שישה מפקדים חוזרים אל הרגעים המכוננים של מלחמת לבנון הראשונה

“כשהגענו לצידון, חשבתי שיעצרו אותנו, אבל כל פעם אמרו לנו להמשיך הלאה“

תא"ל במיל' אביגדור קהלני, תא"ל גם בעת המלחמה, מפקד אוגדה 36

“הייתי מפקד רמת הגולן. כמפקד אוגדה, חשתי בעצמי את הלבטים שהיו לפני תחילת המלחמה סביב השאלה אם יש צורך במלחמה הזאת ואם זה עתיד להיות ‘אורנים גדול‘ (כלומר עד ביירות - מ"ב), או ‘אורנים קטן‘ (עד צידון - מ"ב). בהתחלה אמרו לי שהאוגדה שלי תישאר ברמת הגולן מול הסורים, כי יש חשש שהם יפתחו באש. אבל אמרתי שלא יכול להיות שהאוגדה לא תשתתף בלחימה, ובאמת שלחו אותנו ללבנון ואוגדת מילואים תפסה את מקומנו בגולן".

הרגע המכונן במלחמה: “הלחימה בלבנון הייתה שונה מלחימה במדבר או בסוריה, כי בלבנון הלחימה הייתה כמעט לאורך כל הזמן על צירים מוגדרים, ארוכים, שנעים בתוך כפרים, שחוסמים את התנועה לעתים, והפריסה היא לאורך עשרות קילומטרים. האוכלוסייה האזרחית מהווה נדבך נוסף בחשיבה, כי אתה כל הזמן עובר בין כפרים ולא יכול להבחין במחבל שיושב בחלון שיכול לפגוע בטנק שעובר מולו, שאחרי זה נטמע באוכלוסייה האזרחית. במלחמה רגילה אתה משתמש בארטילריה, ופה בעצם, בגלל האוכלוסייה האזרחית, אתה נאלץ לחכות שיפגעו בך כדי להחזיר באש. היה גם חוסר ודאות איפה יעצרו אותנו. כשהגענו לצידון, חשבתי ששם יעצרו אותנו, אבל פתאום ראיתי שאנחנו ממשיכים הלאה, כל פעם אמרו לנו להמשיך הלאה.

"הרגע המכונן מבחינתי היה כיבוש הבופור, בייחוד בגלל שניסו להאשים אותי אחר כך שכבשתי את הבופור ללא אישור, כאשר כל התוכניות הורו על כיבוש הבופור. הרי אי אפשר לעבור בדיזנגוף, אם לא פותחים ציר דרך כיכר דיזנגוף. הפיקוד החליט לשנות את הנתיב של האוגדה ולהעביר אותה דרך הגשר המרכזי, אלא שלא אמרו לי כלום. אחרי המלחמה הבנתי שבדרגים האלה, ערכים של אחוות לוחמים עלולים להתנפץ. יום לאחר הקרב, שרון ובגין הגיעו לבופור, ובגין אמר לטלוויזיה שלא היו הרוגים בכיבוש הבופור, כשבפועל היו לנו שישה הרוגים, וזה עורר סערה. אז אחרי זה אמרו בפיקוד ש‘לא ידענו שאביגדור כובש את הבופור‘. מה זאת אומרת לא ידעתם, נתתם לי מסוקים לפינוי, אבל אולי זה כי יושבי הניאונים ומיזוג האוויר לא היו בשטח. אני הייתי בשטח".

דמות שתמיד תלך איתך: “הדמות הדומיננטית ביותר שהייתה היא רפול. רפול היה לוחם אמיץ, הייתה לי המון הערכה אליו. כשכולם היו רצים במתקפת ארטילריה, הוא היה נשאר לעמוד. הוא גם היה בקיא בכל התוכניות, לרוב רמטכ"לים יושבים במפקדות, אבל הוא כל הזמן היה בשטח. נחת עם הליקופטר פה, נחת עם הליקופטר שם. אי אפשר להסתכל על מלחמת לבנון הראשונה בלי לראות את דמותו של רפול שמדלגת בין הכוחות, שולטת בכוחות, מנווטת את הכוחות. אני זוכר שפעם אחת הייתי בשטח ורפול אמר לי ‘אני אביא לך וויסקי‘. לרפול הרי היו כל מיני קודים שאתה לא מבין מה הם אומרים. למשל במלחמת יום הכיפורים הוא אמר לי ‘החבר‘ה עם הפיג‘מות באים לתקוף אותך‘, והוא התכוון לעיראקים. בלבנון. הוא דיבר איתי על וויסקי, ולא הבנתי מה פתאום הוא רוצה להביא לי וויסקי, הרי אני לא שותה. אבל זה היה קוד בשבילו לומר שהוא נוחת אצלי. כמובן שלא היה וויסקי. הקודים של רפול תמיד היו מצחיקים".

מה למדת מהמלחמה הזו? “המלחמה הזאת הכשירה אותי למנהיגות ברמה הלאומית, כי היא הייתה שונה מקודמותיה מבחינתי, מכיוון שהייתי מפקד אוגדה. כמפקד אוגדה, אתה בדרך כלל נמצא מאחור ושולט על החטיבות ממרחקים עצומים. לכן ההשפעה האישית שלך לא תמיד ניכרת, כי לא יכולתי לומר ‘אחריי‘, אבל כן יכולתי להפעיל את הידע והניסיון שלי מרחוק. למעשה, אתה נותן פקודות מאחור ולא מלפנים".

האמנת שנעזוב את לבנון רק אחרי 18 שנה? “לא חשבתי. ולאורך השנים, חשבתי שזו הייתה טעות חמורה להישאר. הייתי חבר כנסת ב־92‘, וצעקתי כל הזמן לרבין ‘צא מלבנון‘, אחר כך הייתי שר ופיתחתי לכך תוכניות. הרי הייתי יו"ר מפלגת הדרך השלישית וחלק מהמצע שלנו היה יציאה מלבנון. הלכתי לביבי כשהוא היה ראש הממשלה ואמרתי לו ‘צא מלבנון, תעשה היסטוריה‘. זה כמו שכשהייתי סרן צעיר ושאלתי למה אנחנו יושבים על קו המים בתעלה כשהמצרים פוגעים בחיילים שלנו, אמרו לי: ‘ילד, מה אתה מבין, מי שיושב על המים, שומר על ירושלים‘. זה היה טיפשי. לכן צעקתי כל הזמן. אבל לא הקשיבו לי. עד שברק קיבל את ההחלטה הנכונה, אבל בעיניי ביצע הכל בפזיזות שגרמה לנזקים רבים".

באיזה אופן עיצבה המלחמה את מדינת ישראל ב־40 השנים שחלפו? “ששת הימים הייתה מלחמת אין ברירה, ההתשה הייתה מלחמת אין ברירה, כיפור הייתה מלחמה אין ברירה. פה הייתה ברירה. ההחלטה הייתה בידינו. הדרג המדיני קובע את מטרות המלחמה, והצבא מקבל תוכניות וצריך להוציא אותן לפועל. הבעיה הייתה שחלק מהמטרות היו, בין היתר, להחליף את השלטון בלבנון מתוך מטרה שזה יוביל לשלום. זאת הייתה מטרה נאיבית בעיניי, בייחוד כשמכירים את הנפשות הפועלות. מי שמכיר היום את האופן שבו לבנון פועלת, מבין שזו יומרה לנסות לגשר בין השבטים שמרכיבים אותה. לכן אלה היו מטרות שנכשלו. המטרה שכן הושגה הייתה סילוק ערפאת עם 14 אלף מחבליו מלבנון. כמובן שמעזיבת פת"ח עלה חיזבאללה, אבל לא יכולנו לצפות את זה. לכן המלחמה הזאת שינתה את חשיבת המנהיגים שלנו, כי הם הבינו שאנחנו לא יכולים להישאר במדינה ולשלוט בה. גם זה גרם להנהגה להבין שלא צריך להיות בתוך לבנון כדי לשמור על ביטחון, אפשר לעשות את זה מהגדר. רצועת הביטחון הייתה עקשנות ולא היה בה צורך. התשלום שאנחנו שילמנו היה קשה מנשוא". 

"בדידותו של המפקד"

אלוף במיל' עמוס ירון, תא"ל בעת המלחמה, מפקד אוגדה 96

"לאוגדה היה תפקיד ייחודי, כיוון שזאת הייתה האוגדה היחידה שהגיעה לשטח דרך הים. שאר האוגדות הגיעו קרקעית, דרך מעבר הגבול. הייתי עם הכוחות שלי על נחתות וסטי"לים, ולמעשה נחתנו בעורף האויב, קצת צפונית לצידון, בנהר האוולי".

הרגע המכונן במלחמה: "היו אין ספור רגעים, בעיקר סביב כיבוש אזור ביירות, או סביב הכרעות במאבקים בין עדות בלבנון, שאת כולם אני מכניס תחת הכותרת 'בדידותו של המפקד'. המצבים הנפשיים שמפקדים, בכל רמה, נמצאים בהם - הם די מסובכים. מלחמה היא לא דבר פשוט. בכל אירוע שאתה יכול לאבד בו את חייך, אתה בלחץ כלשהו. וככל שאתה מתקדם בדרגות, האחריות שלך הרבה יותר גדולה, כי אתה אחראי על יותר ויותר אנשים, וכל פקודה שאתה נותן אתה צריך להבין מה עומד מאחוריה, להיות בטוח ומשוכנע שהפקודה שאתה נותן היא פקודה שנכון לתת אותה. היו מקרים שחשבתי שהפקודות שאני מקבל מלמעלה לא קוראות את המצב בשטח בצורה נכונה, לא שחס וחלילה זלזלתי במפקדים מעליי, אבל חשבתי שצריך לשנות אותן מעט או לבצע אותן בצורה אחרת".

דמות שתמיד תלך איתך: "מפקדי לשעבר, האלוף יקותיאל אדם ז"ל. קותי בא לבקר אותי תוך כדי המלחמה, כשהיינו בכפר דוחא. תפסנו שם איזשהו מבנה שישבנו בו. אבל לצערי כשהוא עזב אותי, בדרך החוצה, הוא נתקל בכוח מחבלים ונהרג יחד עם חבר טוב נוסף שלי, אל"ם חיים סלע ז"ל. ממש שניות ספורות לאחר שנפרדנו, פילח את האוויר צרור יריות. הרעש, שהיה ברור כי הוא מגיע מתוך הבניין, היה נוראי. רצנו במהירות לכיוון הרעש למרתף. חיים סלע שכב על המדרגות שהובילו למרתף. הוא נפגע בעורק הראשי סמוך למפשעה. ניסיתי באגרופי לעצור את הדם, להציל אותו, אך ללא הועיל. חיים מת בזרועותיי. קותי, שהספיק להגיע למרתף, נהרג במקום מירי מחבלים שהסתתרו שם. אלה היו רגעים קשים, לאבד שני חברים, תוך כדי לחימה, כשאחד מהם היה המפקד שלי ואחד מהם היה המקביל אליי, ועוד למעשה ללא צורך, זה השפיע עליי מאוד. נאכלתי מבפנים. במלחמה יש חיבוטי נפש שאתה לא יכול להירגע מהם. מה שבסוף עזר לי להמשיך היה האחריות. הידיעה שיש לי משימות לבצע. המשימות בעתיד עוזרות לך להתמודד עם מה שקרה יום קודם. אבל עד היום הסיפור שלו לא יכול לרדת ממני, קשה לי עם העניין הזה".

מה למדת מהמלחמה הזו? "המלחמה הזאת לימדה אותי על הקשר שבין מטרות צבאיות למטרות מדיניות. הרי מלחמת לבנון הראשונה הייתה מלחמה שנויה במחלוקת, והיותה כזאת נתנה לי את האפשרות לשקול ולחשוב על מצבים אסטרטגיים שבהם הייתה המדינה ולחשוב מה נכון או לא נכון לעשות. כמפקד, כשמטילים עליך משימות, אתה חופשי לבוא לומר את דעתך. נכון שבסוף מישהו ייתן לך פקודה, אבל בעיניי אתה חייב לומר מה דעתך. אני זוכר למשל שהיו ויכוחים גדולים לפני הכניסה לביירות. ונכון, זה לא פשוט לך כמפקד לחלוק על דעתם של אלה שמעליך, אבל זאת אחת התכונות שאם ישנה למפקד, אני מאוד אעריך".

האמנת שנעזוב את לבנון רק אחרי 18 שנה? "חשבתי שאנחנו צריכים לעזוב את האזור הזה מיד עם נחיתתם של האמריקאים והצרפתים בביירות, בספטמבר 82'. חשבתי שאין לנו מה לחפש שם ושצריך לחזור אחורנית, לרצועת ביטחון קטנה של כמה קילומטרים. למעשה, כל השהייה בשטחי לבנון הייתה שגיאה. והיא הייתה שגיאה של כל המנהיגים שהיו, עד אהוד ברק, שעשה את מה שהוא חשב במשך 18 שנים לעשות. וזה אני אומר לזכותו המלאה. זה היה מהלך של מדינאי אמיץ".

באיזה אופן עיצבה המלחמה את מדינת ישראל ב־40 השנים שחלפו? "זו הייתה הפעם הראשונה שבה הוויכוח על מטרות המלחמה פרץ החוצה. הוא יצא לרחוב, לכיכר מלכי ישראל. במלחמת יום הכיפורים זה קרה אף ברגשות עוד יותר קשים וגדולים, אבל ההבדל היה שביום הכיפורים זה קרה עם סיום המלחמה, ופה הוויכוחים היו תוך כדי המלחמה. אני מציין את זה, כי זה יכול להשפיע גם על השטח. כמפקד, אתה נמצא בסיטואציות קשות, בייחוד כשאתה חושב על החייל שצריך להסתער ואולי לתת את החיים שלו עבור מה שהאזרחים בבית אומרים לו שלא צריך, ששואלים מה יש לנו לחפש שם בכלל. המצב הזה לא קרה באף מלחמה". 

"המלחמה לימדה אותנו פרק חשוב בהבנת המזרח התיכון"

אלוף במיל' דורון אלמוג, סא"ל בעת המלחמה, מפקד גדוד הסיור של הצנחנים

“הגדוד שלי נבנה על ידיי במיוחד לצורך המלחמה הזאת וכלל את הסיירת, פלוגת החה"נ, פלוגת העורב וגדוד טנקים מוקטן. הגדוד הוביל במסע לחימה רגלי, יוצא דופן, את מרבית משלבי הלחימה מהנחיתה באוולי ועד לביירות, במשך שבעה ימים ולאורך 70 קילומטר".

הרגע המכונן במלחמה: "הקרב בכפר מתא ביום רביעי, 9.6.82. זה קרב שהתחיל כשאנו מותקפים במקום נחות, באש תופת ממארב בתוך הכפר דקון. הקרב נגמר כעבור ארבע שעות לחימה בטווחים קצרים, כשהפכנו את הקערה על פיה. מרבית הכוח שארב לנו נהרג. נרשמו כ־50 מחבלים הרוגים, בעוד שאנחנו סיימנו את הקרב עם מספר פצועים בודדים, כשאנחנו יושבים על השטח הגבוה בפאתי כפר מתא".

דמות שתמיד תלך איתך: "מפקד החטיבה יא־יא (יורם יאיר), היום אלוף במיל'. האיש שהתעקש על הליכה בציר תגהוצת, הציר הארוך יותר להגעה לביירות, שהיה בבחינת הדרך הארוכה־הקצרה שהביאה אותנו ראשונים לחבירה עם הכוחות הנוצרים. יא־יא קיבל החלטות נכונות והיווה דוגמה אישית לפקודיו בהליכתו קדימה ברגעים הקשים של הקרב האחרון שלנו בשימלן, ביום שבת, 12.6.82".

מה למדת מהמלחמה הזו? "שהלוחמים בקו הראשון לעולם יהיו בתעוזתם, וכושר לחימתם הוא הערובה לקיומה של מדינת ישראל, גם כאשר המנהיגים ברמה האסטרטגית שוגים, כפי שראינו בעיוורון וביוהרה טרם מלחמת יום כיפור, או בקונספט 'הסדר החדש' במלחמת לבנון הראשונה, שנשען על בסיס הקנה הרצוץ של הנוצרים, או בתפיסת ביטחון משותף של צה"ל עם הכוחות הפלסטיניים של ערפאת בתוך החורים של אוסלו".

האמנת שנעזוב את לבנון רק אחרי 18 שנה? "לא. כשיצאנו למבצע, הייתה תקווה שלבנון תהיה המדינה השנייה שתיכנס להסכם שלום עם ישראל. לאחר שבשיר ג'ומאייל נרצח ב־14 בספטמבר 1982 ועברנו את טבח סברה ושתילה יומיים אחר כך, היה ברור שאין מה להישאר במרחב ביירות והשוף. בפועל, נשארנו שם שלוש שנים מדממות, עד קיץ 1985. מרחק 100 קילומטר מראש הנקרה, מעורבים במלחמות הפנימיות בלבנון השסועה, מאבדים את טובי בנינו במלחמה שמטרותיה לא ברורות. במבט לאחור, רעיון 'הסדר החדש' שהנחה את מתכנני המבצע היה מנותק לחלוטין מהמציאות שהייתה בלבנון - מדינה שסועה ומפולגת עם מיעוט נוצרי חלש, שניתן היה מלכתחילה להעריך שאין לו סיכוי, כל שכן לאחר רצח בשיר ג'ומאייל".

באיזה אופן עיצבה המלחמה את מדינת ישראל ב־40 השנים שחלפו? "המלחמה לימדה אותנו פרק חשוב בהבנת המזרח התיכון. היא לימדה אותנו שיעור במלחמה בטרור ובמוגבלות יכולתנו לקבוע מראש איך ייראו הדברים בתום ימי הלחימה. אומנם ערפאת ואש"ף גורשו מביירות לתוניס, אבל את מקומם תפס חיזבאללה. כך, המעורבות האיראנית בגבולנו הצפוני העמיקה והסלימה, תוך משבר כלכלי אדיר - אינפלציה של 400%, ציבור שסוע ומשבר מוטיבציה מעמיק שהביא את ממשלת ישראל להחלטה על נסיגה מהרי השוף לאחר שלוש שנים ולהגנה על גבול הצפון ברצועת הביטחון לעוד 15 שנים". 

"כיבוש והחזקת שטח זר זו תמונת ניצחון, אבל כזו שדוהה מהר"

אלוף במיל' ידידיה יערי, סא"ל בעת המלחמה, סגן מפקד השייטת

"הוטל עליי לפקד על הגל הראשון של תפיסת ראש החוף. כוח של 50 לוחמים שמשימתו הייתה לשחות ראשונים לחוף ולאבטח את הגעת הגל הראשון של הצנחנים, שהובל בסירות גומי. הפעילות לבדיקת חופי נחיתה כאופציה עתידית לנחיתה מהים החלה הרבה לפני כן. רוב החוף הלבנוני היה סלעי מדי, ובמשך כשנתיים לפני המלחמה נבדקו שיטתית החופים הספורים שהתאימו. בגזרת החוף המרכזית אותר ונבחר לבסוף הזהראני כחוף נחיתה. בשפך האוולי מצפון לו אותר חוף אלטרנטיבי.

במהלך השיט מחיפה איתרה גיחת צילום עמדות חדשות והיערכות כוחות על וסביב שובר הגלים הקטן של מעגן בתי הזיקוק בזהראני, החולש על אתר הנחיתה. היה חשש שהמחבלים מודעים איכשהו לתוכנית ובשל כך נלקחה במהלך השיט החלטה להמשיך צפונה עוד כחמישה קילומטרים לחוף האוולי, ולנחות שם".

הרגע המכונן במלחמה: "הנחיתה באוולי. עד לאותו רגע, צה"ל מעולם לא ביצע תמרון כזה. המורכבות הלוגיסטית לתמוך כוח מונחת מהים 50 קילומטר מהגבול, כאשר אנו חשופים, גם בחוף וגם בים, לאש מרגמות וארטילריה של מחבלים הציפה חששות מהסתבכות הרת אסון. אחרי הכל זה לא נורמנדי ולא אינצ'ון בקוריאה. היה ירח מלא, ליל חמסין, עם ים חלק כמו שמן. שורה ארוכה של ראשים במים נראתה ממרחק. עמדת מקלע, על גבעה מצפון לשטח הנחיתה, זיהתה את הכוח ופתחה באש ממש כשעלינו והתחלנו להתפרס לאבטחה. התפתחו חילופי אש. רכב עם חמושים שהגיע מצפון הושמד והעמדה שותקה. מעט באיחור הגיעו סירות הגומי והנחיתו את הכוח הראשון של גדוד 50 שהתפרס והרחיב את השטח המאובטח. ובין לבין החל טפטוף של מרגמות, מפוזר ובלתי יעיל.

"ההתנגדות בשלב זה הייתה מינורית, וברור היה שהצד השני עדיין לא תופס מה קורה. בהכנות למבצע הוגדר כי עד לנקודה זו, עוד ניתן לקפל לאחור. הצנחנים יוכלו להתפנות בסירות הגומי ולוחמי השייטת יוכלו לשחות בחזרה, במידה שהכוח יתגלה וההתנגדות על החוף תהיה עזה מדי. אולם ההפתעה הייתה מושלמת ומהרגע שהנחתת הראשונה הצמידה את חרטומה בחול ופתחה את הדלת - לאיש לא היו ספקות יותר. כל הגל הראשון עלה לחוף ועם אור ראשון הזחל"מים של חטיבת הצנחנים יצאו צפונה. הנחתות חזרו לחיפה, העמיסו ושבו והנחיתו סבבים נוספים לאורך כמה ימים. לאור יום ותחת אש כבדה".

דמות שתמיד תלך איתך: "הדמות האחת שעולה בראשי היא הרמטכ"ל רפאל איתן, רפול. הפלאח מתל עדשים שהתגלה כמצביא אינטליגנטי, גמיש ובעל דמיון הרבה מעבר לרוב קודמיו".

מה למדת מהמלחמה הזו? "הרבה שיעורים למדנו בשל"ג לאורך 18 השנים שעברו עד שאחרוני הכוחות נעלו אחריהם את השערים. אולי החשוב שבהם, לפחות מבחינה צבאית, הוא שכיבוש והחזקת שטח זר, כשלעצמו, הוא יתרון שאורך חייו קצר, אם האוכלוסייה בו עוינת. זו תמונת ניצחון, אבל כזו שדוהה מהר. מה שהתחיל כמבצע צבאי מהיר ועתיר הישגים, למרות קילומטרים של שיירות וימ"חים מוזנחים ובהתעלם מהסוגיה של מלחמת ברירה או לא - הפך למשהו אחר. להישג של גירוש אש"ף מלבנון אין מקבילה בהיסטוריה של הסכסוך במזרח התיכון, אך תוצאותיו הבלתי צפויות, היו דווקא עליית חיזבאללה".

האמנת שנעזוב את לבנון רק אחרי 18 שנה? "לא אני, ולדעתי אף אחד אחר, כולל שרון ורפול, לא העריך שזה מה שיקרה בסופו של דבר. אבל מרגע שבשיר ג׳ומאייל נרצח, היה די ברור שמזרח תיכון חדש כבר לא ייצא מזה. אני חשבתי אז שעשינו די וצריך לתת ללבנונים להסתדר לבד, בלי ערפאת. אבל החשש היה מחזרת הסורים לשליטה. החיזבאללה נולד רק אחר כך. רצף האיומים החדש, הוליד תגובה פבלובית מצדנו - להתקפל? אחרי כל מה שהשגנו? וככה חלפו להן 18 שנים של לחימה רבת־מחיר וחסרת תוחלת".

באיזה אופן עיצבה המלחמה את מדינת ישראל ב־40 השנים שחלפו? "מלחמת של"ג עיצבה מרכיבים יסודיים בתפיסה הצבאית שלנו. היא הייתה מסע הלחימה המהיר ביותר של צה"ל מאז מלחמת ששת הימים. שישה ימי לחימה הספיקו לכוחות הצנחנים להגיע לפאתי ביירות. לכך לא היו אחראים מאמצי האוגדות שפרצו פנימה מהגבול, כי אלה התקדמו לאט מהצפוי בכל החזיתות, הן בגזרה ההררית במזרח ובמרכז והן לאורך החוף. מה שעשה את ההבדל היה הדילוג צפונה בנחיתה מהים בשפך האוולי, וניתוקה של ביירות ממערכי המחבלים בדרום, בצידון ורמת נבטיה. לטעמי, זה המהלך הקרקעי המפתיע והמבריק ביותר שעשה צבא היבשה עד היום.

"עם זאת, ניתן היה להבחין כבר אז בסימני האזהרה הראשונים למה שקורה היום, אחרי מלחמת אוקראינה־רוסיה, ברור כבר לכל: צירי הצבא האינסופיים בשטח בנוי - ולמעשה עקרון המלחמה הקלאסי של ריכוז הכוח עצמו - שייכים לעבר. ריכוז הכוח הוא תורפה, לא יתרון. במיוחד כשהיריב מבוזר ומצויד בנשק מדויק. כאן מתחייבת תפיסת לחימה אחרת. מול יריב מבוזר יש לפתח לוחמה מבוזרת. מערך מנוהל רשת המבוסס על תקיפה סימולטנית של הרבה מטרות נקודה, בו זמנית, לכל עומק מרחב המערכה. ריכוז כוח בזמן. לא בגיאוגרפיה. אלא שבקיץ 82' הפער בין התיאוריה הצבאית הקלאסית למציאות בשטח לא היה מובהק כפי שהוא היום. ולכן גם הדחיפות לממש פתרונות חדשים. הטכנולוגיה מאפשרת כבר את המעבר לבניין כוח ותפיסות לחימה מסוג חדש. על זה עובדים עכשיו בצה"ל". 

"הבנתי שאני נמצא במלחמה ואני לא יודע כמה זמן היא תימשך"

אל"ם במיל' ד"ר שאול אריאלי, סגן בעת המלחמה, מ"פ בחטיבה 35

"הייתי מפקד פלוגה בצנחנים, והמשימה הראשונה שלי הייתה להגיע מהים ולתפוס את ראש החוף מצפון לצידון כדי להנחית את חטיבת הצנחנים שהגיעה בנחתות ובמסוקים. משם הפלוגה שלי הובילה את החטיבה צפונה עד לדאמור".

הרגע המכונן במלחמה: "הרגע המכונן מבחינתי היה ממש בבוקר הראשון, כשהשמש זרחה. נחתנו ביום ראשון, 6.6.82 בערב, מהים, לאחר הפלגה של 24 שעות עם אחת מהאוניות של חיל הים וניהלנו בלילה את הקרבות הראשונים. היינו כוח חטיבתי שנחת באמצעות סירות גומי בחוף ליד צידון. ואז ביום שני בבוקר, כשהשמש עלתה, זה באמת היה רגע מכונן. כי בניגוד לפשיטות שקיימנו לפני של"ג, פשיטות שהיינו יוצאים אליהן בלילה, אומרים לעצמנו 'העיקר לראות את השמש זורחת בישראל' ובאמת היינו שבים לתחומי הארץ לאחר שסיימנו, פה פתאום השמש זרחה והיינו בלבנון. אז הייתה לי תחושה שאנחנו הולכים למהלך אחר לגמרי. הבנתי באותו רגע שאני נמצא במלחמה ואני לא יודע כמה זמן היא תימשך, או תוך כמה זמן אחזור לישראל. וזאת תחושה אחרת לגמרי שדורשת התמודדות ארוכת טווח".

דמות שתמיד תלך איתך: "סמל מחלקה 3 בפלוגה שלי, גיורא רון ז"ל. גיורא היה הילד הראשון של קיבוץ עין גדי. מרוץ עין גדי נקרא על שמו ועל שם אחיו תומר, שנהרג עשור מאוחר יותר. הוא היה סמל מחלקה, אבל כמעט בן גילי. ההפרש בינינו היה מחצית השנה בלבד, מה שהפך אותנו לחברים. הוא היה דמות סופר־ייחודית בהמון היבטים, בעיקר בתחום של פיקוד וחינוך. הוא נפל במלחמה ביום שני, 7.6.82. באותו היום התחלנו לנוע צפונה ובאיזשהו שלב קיבלנו את הנגמ"שים שלנו, והוא כסמל מחלקה בכיר היה צריך להיות מפקד נגמ"ש, אבל הוא החליף במקומות עם אחד המ"כים במחלקה, כי זה היה חלק משיעור חינוכי, שהתחיל לפני המלחמה, אותו ניסה להעביר למ"כ שהתקשה להבין את התפקיד הכפול של מפקד - שצריך לפקד ולחנך הן באמצעות מקל והן באמצעות גזר. גיורא התיישב בתא הלוחמים עם החיילים, והמ"כ בתא המפקד. המשכנו כאמור לנוע צפונה ועלינו על מארב. גיורא נהרג יחד עם עוד שני חיילים בתא הלוחמים. הוא היה דמות חינוכית ופיקודית נדירה במחוזותינו".

מה למדת מהמלחמה הזו? "לא להגיע רק עם רוחב יריעה של נשק בלבד. זאת אומרת, להכיר הרבה יותר טוב את המרכיבים השונים של העימות, של הסכסוך, של מי שנמצא מולנו. הגענו ללבנון בלי צל של מושג ממה האוכלוסייה מורכבת, מבלי להבין את הפלגנות הגדולה ואת מלחמות האזרחים הפנימיות שלהם, בין השיעים לסונים, לנוצרים, לדרוזים וכן הלאה. ולכן, מאז, בעיקר בהיבט של הסכסוך הישראלי־פלסטיני, כאשר הייתי מג"ד באינתיפאדה הראשונה או כמח"ט בעזה, כבר הסתכלתי על דברים במבט הרבה יותר רחב, הרבה יותר אפור, מאשר שחור ולבן. זה היה הלקח הגדול".

האמנת שנעזוב את לבנון רק אחרי 18 שנה? "ממש לא. חשוב לזכור שמשנת 1981, במשך שנה וחצי, ובעיקר מהרגע שהפלוגה גויסה, היה ברור לנו לגמרי שאנחנו נכנסים ללבנון וזה רק עניין של עיתוי. תרגלנו אין ספור תרחישים, כניסה קרקעית או נחיתה בנמל ג'וניה מצפון לביירות, או נחיתה על כביש ביירות־דמשק, או הגעה מהים, כמו שבסוף עשינו. ולכן בהחלט לא העלינו על דעתנו שאנחנו הולכים להישאר תקופה כל כך ארוכה. ממש לא חשבתי שכמעט כל השירות הצבאי שלי ילווה את השהייה בלבנון. כולם חשבו במובנים של ימים, שבועות, חודשים. צריך לזכור כי אפילו מלחמת יום הכיפורים, שהייתה הארוכה ביותר מאז מלחמת העצמאות, נמשכה כמה שבועות. ופה לא חשבנו שאנחנו הולכים באמת להיות שם, חשבנו שבסופו של דבר יגיעו לסידור מדיני, כי התחושה הייתה שהולכים לעשות סדר חדש בלבנון, ושזה ייגמר מהר ככל המלחמות".

באיזה אופן עיצבה המלחמה את מדינת ישראל ב־40 השנים שחלפו? "מלחמת לבנון הראשונה היא מבחינתי הסמל לכוחה של החברה האזרחית במדינה דמוקרטית, וראינו את זה החל מהפגנת ה־400 אלף ועד לתנועת ארבע אמהות שהשפיעה על היציאה מלבנון. הפגנת ה־400 אלף לדוגמה הולידה את ועדת כהן, שהיו לה השלכות על שרון וכמובן על בגין ואחרים. והייתה השפעה אדירה לא רק עלינו, אלא גם על אש"ף. למשל, יש התבטאויות של אישים בכירים באש"ף, כדוגמת פארוק קדומי, שנחשב לקיצוני, שהתבטא שההפגנה הגדולה לימדה אותו שישראל היא לא מקשה אחת ושיש אנשים בישראל שכן רוצים להגיע לפתרון של הסכסוך עם הפלסטינים. לכן אם אני מסתכל על מלחמת לבנון ועל 18 השנים של השהייה בלבנון, אני מבין את החשיבות שיש למעורבות ולהשתתפות הציבור הרחב על מדיניות קבלת ההחלטות". 

"היום כשאני אבא שמוכן לעשות הכל למען הילדים שלו, אני מבין שאז הייתי מוכן לעשות הכל למען החיילים שלי"

תא"ל במיל' יחיאל גוזל, סרן ורס"ן בעת המלחמה, מפקד פלחה"ן של חטיבה 35

"חטיבת הצנחנים באה מאוד מוכנה למלחמה. אני אישית זוכר את עצמי עושה נחיתות מהים, מבצעים סודיים כדי לבחור את חוף הנחיתה. היו הרבה מבצעים מכינים. תרגיל מקדים במעגן מיכאל".

הרגע המכונן במלחמה: "זה היה ביום רביעי, 9.6.82, בלילה שבו פיניתי למעלה מ־200 מוקשים. באותו היום התקדמנו על ציר החוף והגענו לדאמור והיינו צריכים לפתוח ציר ולעבור דרכה. אלא שביציאה מדאמור, כשעמדנו לעלות על ציר הררי, ראיתי ג'יפ הפוך עם גופות של מחבלים ונפל לי האסימון שכנראה מלכדו את היציאה. אז התחלנו לבדוק וגילינו ארבעה מקבצי מוקשים ביציאה. ברגע שגיליתי את זה, אמרתי לכל החיילים שלי לסגת אחורה ובמשך לילה שלם רצתי הלוך ושוב, דקרתי עם סכין חבלנים את האדמה כדי לגלות איפה המוקשים ולפוצץ אותם. היה חושך, עבדתי עם פנס וו בהתחלה, בהמשך הלילה שלחו לי סיוע ארטילרי ותאורה.

"הטלתי על הסגן שלי להכין לבנות חבלה ובכל פעם שזיהיתי מספר מוקשים, הייתי הולך אחורה, מקבל לבנות חבלה, חוזר חזרה ומניח על כל מוקש או מטען צד, מדליק ורץ אחורה שוב. וככה כל הלילה, רצתי הלוך ושוב, כשאני מפוצץ כ־200 מוקשים ומטענים. קיבלתי על זה צל"ש, אבל היום כשאני אבא שמוכן לעשות הכל למען הילדים שלו, אני מבין שאז, כמפקד על 100־150 חיילים, פשוט הייתי מוכן לעשות הכל למענם. ההחלטה שקיבלתי, לפוצץ את המטענים לבד, הייתה מתוך דאגה, דוגמה אישית ואחריות".

האמנת שנעזוב את לבנון רק אחרי 18 שנה? "לא חשבתי על זה אז. אני לא נכנס להחלטות מדיניות, ולכן רק אגיד שבעיניי כל עוד קיים איום, אנחנו נדרשים לטפל בו".

באיזה אופן עיצבה המלחמה את מדינת ישראל ב־40 השנים שחלפו? "כל מלחמה משנה ומעצבת מציאות חדשה, אבל מלחמת לבנון הראשונה הייתה באמת נקודת מפנה, כי הביקורת נשמעה תוך כדי המלחמה. אני זוכר שבפעם הראשונה שיצאתי לחופשה במרכז הארץ מביירות, רציתי לחזור מהר לביירות. אמרתי לעצמי שאני לא מסוגל לראות את ההפגנות בכיכר מלכי ישראל, זה היה בלתי נסבל שמטילים ספק במה שחיילי צה"ל עושים שם. אבל אני חושב שמלחמת לבנון הראשונה גרמה לנו להבין שהציבור כבר לא יקבל כל מלחמה כמובנת מאליה, כנראה שאם לא היינו שם לאורך זמן, המלחמה הייתה מתקבלת אחרת. כשיוצאים למלחמה, צריך להגדיר מטרות כמו שצריך. לכן, אם המטרה הייתה להרחיק את אש״ף מגבול הצפון ומלהמשיך לפגוע בגבול הצפון, אזי המטרה הושגה, אש״ף עזב את לבנון, הוסר האיום הפלסטיני בצפון. אבל בדיעבד אנחנו יודעים שהשהות הארוכה יצרה את חיזבאללה בלבנון, וצריך לבדוק אם היה אפשר להימנע מכך". 