"היה ברור מלכתחילה שיהיה פה ניצחון גדול או כישלון גדול"

"מבצע איזוטופ", המוכר לרבים כהשתלטות על מטוס סבנה על ידי סיירת מטכ"ל, נמשך 90 שניות בלבד, ועד היום הוא מוכתר כאחד ממבצעיו המוצלחים ביותר של צה"ל. ב־8 במאי 1972, בשעה 13:34 המריא מבריסל מטוס בואינג 707 של חברת התעופה הבלגית סבנה. על המטוס, שהיה בדרכו לישראל, עם תחנת ביניים בווינה, היו 99 נוסעים ועשרה אנשי צוות.

מעל ליוגוסלביה הכריזו ארבעה מנוסעיו כי הם למעשה חברים בארגון הטרור הפלסטיני ספטמבר השחור, והם חוטפים אותו. הארבעה - עלי טהא אבו סניינה, מפקד החוליה שכונה "קפטן רפעת", עבד אל־עזיז שכונה "זכריה", רימה תאנוס ותרז הלסה - עלו למטוס באמצעות דרכונים ישראליים מזויפים והיו מצוידים באקדחים, ברימוני יד ובחגורות נפץ.

בשעה 19:05 הורשה המטוס לנחות בנמל התעופה בלוד והופנה לקצהו המרוחק והמבודד של השדה. כוחות גדולים של צה"ל הוזנקו מיד, והחל משא ומתן עם החוטפים שדרשו לשחרר 317 אסירים פלסטינים הכלואים בבתי הסוהר בישראל, ואיימו כי אם מדינת ישראל לא תיענה לדרישותיהם, הם יפוצצו את המטוס על כל נוסעיו.

אהוד ברק, אז מפקד סיירת מטכ"ל, שמע על המטוס החטוף לפנות ערב, כששהה בדירתו בתל אביב. "אני מקבל טלפון מראש חטיבת המבצעים במטכ"ל, מנו שקד, והוא אומר לי: 'מטוס נחטף, הוא בדרך ללוד, ואנחנו רוצים שתפעיל את היחידה ותבואו ללוד'", נזכר ברק כעת.

מה הדבר הראשון שעשית?
"הרמתי טלפון לשי אגמון, שהיה קצין תורן ביחידה, ואמרתי לו: תבואו כמה שיותר מהר ללוד עם לוחמים שנמצאים בבסיס. ואז פשוט נסעתי ללוד. כשהגעתי לשם, עליתי לחדר שהפך לחפ"ק מתחת למגדל הפיקוח, וכבר היו שם משה דיין שהיה שר הביטחון, דדו (דוד אלעזר) הרמטכ"ל, טליק (ישראל טל) סגן הרמטכ"ל, נציגים מאמ"ן ונציגים מאל־על".

דני יתום, סגנו של ברק, שהיה רגע לפני סיום תפקידו והעברתו ליוני נתניהו, נכח אז באימון בדרום הארץ. דרך הקשר סיפרו לו על חטיפת המטוס, והוא מיד עזב הכל ונסע לשדה. "הגעתי כשהמטוס בדיוק נחת, פגשתי את אהוד וקיבלתי ממנו בריף קצר", הוא מספר.

עתה התפנה ברק לתכנן כיצד לחלץ את הנוסעים. לדבריו, אנשי אל־על הסבירו שניתן לפתוח את ארבע דלתות החירום שמעל הכנפיים במכה חזקה מבחוץ. ההפתעה והפעולה בחסות הלילה היו חשובות. בנקודה זאת היה נראה לו נכון להיערך עם כוח של 20־25 לוחמים, להיכנס למטוס בהפתעה מפתחי החירום שמעל לכנפיים ולחסל את החוטפים. אלא שכבר אז עלו כמה סוגיות שדרשו פתרון: הלוחמים נדרשו להתאמן וללמוד כיצד לעלות על הכנפיים.

עוזי דיין, אז מפקד פלגה ביחידה, היה בביתו כשהוא חולה באדמת באותה עת, אבל כששמע שחטפו מטוס ושהיחידה נמצאת בלוד, החליט לנסוע לשדה התעופה. "גרתי אז במושב היוגב ובלילה נסעתי לשדה", הוא מספר. "ישר שיבצו אותי לכוח". סביב השעה אחת בלילה יצאו הכוחות אל עבר המטוס לקראת הפריצה. "הלכנו בשני טורים, כשאהוד ואני מובילים את הכוחות במטרה להגיע לתחתית המטוס", מספר יתום.

"שכבנו מאחורי המטוס בכוננות לפעול, ובשעה שתיים לפנות בוקר כבר היינו ערוכים לגמרי", מספר ברק. "אבל בערך שעה לפני אור ראשון, בסביבות 4:00, מודיעים לי מהחפ"ק שמשה דיין מגיע לראות ולהחליט אם לאשר את הפעולה. אחרי רבע שעה הוא הגיח מאחורינו עם מזכירו אריה בראון ושאל אותי מה אנחנו חושבים לעשות ותיארתי לו. הסברתי שנתקדם בשני טורים צמודים מתחת למטוס, נתפצל, נעלה על הכנפיים, וברגע שיהיו לנו מספיק אנשים על הכנפיים - נפרוץ, נזהה את המחבלים ונהרוג אותם".

מה הוא השיב?
"הוא עמד שם בחשיכה לצדי, הסתכל וחשב. ואז אמר שיודיע לי את החלטתו ועזב את המקום. בתוך חצי שעה קיבלתי את ההודעה שאין אישור לבצע. חזרו על זה שלוש פעמים, כדי לוודא שלא אתבלבל. השארנו כוח שיתצפת וידווח לנו, וחזרנו חזרה".

הוא הסביר למה הוא מבטל?
ברק: "לא. ואני הייתי די מתוסכל כי לא חשבתי שנכון לדחות את הביצוע, כי הלילה הוא החבר הכי טוב שלנו. ראיתי בחפ"ק את ויקטור כהן, מהשב"כ, אז הבנתי שיש משא ומתן, אבל באותו זמן לא ידעתי מעבר לזה".  
יתום: "רק אחר כך התברר לנו שמשה דיין חשב שכדאי שיעבור עוד זמן כדי להתיש את המחבלים".

אנחת הרווחה

ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, אז מפקד צוות ביחידה, שב בשעת לילה מאוחרת ליחידה עם עומר ערן, גם הוא מפקד צוות ביחידה. השניים הופתעו לגלות שהבסיס ריק. "הש"ג שהיה שם אמר לי שכולם נמצאים בלוד", מספר כעת נתניהו. "הוא סיפר שחטפו מטוס ועומדים להרוג את כל בני הערובה. אז מיד נסעתי לשם עם הצוות שלי".

אתה למעשה שומע על זה לראשונה מהש"ג?
נתניהו: "כן, זה לא העידן של היום עם הרשתות החברתיות".
ערן: "לביבי הייתה אז ב.מ.וו שחורה, נכנסנו לרכב הפרטי שלו ונסענו ללוד".

מה ראיתם כשהגעתם?
נתניהו: "כבר הייתה התארגנות של היחידה. כמובן גם היו שם משה דיין, פרס (שר התחבורה דאז - מ"ב) וחפ"ק שלם. נשאלה השאלה מה עושים, וההחלטה הייתה להקים כוח חילוץ במהירות שיהיה מורכב מכמה חיילים, או מחייל בודד, שייכנסו מכל הפתחים. בסופו של דבר, היו לנו צוותים של 2־3 חיילים שעמדו בכל פתח למטוס. למטוס יש הרבה יותר פתחים ממה שחושבים. יש שניים על כל כנף, עוד אחד מתחת לתא הטייס, ודלת אחורית וקדמית, ובכל אחת מהכניסות האלה הייתה חוליה של היחידה שהתחזתה לצוות מכונאים".

מדינת ישראל של שנת 1972 כבר הייתה אז למודת ניסיון בטרור אווירי. רק ארבע שנים קודם לכן נחטף מטוס אל־על בידי מחבלים מארגון החזית העממית לשחרור פלסטין והונחת באלג'יריה. לאחר המקרה הזה הפכו המטוסים הישראליים ונוסעיהם למטרה ברורה. "אחרי האירוע באלג'יר, הייתי בצוות שמטרתו הייתה להפיק לקחים", מספר ברק.

"הלקח הראשון שלנו היה שצריך לחסום את הקוקפיט בדלת שעמידה בפני ניסיון פריצה. כל המטוסים של אל־על עשו זאת, ולכן זה היה בלתי אפשרי יותר לחטוף מטוס של אל־על. אגב, אם שאר החברות בעולם היו מפרידות כך בין הקוקפיט לנוסעים, פיגועי 11 בספטמבר לא היו קורים. אנחנו עשינו את זה כבר ב־68'. בנוסף, הצבנו מאבטחים על הטיסות ודאגנו לסידורי ביטחון בתחנות. כתוצאה מזה, אנשי מילואים שלנו, שהיו מאבטחים, היו מאומנים בירי אקדחים בתוך מטוס, ולכן אספנו אותם מהטיסות הנכנסות של אל־על. בביצוע הסופי השתתפו מרקו אשכנזי, יעקב צור ומרדכי רחמים".

בבוקר של 9 במאי 1972 היה מרדכי רחמים, לוחם ביחידה במילואים, בשיעור באוניברסיטת תל אביב. "באמצע קיבלתי פתק שהיה כתוב עליו: 'תגיע מיד לשדה עם האקדח'. ידעו שיש לי אקדח מהאירוע הקודם שהיה לי בשווייץ", הוא נזכר.

האירוע שאליו מתייחס רחמים התרחש בפברואר 1969, אז הותקף מטוס אל־על בנמל התעופה בציריך, בעודו על הקרקע, על ידי חברי ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין. רחמים נאבק במחבלים והציל את נוסעי המטוס, אך נעצר על ידי המשטרה השווייצרית בעצמו ואף הוכנס לאותה המכונית יחד עם המחבלים. גבריאל בך, פרקליט המדינה, נשלח להגן עליו, וכעבור חודש שוחרר רחמים בערבות ובסוף אותה שנה זוכה מאשמה.

במקביל לאימוני היחידה ואיסוף אנשי המילואים, בשעה 12:08 הגיע במפתיע למגדל הפיקוח קפטן המטוס, רג'ינלד לוי, יהודי אנגלי ששירת בחיל האוויר המלכותי במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא הגיע בשליחות קפטן רעפת, כשהוא אוחז בחתיכה מחומר הנפץ על מנת להוכיח לכוחות הביטחון את כוונתם הרצינית של המחבלים. בפגישה עם דיין ודדו, הוא תיאר בפניהם כי ישנם ארבעה מחבלים חמושים והעניק להם שרטוט מפורט של מבנה המטוס עם מיקום המחבלים. הוא ציין כי הבחין בחבלה המכוונת במטוס וכך גם המחבלים, שאותם תיאר כעצבניים. הוא הדגיש בעיקר את דאגתו לנוסעים, בהם גם אשתו, דורה.

יתום: "הוא גם ביקש שאם הוא ואשתו לא יצאו מהפעולה בחיים, שמדינת ישראל תדאג לבתם, והוא קיבל על כך הסכמה ממשה דיין".
ברק: "מבחינתנו, אנחת הרווחה הגדולה הייתה שהוא אמר שאין כיסאות ממול לפתחי החירום, ולכן ידענו שהפריצה אפשרית".

לאחר ביטול הפריצה הלילית ואחרי הפגישה המכרעת עם קפטן לוי, ישב ברק עם הרמטכ"ל דדו ועם רחבעם זאבי (גנדי), אלוף פיקוד המרכז דאז, לחשוב על אפשרויות נוספות. "גנדי אמר: 'יש לי רעיון. אנחנו צריכים לעשות הצגה ולפעול בחסותה'", מספר ברק. "הוא הציע להביא מהפיקוד 300 חיילים, להלביש אותם בבגדים של שירותי בתי הסוהר, למקם אותם רחוק ולהביא מטוס, כדי שזה ייראה שאנחנו מכינים את היציאה. במקביל, נאמר לחוטפים שצריך להכין את המטוס לקראת ההמראה. החלטנו להתחזות לטכנאים של אל־על, לבושים בסרבלים, וזה יאפשר את ההפתעה. נראה לי מיד שזה רעיון מצוין כי הוא יכול לאפשר את הדבר שאנחנו צריכים יותר מכל: הפתעה".

דדו שלח את גנדי וברק לעבוד על התוכניות השונות, וברק החל לפתח את תוכנית הפריצה. הוא הגדיר כוח של 16 לוחמים, בחר את מפקדי החוליות ובנה את השלבים השונים: "התוכנית הייתה שנגיע כאמור לבושים בסרבלי טכנאים ועם כלי עבודה על גבי קרוניות של השדה, שגוררות ארבעה סולמות, שניים גבוהים ושניים קטנים. דרכם נעלה לכיוון הפתחים של המטוס, כאילו באנו להכין את המטוס להמראה. כשכל חוליה במקומה, אני אתן אות ונעבור ללחימה. כבר התאמנו כל הבוקר על לחימה בתוך מטוס, אבל כעת הכנתי את הכוח לתוכנית הפעולה המדויקת לביצוע".

ערן: "לימדו אותנו איך לרוץ בתוך המטוס. חילקו אותנו לצוותים. אבל בתחושה שלי, הכניסה הייתה די בעייתית, מאחר שחלק מהפתחים שמהם היינו אמורים להיכנס נמצאים אחד מול השני. חששתי שאם ניכנס בבת אחת, אנחנו עלולים לירות אחד על השני. בייחוד בתוך מטוס שהוא בנוי מחומרים משתיקי קול, וקשה לזהות מאיפה יורים עליך בהתחלה".

נתניהו: "היה ברור שאנחנו צריכים להשתמש באקדחים, משום שאם נבוא עם קלצ'ניקוב או עם עוזי, שהיו הנשקים הרגילים שלנו, יהיה קשה להחביא אותם, ומיד יזהו שאנחנו עם נשק. שנית, זה היה מסוכן להשתמש בנשקים כאלה על מטוס עם כל כך הרבה אנשים. לכן היה צורך להשתמש באקדחים, שהיה להם קליבר יחסית קטן וניתן היה להחביא אותם בסרבל. אבל הייתה בעיה אחת: אנחנו לא ידענו להשתמש באקדחים, מה לנו ולאקדחים? ולכן התאמנו גם על זה. בתוך דקות כבר למדנו איך להשתמש בהם".

רחמים: “בתרגולת נכחו כל הגווארדיה, ועליי הטילו את המשימה המרכזית: להגיע למטען החבלה. איך שאנחנו מסיימים את התרגולת, ניגש אליי דדו, שם לי יד על הכתף, לוקח אותי הצדה ואומר לי: 'מורדוך, תזכור, אתה לא עושה כלום, אתה ישר רץ למטען החבלה, אל תשכח את זה'. הרגשתי את הרעד בקול שלו וחשתי כלפיו סימפטיה גדולה. הבנתי שהוא מאשר מבצע שהצלחתו תלויה על חוט השערה. נצרתי את הבקשה שלו".

נתניהו: "במהלך האימונים היה ויכוח ביני לבין אחי, יוני, שהיה מפל"ג אימונים ומאוד מנוסה בקרבות. הוא הרי בא ליחידה אחרי שכבר היה קצין בצנחנים. הוא אמר לי: 'אני גם בא'. אז השבתי לו: 'אתה לא בא', אבל הוא אמר לי: 'אני הלוחם המנוסה ביותר ביחידה', מה שהיה נכון. הוא היה מאוד מנוסה ומאוד קר רוח, אבל אלה היו החיילים שלי שנכנסים למבצע, אז אמרתי לו שהוא לא יכול לבוא. ואז הוא אמר: 'נלך שנינו', אמרתי לו: 'מה אתה מדבר? תחשוב על אבא ואמא, תאר לך שיקרה לנו משהו'. ואז הוא אמר לי משפט שאני לא אשכח אף פעם: 'ביבי, החיים שלי הם שלי והמוות שלי הוא שלי', הוא היה מאוד נחוש. החלטנו ללכת לאהוד, והוא פסק לטובתי. יוני נשאר מאחור מתוסכל".

צרכים מתחת למטוס

כעבור 20 שעות מתוחות במיוחד מרגע נחיתת המטוס, בסביבות השעה 16:00, יצאה סיירת מטכ"ל למשימה. "בתדריך האחרון לפני שיצאנו, אמרתי ללוחמים שבפנינו מבצע חשוב, מסוכן מאוד ולא פשוט", מספר ברק. "הרכיב החשוב ביותר הוא ההפתעה. הדגשתי שבתוך חמש שניות מ'פעל!' אנחנו צריכים להיות במגע עין ואש עם המחבלים, ולחתור קדימה. ושהכל חייב להיגמר מהר מאוד כדי שהמבצע לא ייכשל".

היה גם פחד?
"יש גם פחד. בעיקר לפני הפעולה עצמה, כאשר ברור שאם היא נכשלת, יכול להיות גם פיצוץ בתוך המטוס. כמפקד, אתה אחראי על כל כך הרבה דברים, אז אין לך זמן לחשוב על הפחד. האחריות משתקת חלק מהפחד. כמובן שעלו שאלות וחששות, אבל ההערכה הייתה שהמחבלים על המטוס באו לשחרר אסירים, ולא בשביל להתאבד. על זה בנינו. זו הערכה שהיה בה סיכון, אבל היא התאמתה".

יתום: "אני לא זוכר שעבר בי פחד. בטח אם אני משווה את זה לשנה אחרי, כשכבר הייתי עמוק בתוך מלחמת יום הכיפורים וראיתי במו עיניי מלחמה רבתי עם אלפי הרוגים ומאות טנקים בוערים, מלחמת קיום".

ערן: "אני זוכר שהסיעו אותנו אל המטוס על קרוניות, והדרך הייתה מאוד פסטורלית. אבל שם כבר התחלנו להבין שזאת סכנת חיים. אמרתי שאנחנו נכנסים למטוס דרך הפתחים ועולים השמיימה בסערה. בקלות יכולנו להתפוצץ ולהישרף. אני זוכר שחילקנו את הרכוש בינינו, שכל אחד ישמור על הרכוש של השני אם לא נחזור משם".

נתניהו: "הבעיה העיקרית הייתה לבצע את המשימה מבלי לפגוע בנפגעים, כלומר להציל את החולה ולא להרוג אותו. היה סיכון גדול שהמחבלים יפעילו מטעני חומר נפץ ויפוצצו את כולנו. היה ברור שצריך לפעול במהירות ובמדויק. אתה דרוך כולך לגבי ביצוע המשימה".
דיין: "נסענו על הקרוניות, לבושים כטכנאי מטוסים, וראיתי הרבה מאוד אנשים צופים בנו מגג הטרמינל ומנופפים לנו. אני לא יודע אם הם ידעו בדיוק מה התפקיד שלנו, אבל הרגשתי שאנחנו כמו הלודרים (גלדיאטורים), שהקהל מריע להם בכניסה לזירה שבה הם הולכים להילחם לחיים או למוות".

יתום: "כשעלינו על 'המסלול השקט' עצר אותנו הצלב האדום לבדיקה. במקביל להתקדמות שלנו, כבר התחילה ההצגה שהציע גנדי. מגדל הפיקוח הודיע לחוטפים שקבוצה ראשונה של אסירים הגיעה לנמל התעופה, והועמד לרשותם מטוס T.W.A. ובאמת גררו מטוס T.W.A ריק".
לדברי נתניהו, אחד המחבלים עמד בתא הטייס כדי לראות שהטכנאים אינם חמושים. המחבלים יכלו לצפות איך איש הצלב האדום בודק כל אחד ואחד מהלוחמים כדי לוודא שהם לא נושאים נשק. כאשר נתניהו עצמו הגיע לאיש הצלב האדום, שהיה בחור צרפתי, האיש הגיע לנעלו, מצא את האקדח ואמר לו בצרפתית: "אלי הטוב". נתניהו השיב לו: "אלוהים גדול", והאיש נתן לו לעבור. עם זאת, האיש עלה בקשר מול דיין, שהבהיר לו כי מדובר באקדח אחד להגנה עצמית.

ברק: "אחרי זה מסרתי לכולם במהירות להעביר את האקדחים בחגורה אל מאחורי הגב, להתקדם אחריי ולעצור 50 מטר לפני המטוס. אמרתי: אני אגש ראשון אל מתחת לקוקפיט, אפתח את הסרבל כדי להראות למחבל שאין לנו כלום, ואתם תעשו כמוני. התקרבתי למטוס, וראיתי אותו עם חצי גוף מחוץ לחלון. הוא היה כהה עם שפם ועם אקדח מופנה אליי. נעצרתי מתחת לקוקפיט, פתחתי את האוברול. עבר בשלום. לאט־לאט הצטברו כולם והתפזרו לנקודות הפתיחה שסוכמו".

דיין: "הגענו ליד המטוס וראיתי שליד הגלגל הקדמי יושב מישהו ובוכה. אני שואל אותו באנגלית: 'למה אתה בוכה', אבל הוא עונה לי בצרפתית. הוא היה מהנדס הטיסה, והוא אמר: 'אני רואה שאתם חיילים, כולנו נמות'. אמרתי לו: 'כולנו נמות, אבל לא היום'".

יתום: "כל אחד הלך לבד למקום שלו, והתחלקנו לפי הכוחות. אהוד היה יחד עם הקשר בועז הראל מתחת למטוס. בדלת הקדמית, איתי, היה איציק גונן, ובפתח התחתון - אורי קורן ז"ל. זאת הייתה הברקה של דדו שהתעקש על הפתח הזה. על הכנף השמאלית, בפתח הקדמי, היו דני ברונר ז"ל ומרדכי רחמים. בפתח האחורי היו עומר ערן ודני ארדיטי. על הכנף הימנית בפתח הקדמי היו ביבי נתניהו ומרקו אשכנזי, ובפתח האחורי היו יעקב צור ואריק טל. בדלת האחורית התמקמו עוזי דיין, חזי כהן ויובל גלילי".  

זה היה המוות היחיד שהיית אחראי לו?
ערן: "לא. אבל זה היה הכי פנים מול פנים שהיה לי. אתה עומד מול מישהו במרחק של מטרים בודדים. אתה רואה אותו מכוון אליך אקדח, הוא מסתכל לך בלבן של העיניים. זה הכל עניין של אינסטינקט כי אתה יודע שמי שלא יורה ראשון ופוגע - מת. אפשר להסביר במיליון דרכים למה זה נכון וצודק, אבל זה גם טבעי שיהיו עדיין לבטים לגבי זה".

ברק: "בדיוק בזמן הזה אורי קורן ז"ל מספיק לירות בקפטן רפעת ברגל. הוא עולה מלמטה ומגיע עד לרשת מתכת שמפרידה בין גלגל החרטום לתא הטייס. אבל מכיוון שזו רשת שאפשר לראות דרכה, הוא רואה רגל ומניח שהכי סביר שזה הרגל של המחבל, ויורה".
יתום: "אני עולה על הסולם שלי, וברגע שמגיעים למעלה, יוצאת יד ויורה כדור או שניים לעברנו. גונן שלפניי חוטף את הכדור ביד, עף אחורה מעוצמת הירי ומעיף גם אותי. גונן יורד למטה, אורי נכנס בינתיים מהפתח התחתון, ואני עולה חזרה, אבל לא מצליח להיכנס, הדלת נעולה. יש לי אקדח ביד, ודרך החלון אני רואה דמות שנראית לי כמו המחבל, אז אני יורה דרך החלון, אבל הכדור לא חודר".

רחמים: "התקדמתי ופניתי שמאלה ליעד שלי, למטען החבלה. אבל איך שאני פונה אני חוטף אש מכיוון הקוקפיט. המחבל שהיה שם ירה עליי, וניהלנו קרב יריות תוך כדי שאני מתקדם אליו, עד שנגמרה לי המחסנית".

מה עשית?
"זזתי הצדה כדי להחליף מחסנית, זה היה ליד המושב שעליו היה אמור להיות המטען. ישבה שם אישה מבועתת. אמרתי לה: 'אל תדאגי, הכל יהיה בסדר'. המשכתי בירי ובצמצום המרחק אל המחבל. ראיתי שיורד לו דם מהפה ושהוא נכנס לשירותים".

ברק: "למחבלים היו אקדחי תופי, שיש להם חמישה כדורים והחלפת הכדורים היא סיפור. אצלנו יכולת לירות שישה כדורים ולהחליף מהר למחסנית חדשה. לכן סביר להניח שקפטן רפעת, שכבר היה פצוע ברגל, נכנס לשירותים כדי לטעון מחדש את האקדח. מרדכי הבין שיש לו הזדמנות ורץ לשירותים".

רחמים: "נכנסתי אחריו ויריתי בו. זה באמת היה קפטן רפעת, מפקד הכוח שלהם. הוא נפל מת".

יתום: "אני מצליח להיכנס למטוס רק אחרי שמרדכי ניהל חילופי אש עם רפעת. הוא צעק לי: 'דני, חדל, דני, חדל' ופתח לי את הדלת. סרקתי את תא הטייס ויצרתי קשר עם אורי כדי שלא יירה בי".

רחמים: "איך שאני זז אחורה, הנוסעים אומרים לי בהיסטריה להסתכל שמאלה. אני רואה מחבלת עם חולצה פתוחה, ובתוך החזייה ראיתי שתי בטריות אצבע. לקחתי את הבטריות. כאן בדיוק הגיעו מרקו וביבי".

נתניהו: "ברגע שנכנסנו פנימה, צעקתי לכולם להוריד את הראש. אחד המחבלים ירה עלינו וברח פנימה. הנוסעים הצביעו על אחת המחבלות. ראיתי אישה מפוחדת שישבה באחד הכיסאות. תפסתי אותה, אבל הייתה לה פאה נוכרית. משכתי אותה שוב בשערה אל תוך המעבר. רציתי לדעת היכן היו המטענים, ואז אני רואה את מרקו אשכנזי רץ לעברנו וצועק: 'תן לי לטפל בה'. הוא נתן לה מכה על הפנים, אבל עם היד שהחזיקה את האקדח, אז נפלט לו כדור, שעבר דרכה ונכנס לי לזרוע ממרחק אפס".

דיין: "לפני הפריצה ראיתי מחבל מציץ עלינו מהחלון האחורי השמאלי. בחלק האחורי של המטוס היה וילון שהפריד בין המטבחון ותאי השירותים לשאר המטוס. כשהתכוונתי להיכנס, דהר אליי מישהו דרך הווילון והייתי בטוח שזה המחבל שראיתי מהחלון. אז יריתי בו שני צמדים, אבל התברר בדיעבד שהוא לא היה המחבל, אלא אחד הנוסעים".

מה קרה אחר כך?
דיין: "המשכתי הלאה ודבר ראשון הסתובבתי לספסל של המחבל, אבל לא ראיתי שם אף אחד, כולם כבר שכבו על הרצפה, צרחו ובכו. אישה אחת הסתכלה עליי עם פנים קרועות מאימה, היא לא יכלה לדבר, אבל הפנתה את היד שלה לכיוון מסוים, הסתובבתי בעקבות היד וראיתי שעל הרצפה שוכבת בחורה עם רימון ביד בלי נצרה. זאת הייתה המחבלת רימה תאנוס. היא צרחה בהיסטריה, אז אמרתי לה באנגלית: 'תעבירי לי את הרימון אצבע אחר אצבע'. וזה מה שעשינו. על המושב הייתה מונחת חגורת נפץ, אז לקחתי את הנפץ החשמלי מהחגורה וקשרתי את הרימון עם התיל שלו. נתתי אותו לגלילי, והמשכתי קדימה כי היו יריות במרכז המטוס. אבל עד שהגעתי למרכז המטוס הלחימה כבר נגמרה, וגלילי בינתיים לקח את המחבלת אחורה".

ברק: "כל הסיפור לקח 90 שניות. מיד לאחר שהתחלנו לפעול, התחילו לנהור כוחות התגבור עם כבאיות, אמבולנסים ומזרנים. אבל הביצוע היה כל כך מהיר שעוד חיכינו שהם יגיעו".

יתום: "הסריקה הראשונה גילתה שני אקדחים, שני רימונים ומטען אחד. רק למחרת התגלה המטען השני. אנחנו ירינו בערך 50 כדורים והמחבלים ירו 10 כדורים, ובשלב הזה ידענו ששני נוסעים נפצעו קשה. זה מבצע שעד היום נחשב מסוגו למוצלח ביותר, וישראל קיבלה שבחים בלתי רגילים".

דיין: “אחרי המבצע התעסקנו בלהוציא את האנשים ולהרגיע אותם. הדבר היחיד שהטריד אותי היה לוודא שהנוסע שיריתי בו חי. נסעתי לבית החולים לבקר אותו. הוא בדיוק התעורר מהניתוח, אז שאלתי אותו אם הוא מזהה אותי, והוא אמר לי: 'אני בחיים לא אשכח אותך'".

ברק: "זה היה מבצע מאוד מוצלח, אי אפשר לתאר את האושר שהיה במטכ"ל. הייתה דאגה לשני הפצועים, לנוסע שדיין חשב כי הוא מחבל ולנוסעת מרי (אנדרסון) הולצברג ז"ל, שהייתה בהריון ונפגעה בראשה כנראה מכדור שלנו בחילופי האש. היא נפטרה מפצעיה כעבור עשרה ימים".

נתניהו: "כשנגמרה הפעולה, הורידו אותי מהמטוס והשכיבו אותי על האספלט. הגיע חובש שנתן לי מורפיום לשכך את הכאב. ראיתי את יוני רץ אליי מרחוק עם הבעה מאוד מודאגת על פניו כי הוא יודע שאחיו נפגע. הוא נעמד מעליי וראה את הכתם האדום על הזרוע השמאלית שלי. חיוך רחב התפשט על פניו כשהבין שהפציעה היא רק שם. 'אתה רואה, ביבי, אמרתי לך שאתה לא צריך ללכת', אמר לי. הפעולה ארכה פחות משתי דקות. אחר כך לקחו אותי לתל השומר, הוציאו לי את הכדור והייתי בגבס כמה שבועות, אבל חזרתי לתפקוד מלא".

מיד הבנתם את גודל המשמעות?
נתניהו: "היה לי ברור מלכתחילה שיהיה פה ניצחון גדול או כישלון גדול".

יש מחשבה שעולה היום כעבור חמישה עשורים?
נתניהו: "ברור שלפעמים אתה חושב שזה היה יכול להיגמר אחרת. אבל כשאתה צעיר ואתה מכניס את עצמך אל תוך האש, המחשבה היא בעיקר על ביצוע המשימה. רק אחר כך אתה חושב מה היה יכול לקרות".

ערן: "אם היום הייתה חטיפה כזאת, הכל היה נראה אחרת. לדעתי הסיבה המרכזית שהמבצע הזה הצליח, מעבר להפתעה והביצוע המדויק, הייתה כי לפני 50 שנה למחבלים לא הייתה נכונות להתאבד, והיום כן. היום אני מעריך שהם היו מתאבדים עוד לפני שהיינו נכנסים. אגב, היום אני חושב שהשוטר אמיר ח'ורי ז"ל (שהסתער לעבר המחבל בפיגוע בבני ברק ונהרג - מ"ב), יותר אמיץ מאיתנו כי הוא נכנס לתוך אש. אנחנו באנו בהפתעה. אומנם ברגע שנכנסנו, התחילו לירות עלינו, אבל הוא נכנס לתוך אש קיימת".

הטרור כשיטה

במבצע לשחרור מטוס סבנה השתתפו לוחמים ומפקדים שיהפכו לימים לראשי ממשלה (נתניהו וברק), ראש המוסד (יתום), סגן הרמטכ"ל (דיין) ובכירים נוספים במערכת הביטחון. "צריך לזכור שבשנים שקדמו לסבנה היו מקרים רבים של חטיפה וניסיונות לחטיפת מטוס, אבל עד לסבנה, אף פעם לא היה חילוץ של בני ערובה", אומר נתניהו. לדבריו, מבצע סבנה, ואחריו מבצע צה"ל באנטבה, הביעו יותר מכל את הנכונות של ישראל להילחם בטרוריסטים ושימשו דוגמה ומופת לכל העולם החופשי. "אחרי סבנה ואנטבה היה קשה לטעון שאי אפשר לעשות כלום, שצריך רק להרכין ראש", אומר נתניהו.

איך צריך להילחם בטרור כיום?
"המאבק בטרור חייב להתמקד במדינות התומכות בטרור. בסבנה לא הייתה לטרוריסטים מדינה שתיתן להם גב. באנטבה המחבלים הרחיקו למדינה ששיתפה איתם פעולה. היה להם מקום לטוס אליו כי אוגנדה של אידי אמין שיתפה איתם פעולה. טרוריסטים תמיד יהיו, אבל בלי תמיכה של מדינות - היכולת שלהם לגרום נזק פחותה יותר. הפעולה מול המחבלים עצמם לא הייתה מספקת, היה צריך לפעול גם אל מול המדינות שסייעו להם או שיגרו אותם. המבצעים הישראליים אומנם חיסלו את הטרור האווירי, אבל הם לא חיסלו את הטרור כשיטה. הטרור עבר להנחת מטענים, לטרור המתאבדים, הסכינים. הטרוריסטים תמיד מחפשים את הפרצה הבאה. לאורך השנים הקדשתי מאמצים רבים לגייס התנגדות בינלאומית למדינות שמשלחות את הטרוריסטים או משמשות להם מקלט. גם היום הטרור יוצא מעזה, מאיראן. ביהודה ושומרון אנחנו פועלים, ולכן מפלס הטרור שם נמוך בהרבה. אם פוגעים במדינות המסייעות - פוגעים בטרור. פעלתי במשך שנים כדי להשפיע על העולם המערבי להטיל סנקציות כלכליות, צבאיות ודיפלומטיות נגד משטרי הטרור. הטרור צריך טריטוריה. יש טרור בלי טריטוריה, אבל הוא הרבה פחות יעיל".

דיין: "כשהייתי היועץ לביטחון לאומי, פרופ' אריאל מררי ואני עשינו תחקיר לכל המחבלים שניסו להתאבד אך לא הצליחו, כלומר הפעילו את המטען ומשהו לא עבד. מצאנו שמה שמעודד אותם הוא התמיכה של הסביבה הקרובה, מה יגידו ברחוב, האם יתלו את תמונתם בבית הספר היסודי ליד. ומה שהכי מרתיע אותם זה מה יקרה למשפחה שלהם. לכן להרוס בתים לא מצטלם טוב, אבל זה נורא חשוב. וכך גם לגרש משפחות ולשלול מהן את כל ההטבות, מביטוח לאומי ועד אזרחות".

יתום: "המטרה של המחבלים על הסבנה, כמו כל ארגוני המחבלים, הייתה לעורר את דעת הקהל לבעיה הפלסטינית, לחפש אמפתיה וסימפטיה, ושידעו שמדינת ישראל היא הכובש הרע, והם נלחמים מלחמת שחרור. אלא שההבדל בין מחבלים ללוחמי חופש הוא שלוחמי חופש לא הורגים חפים מפשע. עבור מחבלים, כולנו מטרה לגיטימית. לכן אנחנו צריכים להמשיך להגן על עצמנו, אבל היום אני יודע לומר שיש פתרון אחד, והוא מדיני־ביטחוני. אי אפשר להכניע את הטרור לחלוטין, כי הוא שוכן בלבבות. העוסקים בטרור מוכנים למות, ולכן אי אפשר להרתיע אותם מלבצע פיגועי טרור".

ברק: "בטרור חייבים להילחם. אבל עלינו לשאול גם מה השורשים של הטרור, והם לא מבצעיים. הם בתחום הסכסוך הפוליטי. בשביל לעשות טרור צריך צד אחד, בשביל לטפל בשורשים ולהגיע להסכם צריך שני צדדים. הצד השני צריך לראות 'קיר ברזל', אבל בצד שלנו צריכה להיות נכונות וחתירה לטיפול בשורשים. אסור להירתע מהטיפול בשורשים. הטרור הוא מטרד קשה עם קורבנות וכאב, אבל הוא איננו איום קיומי על ישראל. יש לפעול מולו בנחישות, אבל אין טעם להפחיד אזרחים או לייצר פאניקה. אני יותר חושש ממה שקורה בתוך גבולות המדינה, מהקרע שהולך ומעמיק בין תפיסות המציאות של חלקים שונים בחברה שלנו, יש לנו הרבה מה לעשות בעניין הזה".

מה אתם מאחלים למדינת ישראל ביום העצמאות ה־74?
נתניהו: "רק טוב. אני מאחל שנחזיר בקרוב את השקט והביטחון לכל אזרחי ישראל״.

ברק: "שנמשיך לבנות מדינה ציונית, יהודית ודמוקרטית, חזקה ובטוחה בעצמה ובדרכה; שלא מתעלמת או לא מזלזלת בשום יריב ובשום סיכונים, אבל לא נותנת לשום דבר להפחיד אותה או להוציא אותה מאיזון. שנתייצב בחזית המדינות המפותחות בעולם בכל תחום, ונהיה חברה שמעניקה הזדמנות שווה לכל ילד ודורשת אחריות מכל יחיד ומכל קהילה. אנחנו חזקים כשאנחנו ביחד, ואין לנו ארץ אחרת".

ערן: "שקט ושלווה. שכולם יחיו עם כולם באהבת חינם. בלי ריב ומדון".
רחמים: "אני מאחל למדינה שלי שלום ואחווה בתוכנו, הגברת האחדות וצמצום הפערים הכלכליים והחברתיים. ולהגיע להסדר שלום עם הפלסטינים".

יתום: "אני מאחל למדינת ישראל שניכנס לתקופה שמה שמאפיין אותה יהיו הסכמי שלום נוספים בינינו לבין מדינות ערביות ומוסלמיות".
דיין: "אני מאחל לנו שנעשה כל מה שצריך כדי להיות עם חופשי בארצנו".