עם העיניים כל הזמן על המסך. זה קשוח, אבל מספק ומשמעותי ושווה את זה. את עוברת את כל הקשיים עם החברות שלך בחמ"ל, וזה הופך את זה לקל יותר".
סיכול שביצעה סמל גבאי, ובמסגרתו מנעה חדירת מחבלים ופיגוע בגזרת הר דב ביולי האחרון, עלה לכותרות. “זיהיתי חוליה של מחבלים מתקדמת ברגל למוצב גלדיולה", היא מספרת. “מיד הכרזתי בקשר והקפצתי גזרה. ראיתי את החוליה מטפסת על ההר ועקבתי אחריה תוך כדי שאני מעלה כמה שיותר אמצעי תצפית.
בגלל שאזור הר דב מסוכן, ואין שם בכלל גדר ואפשר לחדור לישראל יחסית בקלות, התפקיד שלנו משמעותי כפליים. ראינו שהם מתקדמים ושיתפנו את הכוח במוצב. הם פתחו באש לכיוונם והבריחו אותם חזרה לשטח לבנון. אירוע כזה יכול להימשך כמה שעות, וגם אם נגמרת משמרת, אנחנו ממשיכות לבאה. אף אחת לא מתחלפת בזמן אירוע“.
המיומנות מעל לכל
רב"ט מאי דוד מקריית אתא משמשת כבקרית שליטה ימית על גבול עזה. המשמרות שלה בחיל הים נמשכות שש שעות. “התפקיד מאתגר ולא פשוט בכלל, אבל רציתי אותו מלכתחילה כי אנחנו משפחת חיל הים", היא מספרת. “אבא שלי, דודים שלי ועוד קרובי משפחה היו בסטי"לים, בדבורים וכו’, וכיוונתי לשם. אני רואה את עצמי לא פחות מלוחמת".
אילו תכונות לדעתך חיוניות לתפקיד?
“אני אדם מאוד חברותי, וזה דבר בסיסי שנדרש. את נכנסת למשמרות עם בנות ממגוון רחב, והן הופכות לחברות לחיים. אנחנו 24/7 יחד, מרימות אחת את השנייה ונמצאות שם אחת למען השנייה. הגיבוש החברתי קריטי להצלחת המשימה. בלי סולידריות והדדיות, מאוד קשה לשהות בחמ"ל כל כך הרבה שעות. צריך להגיע למצב שכולנו מסתנכרנות.
נדרש גם כוח רצון. להבין מה את רוצה. לא כל אחת מבינה את זה. צריך להבין שאת שומרת על גבולות המדינה ועל המשפחה והבית שלך, וככה אני רואה את זה תמיד. חשובות דייקנות, אופטימיות, אנחנו הכי מבצעיות שיש. יש צחוקים במשמרת, אבל כשנכנסים לאירוע, אנחנו מיד נכנסות לתפקיד במרץ, והמיומנות מעל לכל".
באוגוסט האחרון פורסם כי פעיל חמאס הסתנן לישראל בחודש יוני מחופי עזה דרך הים, בשחייה, ונעצר על ידי כוחות הביטחון. מאחורי הסיכול הזה עמדה רב"ט דוד. “ישבתי על מצלמה וסרקתי את הים כרגיל, ופתאום הבחנתי בנקודה", היא מספרת. “בים קשה מאוד לזהות כי רואים רק ראש ולא תמיד קולטים את זה.
יש לנו מערכות נוספות שעוזרות לנו להבין אם יש חדירה. נשארתי על הנקודה בים ולא לקח הרבה זמן עד שיצאה יד, והבנו שזה שחיין שחוצה את הגבול הימי לשטח ישראל. הכוחות הוקפצו וכיוונתי אותם - זה חשוב שההכוונה תהיה מדויקת - והוא נתפס".
תארי את הרגע הזה. מה עובר בגוף?
“זה רגע מאוד מלחיץ. סומכים עליי, ויש לי עול על הכתף כי חשוב לא לפספס ולהישאר עליו כל הזמן במעקב. בנוסף, צריך לכוון את הכוחות כמו שצריך עד לתפיסה. אני העיניים. הלוחמים בים לא יודעים ולא רואים כלום, וחשוב שאני אדייק מאוד. אצלנו אומרים שאירוע שמתחיל בים צריך להסתיים בים. אם הוא עולה לחוף, זה כבר כישלון“.
תודה מאמא
סמל מאיה מלכה, בת 20 מהוד השרון, משרתת בגבול מצרים. כאשר שובצה לתפקיד, הרגישה שנפלו עליה השמיים. “רציתי תפקידי הדרכה ופיקוד והתבאסתי כשקיבלתי את השיבוץ", היא מספרת. “אבל מהר מאוד שיניתי את התפיסה, והיום אני חשה גאוות יחידה".
מה שגרם לשינוי היה סיכול אחד משמעותי שהפך את האכזבה לגאווה. “במרץ 2020 הייתי במשמרת לילה וסרקתי את הגזרה כמו תמיד, ואז זיהיתי תנועה של רכב בגבול עם מצרים", היא מספרת. “הכרזנו עליו בקשר והתחלתי לסרוק בצד המערבי. זיהיתי קבוצה עם שקים ונשקים שהייתה קרובה לגדר והניחה סולם כדי לטפס. הודענו לכוח להתמקם בגזרה והכרזנו לנוע לכיוון. הם הרימו פצצות תאורה.
בין היתר, התפקיד שלי היה לוודא שלא מדובר בשוטרים מצרים כי בכל זאת זה גבול של שלום, ואם ייפגע שוטר, תהיה תקרית דיפלומטית גדולה. הכוונתי את הכוח ונתתי הסבר איפה כל אחד ממוקם. החל ירי באוויר, וירו עליהם חזרה. היו כמה הרוגים, וההברחה סוכלה. היה מדובר ככל הנראה בהברחת נשק או סמים".
רק אחרי שהאירוע הסתיים, החלה סמל מלכה לעכל את המראות הקשים שלהם הייתה עדה. “אני לא רגילה לראות הרוגים בתצפית, וזה היה מלחיץ מאוד", היא מודה. “ראינו הכל בלייב, והתמונות הללו של גופות נשארו איתי כמה ימים".
המחמאות ותעודות ההערכה שמגיעות לאחר האירועים גורמות להן להבין את גודל המעשה. “הצלנו חיים, ולוקח זמן לקלוט את זה", אומרת סמל גבאי. “כולם באים ומחבקים ואומרים ’כל הכבוד’. קיבלתי, למשל, הודעות תודה מחיילים במוצב או מאמהות לחיילים שמשבחות אותי על התפיסה. אמא של אחד החיילים שלחה לי הודעה: ‘תודה שזיהית והצלת את החיים של הבן שלי’. רק אז את מבינה שהצלת חיים ומתחילה להתרגש".
“המורה שלי מהתיכון סיפרה לי על סרטון של שחיין שחצה את הגבול מעזה", מספרת רב"ט דוד. “כשסיפרתי לה שאני סיכלתי את החדירה, היא הייתה בהלם. מיד לאחר מכן העלתה את הכתבה לאתר בית הספר שלי, וקיבלתי חיבוק מכל מקום. גם ממפקד הבסיס שלי. זה מרגש ומעלה מוטיבציה".
רק נשים משובצות כיום לתפקיד, שבעבר כלל גם גברים. ארבע התצפיתניות מסכימות שאין בציבור הרחב היכרות אמיתית עם אופי התפקיד. “לפעמים אני מרגישה שחסרה הערכה לתפקיד", טוענת סמל מלכה. “בהרבה אירועים אנחנו משתתפות בצורה מבצעית לכל דבר, ובסוף יוצאת כתבה בנוסח: ‘הלוחמים סיכלו והלוחמים מנעו' וכו’. חבל לי שלא תמיד אנחנו נחשפות".
“לרוב, תצפיתניות לא מקבלות את ההערכה שמגיעה להן", אומרת גם סמל גבאי. “אם אנשים היו מכירים את מה שקורה בחמ"ל, בנות היו רוצות להתגייס ולהרגיש משמעותיות יותר מאשר לשבת במשרד. יש בנות שלא רוצות להתגייס לתפקיד כי הן לא מספיק מכירות אותו".
“עם ישראל לא יודע כמה קשה אנחנו עובדות", מוסיפה רב"ט דוד. “אנחנו נותנות מעצמנו לא 100% אלא 200, ודואגות לשמור על המדינה והחיילים שלנו. אנשים לא מבינים כמה זה מאתגר ודורש מאיתנו. כשאני יוצאת ממשמרת עם חיוך כי שוב הצלחתי, אני מגיעה הביתה מסופקת מהתרומה שלי למדינה".
“זו הכי תחושת שליחות בעולם", מסכמת סמל גבאי. “בלעדינו זה היה עלול להיגמר אחרת. את רואה דברים שרק את יכולה לראות, ואם לא תהיי מרוכזת - את עלולה לפספס את מה שיעלה בחיי אדם. הציבור לא מבין כמה כובד משקל זה על כתפיים של חיילת בת 20".
