"כמו אמסטף שאומן לתקוף": נשות הלומי הקרב חושפות את הפצעים

ישראל הקטנה שלנו ידועה במלחמות, עימותים, פיגועים וקרבות אימתניים שהשאירו צלקת אצל לא מעט מאזרחי המדינה. בין אלו שרצים בבהלה אל המקלט כשמתחילה אזעקה לבין אלו שהקריבו את חייהם למען המדינה, היו מי שנלחמו בעורף האויב, סיכנו את הכל – ובכל זאת שבו חזרה הביתה. אלה אותם נפגעי מערכות ישראל שקל להלל בתום הקרב ולהודות להם על שנתנו מעצמם, אך אלו גם אותם האנשים שנאלצים להתמודד עם ההשלכות של הפציעות והמראות הקשים כל יום בשנה. 

לכבוד "יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה", החלטנו במעריב להראות דווקא את הצד השלישי בסיפור, זה שנשאר בצל. לשם כך, נרתמו למשימת השליחות הזו שלוש נשים חזקות ואמיצות שהיו מוכנות לחשוף את כל הקשיים והתמודדויות שחווה המשפחה אחרי שהלוחם האהוב שב מהקרב. מפציעות גופניות שמגבילות גם בפעילויות הכי יום יומיות ועד נפגעי הנפש שנאלצים להמשיך להילחם בממסד, גם אחרי שהמלחמה האמיתית נגמרה. 

"הוקרה ללא הכרה"

הכירו את אדווה רמתי, שמתגוררת יחד עם בעלה שגיא ושלושת ילדיהם הקטנים בישוב הקהילתי מרחב עם. אדווה ושגיא הכירו כשלוש שנים לפני שהתפרצה אצלו הפוסט טראומה, אלא שבדיעבד אפשר היה לזהות שזה משהו שכבר היה בתוכו עוד לפני ההיכרות. האירוע הטראומטי של שגיא התרחש בשנת 2000, במסגרתו טיל נפל על המוצב בו הוא שירת וגבה קורבנות שהיו קרובים אליו מאוד. היינו רוצים לדלות עוד פרטים, אך שגיא מתקשה להיזכר באירוע הכואב. אדווה סיפרה כי תחילה הוא חי באופן רגיל יחסית, עד שהגיע מבצע "עמוד ענן". 

לפני כשמונה שנים שגיא נקרא לצו 8, שם הוא והצוות שלו אומנו לקראת כניסה קרקעית לעזה. כל הלוחמים המורעלים נכנסו מיד למציאות של מלחמה, אלא שאחרי כמה ימים של שטח ויריות הכל בוטל והצוות שוחרר בחזרה הביתה. "זה אמנם טוב שלא הייתה כניסה, אבל מה שקרה זה שהחזירו לי את שגיא כמו אמסטף שאומן לתקיפה. זה היה קשה, היו סיוטים ושגיא התקשה לצאת לעבודה, אז הבנו שיש פה משהו אחר", אמרה אדווה למעריב. אמנם די במהירות שגיא אובחן כפוסט טראומטי, אך מכאן המסע להתמודדות עם הקשיים רק החל. 

לך תתמודד

שגיא נאלץ לסבול מהתקפי חרדה קשים, לחץ ודריכות גדולה. "זה כמו שאתה בסרט אימה ונכנס למצב של מתח אז כל דבר מבהיל אותך? אז ככה הוא חי. כל תנועה מהירה או מפתיעה יכולה לעורר אצלו תגובה", תיארה אשתו. לדוגמה, באחד מימי ההולדת שלו, אדווה החליטה לקחת את בעלה לפיקניק במקום שקט ופסטורלי, כיוון שלמקומות רועשים והומי אדם הוא כבר לא מסוגל ללכת. פתאום באמצע הפיקניק הגיעו חבורה של נערים עם "חזות מאיימת", ושגיא מיד התנתק. "אפשר ממש היה לראות את העיניים שלו, הוא התחיל לעשות חישובים ואמר לי 'אני חושב מה יש לי כאן כדי להצליח להשתלט על שישה חבר'ה'. זה פשוט סתר את המציאות הנעימה והטבעית", סיפרה בכאב. 

ממצב של איש עובד, מתפקד ואינטראקטיבי שלא היה נח, שגיא הפך לאדם שמתקשה לצאת לעבוד ולהיות בסביבת אנשים. כיום, אחרי מאבק של שש וחצי שנים מול משרד הביטחון, נקבע כי שגיא באובדן כושר עבודה מלא והוא ומשפחתו מקבלים תמיכה ממשרד הביטחון. אחרי מחאת הלומי הקרב, אליה שגיא התגייס כמו לוחם שיצא למילואים, הגיעה הרפורמה החדשה. לפי ההחלטה החדשה אדווה יכולה גם היא לקבל טיפול פסיכולוגי, שבעבר היה מוגבל בפרק זמן, וגם הילדים זכאים לטיפול, מה שלא היה בעבר כלל. על אף שהיא טוענת כי הרפורמה תומכת במשפחה בעיקר כלכלית ופחות נפשית, היא אכן רואה את השיפור ביחס. עם זאת, אדווה הייתה רוצה שלבעלה יהיה מקום נעים לשהות ו"להתאשפז" בו כדי להירגע מהיום יום. "כל בר דעת יכול להבין שבן אדם שדרוך 24/7 לא יכול להיות במקומות עם אנשים לא צפויים, וזה מה שקורה במחלקות האשפוז הנפשיות", היא הסבירה. 

האישה שמאחורי הכאב

אחד הדברים שלאדווה היה הכי חשוב לשים עליהם דגש בראיון היא האבחנה בין נשות הלומי קרב לבין נשים נפגעות אלימות. אפילו שלי היה קצת קשה להבין מדוע היא בחרה להדגיש דווקא את נושא זה, היא הסבירה לי: "בן הזוג שלי יכול לפעמים להתעצבן, להתפרץ ולזרוק חפצים, אבל אני מבינה מאיפה מגיע התסכול וחוסר היכולת להביע את ההרגשות שלו. הוא יודע שהבעיה היא שלו והוא לעולם לא יפגע בי או בילדים". כוונתה הייתה שלעיתים, בשיח הנשים הקולקטיבי, עולות התפרצויות הזעם של נפגעי הפוסט טראומה בהשוואה לגברים אלימים, אך המצב רחוק מלהיות כזה - התסכול והכאב של הלוחמים מופנה כלפי עצמם ולווא דווקא החברה. לדבריה, לנפגעי פוסט טראומה יש מכנה משותף ברור וזה הרגישות הגדולה לכאב של אחרים. "אחד הדברים שהכי קשה להם הוא הידיעה שהם פוגעים במשפחה ובחיים הנורמליים". 

אדווה הייתה רוצה להעביר מסר שמתחיל כבר מהתפיסה – זו לא חולשה להביע כאב. המדינה והחברה צריכה ללמד שצריך לדבר על הנושא ולהסביר שגם גברים יכולים לבכות, מה שייתן למתמודדים עם פוסט טראומה את היכולת לקום ולטפל בבעיה. החוק צריך להבין את שורש הבעיה ולהנגיש את הטיפול והבירוקרטיה עד לדלת ביתו של כל אחד מנפגעי מערכות ישראל. המדינה יוצאת מנקודת הנחה שהמטופל הוא "קודם כל שקרן, עד שיוכח אחרת" וזה מה ששם עוד אבן בגלגלים של נפגע נפש, המתמודד עם המציאות הקשה ממילא.

"כל פעם שמגיעים ל'פציעולדת' שלו הוא הופך מדוכדך"

אורי גרינשטיין, בת ה-33 מחיפה, נשואה כבר שש שנים לחיים. במקרה יוצא הדופן הזה השניים הכירו דווקא אחרי הפציעה במהלך אחת מפעילויות השיקום בבית הלוחם. אורי הגיעה אל בית הלוחם אחרי שירות צבאי כלוחמת בהנדסה קרבית, והיא מאובחנת בפיברומיאלגיה המתבטאת בכאבי שרירים ועייפות עזה. חיים לעומתה הגיע אחרי שנפצע במלחמת לבנון השנייה, והוא חי עד היום עם רסיס בעין, כאבי פרקים ואיך לא, פוסט טראומה. "שמתי עליו עין וממש ביררתי עליו עם חבר משותף כדי לוודא שהוא לא עם פוסט טראומה קשה מידי. יצאנו לכמה דייטים אבל לקח לי זמן עד ששחררתי את הלחץ. היה את הסדרה 'חטופים' באותו הזמן ופחדתי שהוא יתקוף אותי", סיפרה אורי למעריב. 

אהוב בסיירת חרוב

חיים היה לוחם בסיירת "חרוב" כשהוא נפצע בזמן מארב בלבנון ממטען שהתפוצץ עליו ועל חברי הצוות שלו. באירוע הטראומטי חיים נפצע במצב בינוני, אך לצידו גם נהרגו חבריו, וביניהם גם הקצין שלו. אורי לעומת זאת פיתחה את המחלה במהלך שמירות צבאיות בגבול ירדן. "זה נוח מאוד ששנינו בתוך זה, אנחנו משתדלים לנצל יחד את הטיפולים בבית הלוחם וליהנות מפעילויות הגיבוש שאנו זכאים להם. אנחנו פשוט מבינים אחד את השנייה לעומק ורגישים יותר לכאב. אני לא רק אשת נכה צה"ל, אני גם כזאת בעצמי", סיפרה אורי. 

לדבריה, אחרי שאובחנה בפיברומיאלגיה, הוריה עודדו אותה להיעזר בעורך דין שעזר לה בוועדות הרפואיות המתישות. חיים לעומת זאת לא ידע שהוא צריך להיעזר בגורם מוסמך חיצוני, לכן הוא עד היום נאלץ להילחם עם בירוקרטיה והחזרים. "שנינו נלחמנו כדי שיכירו בבעיות שלנו. שיחקו איתנו בזמנים של תורים ובכך החמירו גם את המצב הרפואי והנפשי של שנינו. פשוט זלזלו בפציעה שלנו, על הכל צריך להילחם איתם", הסבירה אורי, שכבר התעייפה מהמלחמות של אחרי מול הממסד. 

"כבר כמעט ויתרו עליו, ואז.."

על אף שהשניים הם עובדים ומשתדלים לחיות את חייהם באופן שגרתי, ההתמודדות היא יום יומית ומגבילה בכל מיני תחומי חיים. השניים התקשו בקבלה של משכנתא כיוון ששניהם נכים, התקשו בלהוציא את אחוזי הנכות שמגיעים לכל אחד מהם ונלחמו כדי לקבל את הטיפולים להם זכאים. "העובדת ברווחה כבר רצתה לוותר עליו ודחפה אותו ללכת להיות נהג מונית אפילו שרצה להגיע להיי-טק. מזל שהיה לו אותי והתעקשתי שהוא ילמד. אמנם זה לקח חמש שנים אבל הוא מצליח לעבוד היום בחברת היי-טק מצליחה וכולם בעבודה שלו מאוד רגישים למצב", סיפרה אורי. 

אחרי שחיים סיים את הלימודים, ארגון נכי צה"ל הוציא את המטופלים לטיול אחרי צבא של שבועיים בהודו. בעקבות הטיול, שהעניק לחיים פרספקטיבה מעט שונה על המציאות, הוא חזר והחליט לכרוע ברך ולהציע לאורי להינשא לו. החתונה אמנם הייתה שקטה כדי לא ליצור סיטואציה מבהילה עבור חיים, אך היא הייתה כמו חותמת להצלחה המשותפת שלהם. בימים אלו השניים יחד, אך מתאימים את היציאות ואורח החיים שלהם למצבם הרפואי והנפשי. – וזה מתבטא כמעט בכל תחום. "אנחנו לא יוצאים למסיבות או מועדונים שיש בהם מוזיקה חזקה. גם לפני שעברנו לחיפה גרנו בעוספיא והיו שם הרבה קולות ירי ופיצוצים שהקשו מאוד על החיים שלנו. זה משפיע על כל הבחירות שלנו בחיים ולכן אנחנו משתדלים להיות באזורים שקטים", סיפרה אורי. 

כבוד המת על חשבונם

אורי הסבירה שהיא וחיים מרגישים שקופים. כבוד המת במקומו מונח, אך לחברה קל יותר להכיר במשהו מוחשי כמו נכות פיזית או מוות. "לא מכבדים אותנו ולא רואים בנו את הדברים הכי בסיסיים", הכריזה אורי בכעס. היא סיפרה כי חיים גם ככה חי בתחושת אשמה – "למה אני חי והוא מת", וכשמקדשים רק את המת זה לא מיטיב עם הפצועים. הנכות היא לא תירוץ, ואורי וחיים משתדלים להמשיך לחיות את חייהם באופן שגרתי ומלא, אך לא תזיק להם קצת עזרה אמיתית ותמיכה נפשית או כלכלית. היא בסך הכל צועקת: "תראו אותנו!". 

"איש הברזל שלי"

הסיפור השלישי שלנו שייך לניצן סולומון מהרצליה, שנשואה לאורן ולהם שתי בנות, ליהי בת ה-14 ועמית בת ה-11. אורן וניצן הכירו בזמן לימודי ממשל דיפלומטיה ואסטרטגיה בבינתחומי והתחתנו באוקטובר 2003. אחרי שנתיים של נישואים מאושרים הגיעה התפנית הדרמטית בעלילה – אורן נפצע. הוא היה איש צבא וקצין מודיעין בעזה, כשלפתע הגיע דיווח על מחבל שעתיד להגיע לקו הגבול. כשאורן ואנשי צוות נוספים עצרו את החשודים לתשאול, המחבל הבין שעלו עליו והוא הפעיל את המטען והתפוצץ. בפעולה זו נהרג עודד שרון, ואורן שעמד מאחוריו נפצע קשה. הוא סבל מפגיעות הדף, רסיסים בבטן ובעיית שמיעה, אך החלק הקשה היה העיוורון. 

"בהתחלה רק עין ימין נפגעה לגמרי והצליחו בסורוקה להציל שרידי ראייה בעין שמאל. זה נתן לנו תקווה אבל היום המצב כבר החמיר והוא עיוור לגמרי", סיפרה ניצן. מאז הפציעה אורן חי עם כלב נחייה שקיבל מארגון נכי צה"ל וכבר מהרגע הראשון הוצמדה אליו קצינת נפגעים שליוותה את המשפחה תקופה ארוכה. להבדיל ממה ששמענו עד כה מאדווה ואורי, ניצן דווקא מציגה בפנינו את הפנים היפות של הממסד ומודה על כל העזרה והתמיכה שהיא ואורן קיבלו לאורך השנים. "נתנו לנו כל מה שאנחנו צריכים וזכינו לצוות קשוב ואנשים מדהימים. אני לא אומרת שאין בעיות, אבל האנשים היו טובים אפילו שהפרוצדורה מקוממת", היא הסבירה למעריב. 

אין סיכוי חוזר לגדוד?

אחרי שיקום ארוך אורן החליט שהוא חייב לחזור לפעילות והחליט להתגייס מחדש לתפקיד אחר. באמצעות החזרה למסגרת אורן הצליח להשתקם יותר בקלות וזה נתן לו "סיבה לקום בבוקר". לדבריה של ניצן, הרבה מהתהליך היה בזכות המערכת הצבאית, שקיבלה את אורן בזרועות פתוחות עם הרבה רצון לעזור ולתמוך בו. מלבד הפציעה הפיזית, שהותירה את אורן עיוור לגמרי, קיימת אצלו גם פוסט טראומה שהתגלתה אחרי הכחשה ארוכה. "בהתחלה הוא לא רצה ללכת לטיפול והתעקש לחזור לשגרה אבל היום הוא מבין שהוא צריך לקבל עזרה. בעיקר כי יש קושי עם הקטע שפתאום לא רואים", הסבירה אשתו. 

אבא לא רואה

ניצן מספרת כי כבר כשהם היו בבית החולים אחרי הפגיעה היא הבינה את ההשלכות על העתיד המשותף שלהם. ובעיקר על הילדים. הבנות של הזוג נולדו לתוך המציאות בה אבא לא רואה, והן גדלו לתוכה עם הרבה בגרות וסבלנות למצב. תחילה, עוד לפני שהגיחו אל אוויר העולם, נציגה של עמותת "מגדלור" הגיעה אל המשפחה והסבירה לאורן וניצן איך להתמודד עם המצבים הכי פשוטים של היום יום, וביניהם גם איך להנגיש את המצב לבנות העתידיות. "אחד הדברים שהאישה אמרה ונכנס לי ללב היה עד כמה חשוב קשר עין. הסברנו לכל אחת מהן כבר כשהייתה תינוקת שאמנם אבא לא יראה אותן אך חשוב שהן ימשיכו להסתכל עליו בעיניים", אמרה ניצן. 

כיום, כשהבנות כבר גדולות יותר, הן מתווכות לאביהן את העולם בצורה יפה ומרגשת באמצעות יכולות וורבליות לא מובנות מאליהן. על אף הרגישות, כל בנות המשפחה מרגישות בכל יום שעובר את הקשיים הקטנים של השגרה שמגבילים את אורן. "יש השתדלות מאוד גדולה שהבנות לא יצטרכו לוותר על דברים בגלל זה, ועם זאת הנוכחות שלו מאוד חשובה והוא שם בשביל הבנות כל הזמן אפילו שהוא לא יכול לראות אותן", היא סיפרה. 

התסכול הפך לציניות

ניצן הסבירה כי הקושי שלהם בהתמודדות דווקא לא היה מול משרד הביטחון או הממסד, אלא דווקא ביום יום. הוא לא יכול לראות מה היא לובשת, הוא מתקשה לבשל ולא יכול לנהוג, אך בעיקר – לא רואה ג'וקים. היום, אחרי שנים של התמודדות, בני המשפחה כבר רגילים למצב אך מרגישים בקושי שהוא יוצר והמוגבלות היא מוחשית. כדי להתגבר על כל הקושי, אורן חזר לעשות ספורט, לשחות ולהתחרות בעולם, הוא חזר לשרת בצבא וכיום השתחרר והחל לעבוד בחברת "סיגניה" שעוסקת בתרומה לקהילה. מלבד כל אלה, אורן גם מעביר הרצאות על הסיפור האישי שלו וחושף את ההתמודדות הבלתי פוסקת. 

אחרי הפציעה גם ניצן הבינה שהיא אמנם תסיים את לימודיה, אך ממש לא תעסוק בהם בחייה. התחושה שצריך להתחיל הכל מחדש הכניסה בה את רוח היצירתיות והיא החליטה ללמוד קונדיטוריה. "מהמקום הקשה מצאתי את עצמי", היא סיפרה. כמו כן, בסוף הראיון ניצן רצתה להשאיר דווקא מסר של אופטימיות: "החיים כל כך חזקים ואנחנו צריכים לקחת אותם בידיים ולהתמודד מול כל מה שמגיע. ברור שיש משברים אבל הם לא באמת העיקר בחיים". 

מלחמת ההתשה

שמענו סיפורים מכאן ומכאן – על פציעה פיזית שזכתה לחיבוק מהרשויות ולתמיכה, אך גם על נפגעי פוסט טראומה שמרגישים שנשכחו מאחור במערכה. אלו אמנם רק סיפורם של שלוש נשים, שנאלצו לשנות את חייהם ב-180 מעלות והפכו ללביאות שנלחמות עבור הלוחמים שלהם ששבו מהקרב לא כפי שיצאו אליו. הקושי הוא יום יומי, והוא מתבטא בכל משפחה בדרכה שלה, אך מחובתנו כחברה וכמדינה גדושת קרבות לתמוך באלו שדווקא כן שרדו את המלחמה, אך נאלצו לחזור לתפקיד הלוחם מול אלו שאמורים לתמוך בהם בהתמודדות של אחרי. הלוואי שנצליח לשנות, כל אחד איפה שזה נוגע לו – תהיו סבלניים, תחנכו לאהבה ותחבקו כל מי ששב מהקרב עם לב פתוח וקשוב.

עדי שטראוס יו"ר אגודת הידידים של ארגון נכי צה"ל: "אגודת הידידים של ארגון נכי צה"ל מלווה את 58,154 פצועות ופצועי צה"ל בשיקומם המופלא,  בהם 1,716 פצועות ופצועים שהוכרו בשנה האחרונה. חובתנו המוסרית כאזרחי המדינה להכיר ולהוקיר את הפצועים ולאפשר להם שילוב מיטבי בחברה הישראלית״.

היום מתקיים יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. אגודת הידידים של ארגון נכי צה"ל יצאה בקמפיין מיוחד ומזמינה אתכם לפתוח את הלב. לתרומות היכנסו לביט