"אם לא אנחנו, לא יהיה פה אף אחד": לוחמי ולוחמות מג"ב י-ם מדברים על התקופה הרגישה

שעת בוקר מוקדמת בשער שכם בירושלים. לכאורה העיר מתנהלת כהרגלה. הרכבת הקלה חולפת על פני השער, שעומד על תלו כבר כמעט 500 שנה, ואנשים בודדים יושבים על מדרגות האבן. גבר צעיר מעשן סיגריה ושותה קפה שחור, אישה מבוגרת יושבת על הרצפה ומוכרת עלי חובזה. אך השקט, כך נדמה, מתוח, דרוך. ניתן היה לחשוב שהשגרה כאן נינוחה, אבל מי שמכיר את הגזרה יודע שהשקט הזה מתעתע, בעיקר בחודשים האחרונים, על רקע הרמדאן, העימותים בהר הבית וגל הטרור. אל כל אלה נוסף עתה יום ירושלים, שיצוין בראשון הקרוב, והחשש מסבב אלימות נוסף סביב ריקוד הדגלים המסורתי.

במציאות הטעונה הזו הופכים לוחמי ולוחמות מג"ב למגיני האזרחים; קו גבול אנושי בין השגרה לטרור. את הגזרה הירושלמית הם מגדירים כמרחב שעוברים בו "מאפס ל־100 בשבריר שנייה". על פי נתוני מג"ב, מתחילת חודש הרמדאן בוצעו בירושלים עשרות מעצרי חשודים בפעילות חבלנית עוינת (פח"ע), נוטרלו 19 מחבלים, נתפסו כ־1,600 שוהים בלתי חוקיים ונתפסו כ־340 סייענים ישראלים למחבלים (מסיעים, מלינים, מעסיקים).

שלל פיגועים וניסיונות לפיגוע התרחשו בגזרה הזו בשבועות האחרונים. סמ"ר איציק סימן טוב, לוחם מג"ב מגדוד העיר העתיקה, היה נוכח בתחילת החודש בפיגוע שהתרחש בשער שכם, כאשר מחבל שישב על מדרגות הרחבה זמן ממושך עורר את חשדם של הלוחמים. הם החליטו לעכב אותו לבדיקה, אלא שאז הסתער לעברם המחבל, חמוש בשני סכינים, ונורה על ידי הלוחמים.

"עמדתי בפתח של שער שכם בבידוק שגרתי", מתאר סימן טוב שהיה בעמדה קרובה. "יצרנו חסם יזום למניעת פח"ע בעיר העתיקה ופתאום שמענו ירי של כדור אחד. בהתחלה חשבנו שזה זיקוק. הסתכלתי על הלוחמת שהייתה לידי והיא הסתכלה עליי, ולשנייה ניסינו להבין אם מדובר בירי. לאחר שנייה־שתיים שמענו צרור של יריות מהעמדה למעלה, דרכנו נשק וצמצמנו למקום האירוע. אז העברתי דיווח לכוחות".

מה קרה כשהגעתם לעמדה?
"ראינו שאחד הלוחמים שלנו פצוע ושהמחבל כבר מנוטרל. ברוח גבורה הם הצליחו לנטרל את הסכנה".

איך ממשיכים את היום אחרי אירוע כזה?
"האמת שדי התרגלתי, חוויתי כבר כמה פיגועים. באותו היום זה כן משפיע טיפה, אתה נכנס לדריכות מקסימלית, אבל בסוף, זאת השגרה שלנו. אנחנו פה כדי למנוע חיכוכים בין האוכלוסיות, אז מתרכזים בעבודה".

בימים האחרונים הוענקו לצוות של לוחמי מג"ב ירושלים תעודות הוקרה על תפקודם בפיגוע הנ"ל, על ידי מפקד מג"ב, ניצב אמיר כהן. "האירוע בשער שכם הוא דוגמה מצוינת למורשת הקרב שלנו בחיל, לגבורה ולאומץ הלב", אמר כהן. "אנחנו משקיעים רבות בהדרכה מקצועית וערכית של הלוחמים. כל לוחם שמוצב בכל משימה ברחבי הארץ ובירושלים בפרט נדרש להבין ברגישות את הסיטואציה שהוא עומד מולה ולהגיב בשיקול דעת ובמקצועיות. זהו אתגר גדול למפקדים וללוחמים".

"כמו בטיול"

יאיר מיארה, מפקד מחלקה בגדוד העיר העתיקה בדרגת מפקח, מוביל אותנו בין הסמטאות. עיניו סורקות את השטח בכל העת, מבטו מופנה קדימה, אחורה, ולכיוון גגות וחלונות הבתים. משמרת של כלל הלוחמות והלוחמים כאן נמשכת 12 שעות רצופות. כשאני שואלת את מיארה אילו פרטים הוא מחפש, הוא עונה: "את מסתכלת על האזור כמו בטיול. אני בפעילות. אני סורק קדימה את האנשים שעוברים מולי ודואג תמיד להסתכל גם אחורה. היו לנו כמה פיגועים שבהם אנשים שנראים תמימים עברו אותנו, הסתובבו אלינו בחזרה וניסו לדקור אותנו בצוואר עם סכין. לכן אני כל הזמן מנסה לאתר פעולות חשודות".

יש פחד?
"תמיד יש פחד, אבל הוא לא מונע מאיתנו לעשות את העבודה, ההפך. הוא פשוט מעלה לנו את הדריכות".

"נניח הגבר שממולנו נראה תמים, אבל הוא תמיד יכול פתאום להוציא כלי נשק", מוסיף סימן טוב שעומד בסמוך אלינו, "וכל העיר העתיקה תהפוך לזירת קרב. מפגע אחד יכול להצליח לשבור את 'הרוגע', במירכאות, שקיים כאן ולהפוך את הכל לכאוס מטורף. אנחנו החוצץ האנושי, שמנסה לתת לכל אזרח לעבור כאן בבטחה למקום שהוא רוצה להגיע אליו".

מיארה: "לכן תחושת השליחות גוברת על הכל. לעמוד פה ולראות את האזרחים, משני הצדדים, אומרים לנו ‘תודה’ על זה שאנחנו שומרים עליהם - נותן לנו את הכוח”. 

ומי שומר עליך?
מיארה: "אני שומר על עצמי. החברים שלי מהצוות שומרים עליי וגם הקב"ה".

רש"ט (רב שוטר) שלמה תנעמי, סמ"ש (סמל שני) דניאל מלול ורס"ר אלעד חיים מאבטחים עבורנו את הדרך לאורך הסריקה. "כל הזמן אתה צריך להיות בשליטה, בערנות מוגברת", מספר תנעמי. "כל דבר שתעשה - אתה תחשוב גם על ההשלכות העתידיות שלו".

"גם ביומיום, כשאני חוזר הביתה למשפחה, יש את אותה הדריכות", מספר חיים. "אתה מתרגל להסתכל על העולם ב־360 מעלות".
"גם לי בבית העירו שאני סורק באופן תמידי", מוסיף סימן טוב.

"אני ירושלמי ואני מרגיש שאני ממש מגן על הבית", מוסיף מלול. "תמיד יש דריכות, כי אנחנו חווים פה דברים שהם לא פשוטים, במיוחד לבחורים בגילים שלנו, אבל הם הפכו לשגרה. בסופו של דבר, כשאני לובש את המדים בבוקר, אין לי רגש ואין לי דעה, וכל אדם שפונה אליי - אני צריך להגן עליו, ללא קשר לעדה או לדת. זאת הרי גזרה רגישה, קדושה לכל הדתות, לכן אני אחווה כאן גם קללות וגם תודות. גם אנשים ששונאים אותנו יבקשו מאיתנו בסוף עזרה".

ברגע אחד כל הכוח מפנה את מבטו לגבר צעיר שחולף על פניו בצעדים מהירים, כשהוא אוחז בטלפון. כעבור תשאול קצר מתברר כי הוא אכן שוהה בלתי חוקי. "יש כמה סימנים מחשידים", מסביר מיארה. "לדוגמה, הוא לא הסתכל לכיוון שלנו והתחיל ללכת מהר. אלה פעולות שאולי ייראו לאזרחים ביומיום נורמליות, אבל במקום הזה, זה לא ייראה לנו נורמלי בכלל. להפך, זה מרים את הדריכות לשמיים".

כבדהו וחשדהו

אחד המקומות שממחישים את היות העיר העתיקה הקו העדין שבין שגרה לכאוס הוא מפגש הרחובות גיא ומעלות המדרשה, שמוביל לכניסה להר הבית. מיארה לא ישכח את בוקר 21 בנובמבר האחרון, כשאליהו קיי ז"ל, צעיר בן 25 שעלה ארצה מדרום אפריקה, נרצח כאן. "הייתי חפ"ק משמרת בפיגוע", הוא מתאר. "זה היה בסביבות השעה תשע בבוקר, שעה רגועה כמו עכשיו. לא היו התרעות מיוחדות. הגיע מחבל שהיה דמות מוכרת לנו, כי הוא היה מורה דת כאן באזור. באותו בוקר הוא היה לבוש כשייח', אבל היה עליו נשק אוטומטי והוא התחיל לירות ביהודים הראשונים שראה".

יותר מכל אפשר להבין שאין פרופיל טיפוסי למחבל?
סימן טוב: "לרוע פה אין פנים, הלוואי שהיו לו, כי אז העבודה שלנו הייתה יותר פשוטה. בחצי השנה האחרונה מורה עשה כאן פיגוע, אמא לארבעה ילדים עשתה כאן פיגוע, ואפילו רופא מבוגר עשה כאן פיגוע. בגלל זה אנחנו אומרים כבדהו וחשדהו".
מיארה: "אבל אני כן אגיד שכל אזרח שנמצא פה ולא מפר את הסדר, אני מקיים איתו יחסים טובים ושומר עליו".

ביציאה משער שכם אנחנו חוברים לפלוגת בזלת של מג"ב ועולים על הג'יפ בדרך לסילוואן, שכונה ערבית עם מיעוט יהודי במזרח ירושלים, אחד מסלעי המחלוקת כאן. לאורך הדרך מתאר מפקד המחלקה, מפקח עמית אברס, את המתיחות בין הצדדים ואת השגרה המורכבת. "העבודה שלנו היא להגן על כלל התושבים של מדינת ישראל, בלי אפליה כזו או אחרת, להגן על שני המגזרים ולאכוף את החוק", הוא אומר בעודנו מסיירים רגלית בסמטאות הצרות. "אם לא אנחנו, לא יהיה פה אף אחד אחר".

ככל שאנו נכנסים לעומק סילוואן, האווירה הופכת מתוחה ודרוכה יותר. אישה מבוגרת מציצה מבעד לחבלי כביסה בקומה עליונה, צעירים ברחוב מביטים בנו בחשדנות. רכב עוצר על יד הלוחמים ונהגו מטיח בנו הערות שמתקבלות באיפוק. בדרכנו החוצה משליכים על הג'יפ שבו אנו נוסעים שני בלוקים.

“סילוואן הוא כפר מאוד מורכב, כי הוא מעורב", אומרת לי הלוחמת סמ"ר אופיר תושיה. "אבל לעומת העיר העתיקה שבה התושבים היהודים יכולים ללכת בחופשיות ממקום למקום, כאן אם הם רוצים ללכת אפילו לשכן, הם צריכים ליווי של מאבטח".

כיום 23% מהלוחמים במגב הם נשים שמשרתות בתפקידים מבצעיים. סמ"ר תושיה, שסבה ז"ל היה שוטר ובן דודה שירת במג"ב, רצתה להמשיך את המסורת המשפחתית. "כילדה, הסתכלתי בהערצה על כוחות משטרה ומג"ב ורציתי לדעת איך זה נראה מבפנים", היא מספרת.

איך החיכוך עם האוכלוסייה כאישה?
"בכל פעם שיש מילה לא במקום ללוחמת, אנחנו מגיבות כמו שצריך. אנחנו באות ועושות את התפקיד שלנו בדיוק כמו הלוחמים. זה ברור שאני סופגת יותר הערות מצד התושבים בגלל שאני אישה, אבל אני לא נותנת לזה להפריע לי או להוריד לי את הביטחון".

אנחנו עוברים ליד עמוד מצלמות חרוך, ואברס מספר כי מדובר באירוע שחוזר על עצמו פעמים רבות: רעולי פנים מציתים את עמוד המצלמות, הכוח מקבל דיווח על ניסיון הצתה, אבל אז מתברר כי זהו אירוע משיכה שמטרתו לייצר חיכוך גדול יותר. "הכוונה היא שאני אזהה רעולי פנים שמציתים את העמוד, אבל הם ינסו למשוך אותנו למארב גדול יותר של זיקוקים, אבנים", מספר אברס. "באחת התקריות, למשל, אחרי שכיבינו את העמוד, קיבלנו מטח של בקבוקי תבערה, אבנים וזיקוקים לכיווננו".

תושיה: "הבתים פה בנויים אחד על השני, אז לפעמים אנחנו יכולים להיות במצב שאנחנו יותר נשלטים מאשר שולטים, כי לא נדע מאיפה זורקים עלינו את האבן או את הבקבוק תבערה".
אברס: "אבל אנחנו חזקים ויודעים להתמודד גם עם הדברים האלה".

"את הרוח המיוחדת שיש במג"ב ירושלים אנחנו רואים באירועים ובפעילות המבצעית של הלוחמים והלוחמות", מסכם ניצב כהן. "הניסיון של יחידות החיל בגזרה ובהיכרות עם האוכלוסייה מוכיח את עצמו בכל אירוע. אנחנו בעיצומו של מבצע חילי שהחל לפני כשלושה שבועות. מתחילת המבצע נבדקו מעל 100 אלף חשודים ונתפסו 456 חשודים בעבירות הסעה, הלנה והעסקה".