לפני עשור בדיוק התהפכו לחלוטין חייהם של בני הדודים ויקי ג'אן ויניב קרלינסקי, כאשר הוריהם, פלורה ומשה גז – הוריה של ויקי - ושולה ודב קרלינסקי – הוריו של יניב - נקלעו לסדרת פיגועי טרור שהתרחשה על כביש 12, בדרך לאילת, ונרצחו מירי על מכוניתם.
מתקפת הטרור, שבה נרצחו שישה אזרחים ישראלים ושני אנשי כוחות הביטחון ונפצעו 40, אירעה בשעה שהאחיות שולה ופלורה ובני זוגן היו בדרכם לחופשה בטאבה. במסגרת המתקפה, מחבלים מצרים פתחו באש על אוטובוס אגד (קו 392), ובהמשך פתחו באש על אוטובוס נוסף ומכוניות של אזרחים ישראלים.
"זה תפס אותי בהריון שני, בחודש השביעי", משחזרת כעת ג'אן, הבת הבכורה של בני הזוג גז, שנהרגו בהיותם בני 52. "הייתי אמורה להצטרף לנסיעה הזו ולא הצטרפתי בדקה ה־90. קיבלתי שיחת טלפון מאחות נוספת של אמי, שאמרה שהיה פיגוע בכביש 12 ושאמא שלי לא עונה לה לטלפון".
מה עשית?
"לא כל כך הבנתי, זה לא היה נראה לי הגיוני. ניסיתי להתקשר להורים ולדודים, ואף אחד לא ענה. בתוך הבטן החלה תחושה לא טובה. התחלנו להתקשר למלון, לבתי חולים, למוקדי מידע, ולאט־לאט הבנתי שמשהו לא טוב קורה. זה היה יום מאוד מעורפל מבחינת הנתונים, לא קיבלנו הודעה רשמית. חיכיתי כל הזמן לדפיקה בדלת, שיבואו לספר לי, וזה לא קרה. הבית שלי במושב החל להתמלא במאות אנשים, כולם יודעים, ורק אני לא. כל הזמן אמרתי: 'בגלל שאני בהריון אתם לא מספרים לי'. בלילה הגיעו אנשים ממחלקת זיהוי פלילי לקחת דנ"א, אבל לא נתנו לי שום תשובות או אינפורמציה. באיזשהו שלב התקשרתי לאח של אבא שלי, שגם נסע איתם לאילת. הוא ענה אחרי המון שעות, אמר לי: 'משהו לא טוב קרה, אני לא יכול להרחיב'. היינו ניזונים רק מהחדשות. הייתי ערה כל הלילה עד שבמהדורת החדשות בשש בבוקר ראיתי על המסך את שמות ההרוגים".
לדבריה, ההבנה שהם אינם חלחלה בה עוד קודם לכן. "כבר בערב שלפני כן, אני זוכרת את עצמי יושבת עם דף ועט ומתחילה לכתוב הספד", היא מספרת. "הבנתי שנקום לבוקר של בשורה לא טובה ועברתי לשלב של אוטומט. אבל במקביל, כשהבית החל להתמלא באנשים, אמרתי לכולם ללכת. אמרתי לעצמי שאם אגרש אותם, אולי הבשורה הזאת לא תגיע הביתה".
שלא נריב
"ביום הפיגוע הייתי בעבודה ובסביבות השעה 14:00 דודה שלי התקשרה אליי ואמרה: 'קרה משהו לא טוב, תבוא מיד לבית של ויקי'", משחזר גם קרלינסקי, בנם הבכור של בני הזוג קרלינסקי, שנרצחו בגיל 56. "כשראיתי אצל ויקי אנשים רבים שמתאספים, החלו אצלי כל מיני חששות. בסביבות השעה 23:00 השותף של אבא שלי הראה לי תמונה של הרכב שפרסמו באינטרנט, וזיהיתי את הרכב. ההורים לא ענו לטלפון, הבנתי שכנראה קרה הגרוע מכל, ופשוט לא רציתי להאמין לזה".
ג'אן, 40, מתגוררת במושב נווה ימין. היא אם לשלוש בנות ובעלת עסק משפחתי לפרויקטים ולוגיסטיקה. אחיה, עידן והילה, היו בעת האסון בני 25 ו־26. "אחי גר עם ההורים בבית באותה תקופה", היא מספרת. "מאותו ערב הוא לא חזר הביתה, וגר אצלי כמעט שלוש שנים. נשארנו יתומים. גם שולה, אחותה של אמי, הייתה מאוד קרובה אליי, כמו אמא שנייה שלי. מבחינתי איבדתי שתי אמהות. זה אובדן שאי אפשר להסביר אותו במילים, אי אפשר לעכל. מבחינתי הם עוד נמצאים באיזשהו בילוי ארוך ועוד צריכים לחזור. לא היה כאן שום תהליך פרידה או הכנה. ביום בהיר אחד נלקחו ארבעה אנשים והשאירו חלל עצום. הרגשתי שהפכתי להיות סוג של מבוגר אחראי בלי ששאלו אותי אם יש לי את יכולת ההכלה הזאת".
קרלינסקי, 45, אב לשניים, מנהל חשבונות מכפר סבא, הוא אחיו הבוגר של דורון, כיום בן 34. "ביני ובין אחי הקשר מאוד התהדק והפך כמעט כמו של אחים תאומים, למרות הפרש הגילים בינינו", הוא מספר. "מרגע האסון הבנתי שאני צריך לתת לאח שלי את המענה. הוא נשאר פתאום עם ארבעה קירות. הוא היה ילד של אמא, מאוד קשור אליה. אחרי הפיגוע, הוא נשאר לגור בבית ההורים מעט זמן, ואחר כך עבר לגור ביחידת דיור אצל ויקי במושב. אחרי שנה אני חזרתי לכפר סבא לבית של ההורים, והוא עבר ליחידת דיור בבית כדי שירגיש שיש לו גב. שם הוא התחיל את החיים שלו, הכיר את אשתו ונולד לו ילד. היום שנינו גרים בכפר סבא די קרוב אחד לשני".
הרגשת שאתה משמש לו מעין אבא?
"בעקבות הטיפול הפסיכולוגי שאני הולך אליו מאז האסון הבנתי שאני צריך לתפקד מולו לא כאבא, אלא לתת לו את התמיכה הגדולה כאח גדול ולאפשר לו להתפתח קדימה. אני ממשיך את הטיפול הפסיכולוגי גם היום כי זה מאוד עוזר לי בקשיים שיש לי בנקודות זמן מסוימות כמו למשל בימי זיכרון, חגים, ימי הולדת, לידה, חתונה. לבת שלי הייתה בשנה שעברה בת מצווה. זה לא היה לי קל מבפנים, אבל כלפי חוץ הפגנתי שמחה כדי לאפשר לה הנאה מקסימלית מהאירוע. אני מעכל, אני מבין, יודע שזאת המציאות, ואני חי עם הכאב שלי בפנים".
"בשלוש השנים הראשונות הרגשתי שאני מתפקדת כי צריך לתפקד", מספרת ג'אן. "הבנתי שיש לי ילדות, שאני צריכה לדאוג לאחים שלי, אחריות שנפלה עליי בגיל צעיר. ידעתי שאם אני אפול, אז גם האחים ייפלו אחריי, ורציתי להחזיק את הבסיס של הבניין הזה. הייתי אומרת לאחים שלי: 'תבטיחו לי שנישאר ביחד, שלא נריב על שום דבר'. אלו חיים לצד האבל, חיים לצד כל העצבות הזאת, לצד כל הכאב הזה, לצד תחושת הפספוס. הקלישאה שהזמן יעשה את שלו היא לא נכונה. ההפך, הזמן עושה את זה יותר קשה".
זה מה שנשאר
בשנת 2012 השתתפה ג'אן בעונה השלישית של תוכנית הריאליטי "מאסטר שף" ושיתפה שם את סיפורה. "זו הייתה חוויה שנסחפתי אליה במקרה, אבל גם היא החזיקה אותי מעל המים", היא מספרת. "הרגשתי שאני צריכה לעשות דברים בשביל עצמי. המטבח היה משהו מהותי בבית שלנו. תמיד היה בית מלא, אם זה שישי, שבת, קידוש וחגים. מצאתי את עצמי המון שעות במטבח משחזרת טעמים של המאכלים של אמא, את התיבול שלהם.
"עם השנים פשוט למדתי לחיות עם זה", מוסיפה ג'אן. "למדתי להבין שיש את הרגעים האלה שזה צף, והגעגוע כמובן קיים. אני לא יכולה להגיד שהתרגלתי למצב. עדיין יש רגעים שאני אומרת שאני צריכה להתייעץ עם אמא שלי, ופתאום קולטת שהיא לא נמצאת. חסרה לי גם המון אינפורמציה הורית. מעניין אותי מה אמא שלי הייתה אומרת על מצב כזה או כזה. אמא שלי הייתה גננת, מורה לחיים, אישה שדגלה בשלום, רודפת צדק. אנשים היו באים להתייעץ איתה. הייתה לה המון חוכמת חיים, והיא מאוד חסרה לי בימים אלה".
את בית ההורים הם החליטו להשאיר כבית משותף של האחים, ולדברי ג'אן, "בכסף של השכירות אנחנו מקיימים נופשים משפחתיים בראש השנה ובקיץ. ההורים שלי לא חוו את החתונות של עידן והילה. היום שניהם נשואים, לכל אחד יש ילדה. אני ואחותי ליווינו את אחי בחופה, אני ואחי ליווינו את אחותי בחופה. יש גם כאב מאוד גדול על כך שהבנות שלי לא זכו לסבא וסבתא. הבנות יודעות ומכירות את הסיפור שלהם ומגיעות לטקסים. אני משתתפת בטקסים במושב, תמיד מספרת עליהם. הבנות מכירות אותם מהמון זיכרונות וחוויות שלנו, וזה מה שנשאר. יש תחושה של פספוס והחמצה ענקית, כאב וחלל שאי אפשר למלא, וגם אחרי עשור אי אפשר להתרגל אליהם. אני אפילו לא מאמינה שעברו עשר שנים, שהצלחתי לנשום עשר שנים בלי ההורים שלי".
"עד היום הכאב הוא אותו כאב, למרות שעברו עשר שנים", אומר גם קרלינסקי. "ככל שהזמן עובר, הכאב גדול יותר. מיום הפיגוע החיים השתנו. אין אותה שמחת חיים, זה לא אותו הדבר. זה הולך איתך לאורך כל הדרך. אבל יום אחרי האסון קיבלתי החלטה שאני בוחר בדרך מסוימת. אחרי אסון כזה או שאתה הולך לעצב ולשכול ונשאר שם או שאתה בוחר בחיים. היו לי אישה, ילדים ואח לדאוג לו. בחרתי בחיים, ומשם התקדמתי".
מה אתה מספר לילדיך על סבא וסבתא?
"הבת הגדולה הייתה אז בת 4 וחצי. יש לה זיכרונות מאוד טובים מסבא וסבתא. הבן שלי היה אז בן שנה וחצי, אפשר לומר שהוא לא זוכר כלום. הוא רק זוכר במעורפל שביום הולדת שנה אבא שלי קנה לו ג'יפ בצבע כחול. הילדים שלי מכירים את הסיפור, וגם היו באזכרות. יש כאב עצום שנשאר אחרי דבר כזה. זר לא יבין זאת. אבל כל אדם שקורה לו מקרה כזה צריך לבחור בחיים ולנסות לשאוף כמה שיותר למעלה, במיוחד אם יש לו משפחה וילדים".
"כל אחד היה רוצה שאבא ואמא שלו יישארו כאן", מוסיפה ג'אן. "אין נחמה לדבר הזה. אבל הניצחון שלי לטרגדיה הזו הוא שאנחנו חיים, שהצלחנו להקים משפחות, להביא ילדים לעולם. אנחנו מנסים להמשיך חיים נורמטיביים כי אנחנו מרגישים שזו הייתה הצוואה שלהם".
