"העוצמה שלכם מלווה אותי מדי יום"
ק' אג"ם קומנדו כותב לסמ"ר מתן גוטליב ז"ל, סמ"ר עומר חי ניניו ז"ל וסמ"ר גיא אלגרנטי ז"ל שנפלו ב"צוק איתן" ב־2014. השלושה היו בני 21 במותם.
אלגרה, גוטליב וניניו,
אף פעם לא כתבתי לכם, לא על גבי נייר, אבל כל כך הרבה פעמים אתם אצלי במחשבות. כמעט שמונה שנים עברו, מי היה מאמין?
אני עדיין כאן ממשיך קדימה ואתם איתי, יום־יום, בדיוק כמו שהבטחתי לצוות שלכם אז, באותו היום בחאן יונס. היום, בפרספקטיבה רחבה יותר, אני מבין עד כמה גדולה הייתה הזכות לפקד עליכם - לוחמים ואנשים מן השורה הראשונה.
חשוב לי שתדעו כמה טוב אנחנו מכירים. היום אני מכיר אתכם טוב מתמיד, מכיר את המשפחות המדהימות שלכם, את החברים התותחים שלכם מהבית, ישבתי שעות עם הצוות הבלתי רגיל שלכם. אבל יותר מהכל, אנחנו מכירים כי אתם איתי בראש ובלב, תמיד, מחזקים אותי ונותנים לי כוח יחד עם הסביבה המחזקת שלכם, אף שאיבדה את היקרים לה מכל.
מאז שנפלתם, המשכתי ללכת עוד אלפי קילומטרים, לחנך ולאמן לוחמים וחיילים רבים, ובעיקר לעבוד קשה. הכל יחד איתכם ועם העוצמה שלכם שמלווה אותי מדי יום. יום הזיכרון הוא יום כואב מאוד עבורי. עם הכאב הגדול, אני וכל עם ישראל צריכים לומר תודה שאתם החומר שממנו בנויים לוחמים. לוחמי קומנדו, מקצועיים, ומאומנים, שמוכנים לכל אתגר. אני רוצה שתדעו שאני מתגעגע אליכם ואוהב אתכם, למרות שיצא לי להגיד את זה רק פעם אחת. אני אוהב את המשפחות שלכם, ונמצא פה איתן בשבילכם.
ממני, המפל"ג שלכם.
"דע לך, ישי, שלא שכחנו אותך"
אל"ם אורי לוי, ראש מטה פיקוד האימונים וההכשרות בזרוע היבשה, כותב לישי־אבימאל רוסלס ז"ל, שנפל בפעילות מבצעית ב־2016. בן 23 במותו
ישי היקר,
אני זוכר אותך כאילו לא עברו שנים. לילה, מוצאי שבת, סוף מבצע מעצרים גדודי בגוש ערורה, גזרת בנימין באיו"ש. מדברים, אתה מבין שחסר קצין ברמת סמ״פ לחניכה בשבוע לחימה גדודי של סיירת חרוב ומתנדב למשימה. התלבטתי, ובחרתי בך. אתם נוסעים לחניכה בצאלים לשבוע עמוס ומאתגר.
יום שלישי, אנחנו בהערכת מצב גדודית בגזרה, אחד הקצינים מכניס טלפון. מהעבר השני של הקו: אבוטבול, סמ״פ בגדוד וחברך הטוב. ״המג״ד, זה ישי״, הוא אומר לי, וממשיך: ״זה נפל עליו על הראש, פגיעה ישירה, אין נפגעים נוספים". אני בודק, מנסה להבין מה קרה, אם זה אירוע פח״ע או תאונת אימונים, אני בבנימין ולבי בצאלים.
הודעה למשפחתך, התלבטות על מועד הלוויה (אחותך במקסיקו, אתה זוכר), ההלם, הצער, חוסר ההבנה. החברים, המחלקה, הפלוגה והגדוד. המשימות, האתגר, ההגנה על הבית. ואתה, אתה נשארת עם החיוך, התעוזה, רוח ההתנדבות ואהבת האדם. נשארנו חסרים, ישי. מדמיינים איך העולם היה שלם יותר איתך. בטח היית נשוי, ילדים, גר באזור ירושלים, קצין קרבי במילואים, עובד יחד עם אבא ומיכאל ובקשר צמוד עם אבוטבול וטייאר. נשארת צעיר עם חיוך ענק, והחברים כבר סמג״דים. ובינתיים, בבית, התחתנו, נולדו אחיינים, יש נחת ושמחה יחד עם חלל עצום שלא נשכח.
דע לך, ישי, שלא שכחנו אותך. הלוחמים והמפקדים לומדים עליך ופועלים יום וליל למימוש המשימות והאתגרים, לעתים באותם חבלי ארץ ממש, לעתים במקומות אחרים.
ישי, אחי היקר,
כותב לך בגעגועים,
אורי.
"דור של ילדים גדל בזכות מעשיך באותו הלילה"
מפקד בסיס חוות השומר, סא"ל תום אלגרט, כותב לגלעד פישר ז"ל, שנפל ב־2004 בקרב ברצועת עזה. בן 22 במותו.
גלעד, חבר יקר,
עברו 17 שנים מאותו לילה, מהקרב, מנפילתך. חזרנו מעזה, אבל משהו מכולנו נשאר שם. מדי שנה התאספנו, כמו פרפרים הנמשכים לאש, נפגשים באזכרות ויודעים שלעתים המפגש כואב ומציף דברים שהראש אולי רוצה לשכוח, אך החום של ה"יחד" מושך אותנו מבלי שנוכל לשלוט בכך.
ואז הגיעה הקורונה. אני רוצה לספר לך, גלעד, מה קרה לנו. אני רוצה לספר לך שאמא שלך גיבורה. הלבד היה קשה לכל אחד במדינה, אבל ללבד של משפחה שכולה יש עוצמות אחרות. השיחות עם חדווה בימים שלפני הזיכרון הרעידו את הלב, המשפחה שלך לא מוותרת. הצלחנו לייצר תחושת יחד גם במרחק. אני רוצה לספר לך שהחברים שלך אוהבים אותך, והתגעגענו אליך, למפגש בבית המשפחה, לשניצל של חדווה, לחיבור שהוא הנחמה שלנו, וגם להיזכר בימים ההם ובאותו לילה שחור.
בשבועיים האחרונים חלה התעוררות בקבוצה, החברים שוב עולים להושעיה, תכף ניסע אל ביתך ושוב נראה את ברק, וברגע נחזור להרגיש כמו לוחמים צעירים בפלוגה, ולאחר רגע נוסף נתיישב על כיסא נוח על הדשא כי אנחנו כבר זקנים מדי למחצלות. נדבר, נצחק, ונזכור. אני אוהב ומעריך אותך ואת מי שגדלת להיות. לא, אני לא מתבלבל, אתה גדלת עם השנים, לא נשארת הבחור הביישן שהיית.
בגיל 22 עדיין לא היית המחנך שאתה היום. אז אולי לא גדלת כמו כולם, אבל במובנים אחרים השפעת על דורות של לוחמים, של חיילים ומפקדים אשר למדו ועדיין לומדים ממך ומדרכך. רוחך ומסריך שורים בבתים רבים. דור של ילדים גדל בזכות מעשיך באותו הלילה ומתחנך על הערכים שאתה הנחלת. ואולי זו רק הדרך שלי להתמודד עם חסרונך, אבל עד שחדווה או חנן יגידו לי אחרת, בשבילי זו האמת. נוח בשלום על משכבך.
"המפגש עם משפחתך עזר לנו להבין באיזו קרקע צומח אדם כמוך"
סא״ל (במיל׳) לוטם פרן פרח, מג״ד 8 בחטיבה 16, כותב לסרן (במיל׳) תומר מורד ז״ל, שנרצח בפיגוע בדיזנגוף באפריל 2022. בן 27 במותו.
תומר,
כמדי שנה אנחנו נערכים לפקוד את כל הקברים של חללי הגדוד, רובם ממלחמת ששת הימים ומלחמת לבנון הראשונה. אתה בטח זוכר כמה חשובה הייתה לנו המשימה הזאת. זה לא נתפס שבמקום לבקש ממך לפקוד את אחד הקברים - נפקוד אנחנו את קברך השנה, ובשנה הבאה ובזו שאחריה.
היית אחד המפקדים הרציניים והאחראים שיש בגדוד, וככזה, ידעת היטב שחלק מהתפקיד הוא לסכן את חיינו וחיי פקודינו אם נידרש לכך. תמיד ידעתי שכמפקד אני עלול להספיד ולהיפרד מפקוד, אך מעולם לא חשבתי שאעשה את זה בגלל שהוא יצא לשבת על בירה עם חברים במרכז תל אביב.
במהלך השבעה זכינו להכיר את הוריך, אחותך, אחיך ואת אריאל. זה חיבור מוזר בין עולמות שבמהלך החיים הרגיל לא נפגשים. במילואים מכירים אחד את השני הכי טוב שאפשר, לעתים מכירים גם את בנות הזוג, אבל מי מכיר את האחים וההורים של חבר מהמילואים? ולמרות הנסיבות הנוראיות, המפגש עם משפחתך עזר לנו להבין באיזו קרקע צומח אדם כמוך, מהיכן ינקת את הערכים, האחריות, המחויבות והאנושיות שהיו בך, באיזו סביבה גדל איש מרשים כמוך שיודע גם להיות הכי אחראי ורציני, אבל גם הכי חברי, אנושי וחייכן.
תומר, כל מכתב כזה הוא עוד פרידה ממך. נוח לך בשלום, אנחנו מבטיחים שנעמוד במילה שלנו ושתמיד משפחת מורד ואריאל יהיו חלק מגדוד 8, ושכמו שאתה היית מוכן לשמור על כולם, אנחנו נשמור עליהם בשבילך.
"חבל לי שלעולם לא תזכה להיות אבא"
סא"ל עקיבא גרוסמן, קצין אימון גופני בה"ד 1, כותב לעידן סוזין ז"ל, שנפל בשכם ב־2003. בן 21 במותו.
לא ייאמן שעברו 20 שנה מאז "חומת מגן".
אני נזכר בך לא מעט. היה לך הומור מיוחד וחיוך מבויש ותמיד אמרת מה שעל לבך. אני חושב שלא תהיה מופתע מכך שאני עדיין בצבא, כי תמיד אמרת שאני מורעל מדי. אחת הסיבות הכי משמעותיות שבגללן בחרתי להישאר בצבא היא שאתה נפלת בקרב, וזה נתן לי תמיד את המוטיבציה שלא ייפלו עוד לוחמים. בשנים שלי בצבא כקצין, אני כל הזמן משתדל לעשות את תפקידי בצורה הכי טובה שאני יכול, לחזק את הלוחמים כדי שתמיד ינצחו בשדה הקרב את האויב.
אתה התנדבת לצנחנים כי גדלת על ערכים של הגנה על המדינה שלנו. כשמדברים על ציונות בעידן שנות האלפיים, מדברים עליך.
רק היום, כשאני כבר אבא, אני מבין כמה קשה זה להורים שלך. אתה הדבר היקר להם בעולם ואתה כבר לא איתם. חבל לי שלעולם לא תזכה להיות אבא, שלא תחווה את ההתרגשות של להתחתן עם בחירת לבך.
הכרנו לראשונה כלוחמים כתף אל כתף בחומת מגן, יצאתי לקורס מפקדים, וכשחזרתי הייתי המפקד שלך. למרות שהייתי צעיר ממך, ידעת לתת כבוד ולסייע בכל המשימות. את כל מבצע חומת מגן עברת בשלום, ורק אחרי שנשארנו בשכם נפלת בקרב הארור הזה, כשתקפו את המוצב שלנו. אני נזכר המון בשיחות שלנו על כמה היה לך קשה לקבל את זה שחברך הטוב, לי אקוניס ז״ל, נהרג במחסום שאנחנו הגענו אליו מיד לאחר האירוע.
זוכר את החברה שהייתה לי ב־2002? אחרי שדיברת איתה, אמרת שהיא מקסימה ושכדאי לי להתחתן איתה. היא היום אשתי. היא גם אהבה אותך מאוד כי ידעה שאתה שומר לי על הגב בתקופה שהיינו מסיירים בבית לחם. בקושי היינו יוצאים הביתה, היינו סוגרים 28 ימים בבסיס, ישנים על מזרן בלבד בתוך שכם, חברון, רמאללה או בית לחם. ככה בילינו את כל השירות שלנו. תמיד אזכור את האופטימיות שלך, את החיוך השובב שלך ואת הרצון שלך לעזור בכל דבר. מעריך כל כך וכואב הלב בכל פעם שאני חושב עליך.
נוח בשלום על משכבך,
המפקד הצעיר והמורעל שלך, עקיבא
"אין יום שבו אתה לא עולה לי במחשבות, לפני שינה"
סא"ל אוהד מויאל, מג"ד ברדלס, כותב לבן וענונו ז"ל, שנפל בקרב בסג'עיה ב"צוק איתן" ב־2014. בן 19 במותו
יום שישי, 18 ביולי 2014. בשעות הבוקר המוקדמות עולים על הכלים, תחושת לחץ, התרגשות ובעיקר אחריות. סוף־סוף נוסעים לסג׳עיה, להפסיק את הירי לארץ ולהשמיד את המנהרות. אתה, בן, נשאר מאחור, המחלקה שלך לא נכנסת בשלב הראשון. ממש לפני שנסעתי עם הג׳יפ אתה רץ אליי: "קח, אתה תצטרך אותו יותר ממני", משאיר לי את הלדרמן שלך, הוא שמור אצלי בווסט עד היום, אל תדאג.
מתחילים את הנסיעה לכפר עזה, שיירה ארוכה מאוד של כלים – נמרים, נגמ"שים, טנקים. נסיעה מלאה אבק ולחץ, החיילים שרים שירי פלוגה בכלים. רגע לפני ההגעה לכפר עזה הנגמ"שים עושים תאונה, החיילים נפצעים ומפונים לבית החולים. עוד לפני שאני חושב מה לעשות, אני מרגיש רטט בכיס, עונה ושומע אותך בצד השני: "מויאל, שמעתי שחיילים נפצעו. איציק (סעידיאן), דור דמרי ואני בדרך". וככה, בזמן שהמחלקה שלך בשטחי הכינוס, מצאת את עצמך עם דור ואיציק, נכנסים ללחימה עם מחלקת הסיור של הפלוגה.
הכניסה נדחית ב־24 שעות, ואנחנו ממשיכים להיערך. מוצאי שבת, 19 ביולי 2014. בשעות הלילה המוקדמות חוצים גדר ומתחילים בלחימה, ואתה בנגמ"ש, שר שירי פלוגה עם אוהד המ״מ. 32 דקות אחרי חצות, גרוסמן, הסמ״פ, מדווח: "כאן משנה סדרן, הותקלנו משמאל". היתקלות בשלב התנועה אל היעדים. חוליית חמאס התקילה אתכם וביצעה ירי RPG לאחד הנגמ״שים, והשאר היסטוריה. אתה, דניאל, שון, שחר, אורן, אורון ומקס עזבתם אותנו.
בן, אחי הקטן. אין יום שבו אתה לא עולה לי במחשבות, לפני שינה, כשאני ממשש את הלדרמן, כשריח לימונים עובר באפי ומזכיר לי את ריח המטע שבו נהרגתם, בשיחות שאני מזכיר את כולכם, מלמד מהי משימתיות, מה אני מצפה מלוחם, איך נלחמת להיכנס, ואיך לא חיכית לפקודות אלא לקחת אחריות ורצת קדימה. בזכותך, בזכות החברים שהלכו איתך ושכמותכם, צה״ל מנצח במלחמות מקום המדינה ועד היום.
עוד רגע מגיעים ליום הזיכרון השמיני, שמונה שנים שכולנו נפגשים אצל ההורים שלך או בבית הכנסת שהוקם על שמך. נמשיך לזכור אותך ולהיות עם משפחתך שכבר מזמן היא משפחתנו.
אוהב, זוכר ומתגעגע,
מויאל
"לא חששתי מכלום, הייתי בטוח שהכל יהיה בסדר ושתחזור בריא ושלם"
רס"ם יוסי כהן, קצין רכב של גדוד 636, כותב לזיו מזרחי ז"ל, שנרצח בפיגוע ב־2015. בן 18 במותו.
זיו,
זה אני יוסי. אני מקווה שאתה שומע אותי אי שם במרומים. רציתי לדבר איתך קצת, לשתף אותך במחשבותיי. אני עדיין באותו התפקיד, מוודא שיש נהגים טובים כמוך בכל רחבי איו"ש. כמו שאתה יודע, התפקיד מלא באחריות ובאתגרים, אך אני מרגיש מסופק, אני באמת מאמין במה שאני עושה. אני מוצא בתפקיד משמעות רבה, ואני באמת מרגיש שאני תורם. אני דואג לעשות את התפקיד שלי על הצד הטוב ביותר, לזכרך. אתה חסר לי, לצוות ולמשפחה.
עוד מההתחלה היית חייל שונה. תמיד היית אהוב על מפקדיך וחבריך, תמיד היית צנוע, גם כשהצטיינת, ותמיד חתרת לדעת כמה שיותר ולהיות הכי טוב שיש. אני זוכר שב־2015 הלכתי לסיווג מלש"בים ושם שכנעתי מלש"בים להיות נהגים מבצעיים תחתיי. הסקרנות שלך בלטה לי מכולם, ומיד הבנתי שאתה אדם חדור מוטיבציה ונחישות. התמזל מזלי ובחרת להתגייס להיות נהג מבצעי תחתיי. עוד משלב ההכשרה, היה ניכר שהיית נחוש לשרת בצורה הטובה ביותר ולהשקיע את מרב מאמציך.
אני זוכר שלאחר הכשרתך התחלת את תפקידך ומיד כולם התפעלו ממך, במיוחד אני. אז הגיע אותו יום נורא, 23 בנובמבר 2015, יום הפיגוע. יצאת לפעילות יחד עם קצינה וקצין. לא חששתי מכלום, הייתי בטוח שהכל יהיה בסדר ושתחזור בריא ושלם. במסגרת הפעילות עצרתם בתחנת דלק, שם מחבל תקף אותך בדקירות סכין חסרות רחמים. שמעתי בדיעבד שבשארית כוחותיך האחרונים דרכת את הנשק שלך וירית לכיוון המחבל שרץ לעבר הקצינה, מה שמנע ממנו לפגוע בה, והיא נפצעה באורח קל בלבד. הירייה שלך גם נתנה טווח זמן מספיק בשביל הקצין לירות במחבל ולנטרל אותו.
דיווחו לי על האירוע בזמן אמת ונסעתי בשיא המהירות לתחנת הדלק, שם ראיתי אותך ברגעיך האחרונים. לעולם לא אשכח את הרגעים האלו. אני רוצה שתדע שלאחר הפיגוע היה אבל כבד במחלקה ובכל היחידה. לי אישית היה קשה במיוחד בימים שלאחר הפיגוע. תהיתי לעצמי מה היה קורה אם לא הייתי הולך לאותו סיווג מלש"בים, האם המוות שלך היה נמנע? אל תדאג, הקפדנו ללוות את משפחתך ברגעים הקשים האלו. הם נשארים חזקים בשבילך ומתגעגעים אליך מאוד.
המסר שלי מגיע מהאופי שלך, מהערכים שלימדת אותי, מדמותך – אדם שתמיד הצטיין והגיע להישגים. הארץ הזאת היא המקום היחיד שלנו. אנחנו לא ניכנע למול אף איום שניצב בפנינו ונמשיך לעבוד קשה למען שימור המורשת והדרך שלנו, ולמען ביטחון המדינה ותושבי ישראל.
"לאבד אתכם, חבריי לנשק ופקודיי, זה דבר כואב מאוד"
סא"ל גיא בסון, מג"ד קרקל, כותב לרס"ן בניה שראל, סגן הדר גולדין וסמ"ר ליאל גדעוני ז"ל, שנפלו ב"צוק איתן" ב־2014. שראל היה בן 27 במותו, גולדין היה בן 23 במותו, גדעוני היה בן 21 במותו.
1 באוגוסט 2014, תשע ורבע בבוקר, רפיח. שעה בתוך הפסקת אש הומניטרית. באותם ימים אני משמש כסגן מפקד גדוד הסיור של חטיבת גבעתי, בעת סיום כיבוש מבנה עם פלוגת החבלה וכחלק מהיערכות להגנה בשכונת המשולש ברפיח. ברשת הקשר נשמעים דיווחים שהפסקת האש נכנסה לתוקף, והיחידה ממש מרחק פסיעה מהשלמת המשימה שנדרשה לבצע: נטרול מנהרת טרור התקפית. אין לי מושג באותם רגעים כי בעוד שעה יוכרז ברשת הקשר “נוהל חניבעל" שיגרום לי וללוחמי היחידה לעבור ממצב של 0 ל־100 ובתוך שניות בודדות לעוף קדימה ולעשות הכל כדי להגיע לקצה חוט, לסכל או לשבש את אותו דיווח נוראי.
עם הדיווח, שתופס אותי תוך כדי הנחת תפילין, מזנקים קדימה מ"פ החה"ן ואני על מנת להגיע לנקודת האירוע ולנסות לעשות כל שביכולתנו כדי לעצור את החטיפה. ברשת הקשר הדיווחים עמומים, חוסר ודאות לגבי המתרחש ומהי תמונת המצב. כל אלה ממלאים לך את הראש במחשבות, מה נפגוש ולקראת מה הולכים. אדרנלין מטורף בגוף. האש מסביב מבהירה לי היטב עד כמה מדובר באירוע חריג.
עם ההגעה לזירת ההיתקלות, הלב מסרב להאמין - האם אני בסיוט, האם זה אמיתי או שמא תכף אתעורר - אבל אתה, הדר, חסר והמשימה לאתרך הופכת להיות מרכזית ועיקרית. עם דמעות בעיניים ומבט ישיר ללוחמים אני כבר מגבש תוכניות ומבין שכל דקה הופכת משמעותית. אני נזכר בגלעד שליט וחושב מה איתך, הדר, מה אתה מרגיש או חושב, ובעיקר איפה אתה נמצא.
מיד לאחר ההיתקלות עם חוליית חמאס, ועם פינוי הגופות של רב סרן בניה שראל ז"ל וסמ"ר ליאל גדעוני ז"ל היקרים, ראיתי את מיטב הנוער של עם ישראל יוצא בדבקות למשימה, עם רוח לחימה איתנה והמון נחישות, דוהר קדימה ויודע שיש רק משימה אחת: לאתר, להחזיר, למצוא את הדר גולדין ז"ל. מעל 72 שעות של לחימה אינטנסיבית בשטח אורבני, צפוף ומורכב, עברנו בית־בית, רחוב־רחוב, מתחם־מתחם, והכל בכדי לעצור את אירוע החטיפה. ללא ספק קרב קשה, מורכב, תחת אש, שלימים יקבל את הכינוי “יום שישי השחור ברפיח".
אלף מילים לא יוכלו לתאר את שהתרחש שם; יחידה קרבית מצוינת שבן רגע עוברת למצב אחר. לוחמים שועטים קדימה ונלחמים בגבורה ובאומץ לב, מחרפים את נפשם בשם ערך הרעות והחתירה למגע. לאבד אתכם, חבריי לנשק ופקודיי, כשרק כמה שעות קודם לכן עוד צחקנו ודיברנו - זה דבר כואב מאוד. אתם מלח הארץ, ובגופכם הבאתם עתיד טוב יותר ושקט לתושבי דרום הארץ.
כל אחד מכם היה מיוחד בדרכו. בניה - היית עז כנמר, לא פחדת מכלום והלכת בראש לוחמיך, כזה שכל אחד רצה להיות בחברתו. היום, כשאני מפקד על גדוד שלם, הדמות שלך פוגשת אותי הרבה, בפיקוד ובחינוך למסירות הנפש, בשבירת מוסכמות. אני תוהה אם אפשר ללמד מפקדים ולוחמים לפעול כמוך, אם זה בכלל אפשרי. בניה, היית פקוד ישיר שלי, קרוב. לעולם אתגעגע אליך, ואני מבטיח תמיד לזכור אותך ולהמשיך להנחיל את התעוזה שלך הלאה.
ליאל, היית ממש הילד שלנו. החיוך הענק שתמיד על פניך, אופטימי, משדר עוצמה. תמיד היית הראשון להתנדב ולעזור לכולם. והדר, היית מבחינתי מים שקטים שחדרו עמוק מאוד, צנוע, עניו, נעים הליכות, איש אמת וצדק, שהאמונה בצדקת הדרך הייתה נר לרגליו. כל אחד מכם הוא עולם ומלואו.
עם סיום המבצע, וכמה ימים אחרי ההלוויות, הגעתי לביקור אצל המשפחות שלכם. המעבר מבית לבית הוא הרגע הקשה מכל. אך מהמפגש הזה התחזקתי, הכרתי את המשפחות המופלאות שלכם ומיד הבנתי על אילו ערכים התחנכתם. בניה, הדר וליאל, האובדן שלכם קשה מנשוא. מורשת הנופלים תלך עמי לעד שעה־שעה, דקה־דקה. אתם הגיבורים האמיתיים. עלינו ללמוד ולהתחנך על מורשתכם, פועלכם ורוחכם. זו המשמרת שלנו.