נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין, שר הביטחון בני גנץ והרמטכ''ל אביב כוכבי השתתפו היום (שני) בטקס האזכרה השנתי לזכרם 73 חללי צה''ל אשר נפלו באסון המסוקים בארבעה בפברואר 1973. השנה, בעקבות משבר הקורונה, נערך הטקס באופן מקוון.
שר הביטחון גנץ נשא דברים ואמר: "לא אשכח את המראות שראיתי עם הגעתי לשטח- ואני נושא אותם עמי לעד. עלינו, המנהיגים, מוטלת האחריות לדאוג שהזיכרון והמורשת של כל אחד מהם ושל כולם ביחד, יישארו איתנו לעד. אני גאה בצה"ל ובחיל האוויר בפרט על תרבות החקירה שהוא מנהיג ונותן גיבוי מלא למפקדים המבצעים את תפקידם על הצד הטוב ביותר, לעיתים בתנאים קשים. לצד זאת, ראוי שנמשיך להזכיר ולהעביר את המסר למפקדים כולם – אזרחי ישראל מפקידים בידינו את היקר להם מכל, ועלינו מוטלת המשימה להשתפר, ללמוד, לא להיות שאננים או להיכנע לעייפות".
עוד הוסיף גנץ כי "שלוש שנים וחצי לאחר האסון יצאנו מלבנון, כשדם חללנו נספג באדמתה. הבהרנו מאז, שוב ושוב, שלא נאפשר לחיזבאללה ולאיראנים להפוך את לבנון למדינת טרור. גם היום צה"ל פועל וימשיך לפעול על קו הגבול וגם הרחק מעבר לו. אנו לא מהססים לפגוע בהתעצמות ובהתבססות האיראנית מעבר לגבולותינו, ונסראללה יודע היטב, שהחלטתו לבנות בונקרים של תחמושת וטילים, ולשכלל את יכולותיו של חיזבאללה, מסכנת אותו ומסכנת את אזרחי מדינת לבנון. כדאי שגם ממשלת לבנון תדע זאת ותיקח אחריות. אם תיפתח חזית בצפון, מדינת לבנון תהיה זאת אשר תשלם את המחיר הכבד ביותר על הנשק שמפוזר בריכוזים אזרחיים".
הרמטכ''ל אביב כוכבי אמר: "השנה החולפת הייתה שנה של ביטחון שנה של הגנה. אחת השנים השקטות והיציבות שידענו. מספר ההרוגים היה הנמוך ביותר, והיציבות בגבולות ברובן נשמרה. זה לא קרה מעצמו, זה תוצאה של עבודה קשה. בכל הזרועות, בכל הפיקודים, בכל המימדים, 360 מעלות סביבנו, 24/7. מנענו לאורך השנה חדירות בצפון ובדרום, סיכלו ירי רקטי, חשפנו מנהרות רבות בגבול רצועת עזה, סיכלנו פיגועים באיו״ש על בסיס שבועי, שלא לומר יומי. וכמעט, כמעט בכל שבוע פעלנו בעומק שטח האויב כדי להשמיד אמל״ח שכוון או תוכנן לפיגוע במדינת ישראל ואזרחיה. זה המימוש של היעוד של 'הגנה לישראל'".
כוכבי המשיך: "גם בתחום שיפור המוכנות ובעניין הכוח והתוכנית הרב שנתית, אנחנו ממשיכים. הגדלנו את ההצטיידות באלפי חימושים ואמצעי לחימה, שיפרנו תוכניות מבצעיות ואימונים ושיפרנו מאוד בכוח אדם ואמצעים את יחידות הקצה והגדודים, בדיוק הגדודים שמהם באים הבנים שלכם ושבהם הם שירתו".
"עשינו עוד דבר חשוב כדי לשפר את תחום הבטיחות בצה''ל, הגדרנו קצין בטיחות ואיכות ראשי, בדרגת תת אלוף, עם ניסיון של 30 שנה בתחום", הוסיף כוכבי. לדבריו, "זהו ציווי נוסף שהשאירו לנו הבנים. הצורך ללמוד, להשתפר, לבצע הכנות יסודיות, לתכנן באופן קפדני ביותר ומקצועי ביותר. כל זה מחייב אותנו לדייק את עצמנו ולתבוע מאיתנו מילה אחת: מציונות, בכל דבר. מצוינות בכל דבר שאנחנו עושים, אנחנו מתאמצים בעייין הזה ואנחנו זוכרים שזה גם אחד מלקחי האסון הנורא, שבגינו כולנו נמצאים כאן עכשיו זה לא רק ציווי שהשאירו לנו הבנים, האמת, זו גם סוג של פקודה. לא כתובה, פקודה שניבטת אלינו מהעיניים שלכם בכל פעם שאנחנו פוגשים אתכם".
במפגש מצומצם שנערך בבית הנשיא נכחו כנציגי משפחות הרוגי האסון, חנה וראובן בביאן, הוריו של סגן אלון בביאן ז"ל ויעל ויונתן (ג'וני) מישייקר, הוריו של סמל ראשון גלעד מישייקר ז"ל, ומשפחות נוספות הצטרפו למפגש באופן מקוון.
ריבלין פתח את דבריו ואמר כי "קשה לקיים את הטקס הזה לזכר הבנים האהובים שלכם בצורה הזו דרך המסכים. אני יודע שזה קשה מאוד גם לכם. איננו יכולים להיפגש איתכם, כמו בכל שנה. איננו יכולים לאמץ אתכם אל ליבנו. איננו יכולים לחבק אתכם, כפי שהיינו רוצים אנחנו עושים את כל זה אבל מרחוק".
"כאב השכול הוא כאב לאומי, אך הוא בראש ובראשונה כאב פרטי, אישי, יומיומי, עמוק. הכאב שלכם. כזה שמלווה אתכם שעה שעה. כאב שאין לו מזור ואין לו נחמה. אין יום שאתם לא חווים את האובדן. דבר לא ימלא את החלל. מכם אנחנו שואבים כוחות, מכם אנחנו לומדים את המשמעות העמוקה של האמרה 'במותם ציוו לנו את החיים'", אמר הנשיא, לו זה השנה האחרונה בה ייקח חלק בטקס כנשיא.
"כל שאנחנו יכולים לתת לבנים אשר שילמו בחייהם ולכם – אתם שנתתם את היקר מכול – הוא את הזיכרון. הזיכרון שלהם שחי איתנו גם אחרי לכתם. זוהי הפעם האחרונה שאני משתתף בטקס הזה כנשיא מדינת ישראל. אבל אני מבטיח לכם נאמנה שתמיד הייתם ולנצח תהיו בליבי, ובלב העם ובלב כל הנשיאים והנשיאות שיבואו אחרי. יהי זכר הבנים האהובים חקוק בליבנו לעד", סיים הנשיא.
ראובן בביאן, אביו של סגן אלון בביאן שיתף גם הוא בתחושותיו במהלך הטקס: "אלון היה ילד יפה תואר, עם עיניים כחולות מאירות. לכל מקום שהלך הביא את היכולות שלו לראות את החיילים שלו, לדאוג להם, ולנו למשפחה. הוא הכיר כל חייל, מה שלומו ומה קורה בבית. בשבעה שלו סיפר לנו חייל שלו על פתיחת ציר בבופור, בחושך. כשאלון בראש הוא סימן לכולם לשבת ולחייל לגשת אליו, ושאל אותו 'תגיד לי מה קורה לך? אתה איתנו? מתי יצאת הביתה?' הוא ביקש מהבחור להסתובב אחורה לראות את החיילים בטור מאחוריו. החייל סיפר שראה עשרות עיניים, ואלון אמר לו 'אתה רואה אותם: כולם על הכתפיים שלי ושלך, אז תתעורר'. הוא הצליח לראות בחור מ-30 מטר, הייתה לו היכולת לראות אנשים".
יעל מישייקר, אמו של סמ''ר גלעד מישייקר ז''ל אמרה: "אני שומעת על אלון ז"ל ואנחנו משפחות שמכירות כבר 24 שנים, שכנים בהר הרצל, ואני חושבת על גלעד. כנראה שהחבר'ה שהיו ביחידות מובחרות היו להם תכונות נבחרות ממש. מגיל מאוד צעיר גלעד גילה אכפתיות, ודאגה לאחר. כשהיה בן ארבע במעון במוסררה, לקח תחת חסותו ילד שאביו היה בבית כלא. גלעד היה מבקר את הילד ומבקש להיות איתו. האחריות הזו ליוותה אותו בכל מקום. חיילים ששירתו לצידו סיפרו על אוזן קשבת ורצון לעזור. חייל שפחד לעלות לשמירה ראשונה במוצב סיפר שבלי לדבר הרבה, גלעד עלה איתו לשמירה של שלוש שעות כדי שלא יהיה לבד. זה גלעד. גם אצלנו יש קשר והיכרות של הנכדים, קשר בין דורי, לפעמים נדמה שהם מכירים הרבה יותר ממה שאנחנו ידענו עליו".