אמצע הלילה. מסביב עלטה מוחלטת. רכב סוואנה מוריד אותנו ליד גבעה תלולה, ומשם אנחנו ממשיכים ברגל. סגן סתיו רוטנברג, סמ"פ של הפלוגה הצפונית, מוביל אותנו בתוך החשיכה. העיניים מסרבות להתרגל, אנחנו לא רואים ולא נראים. אורות מרצדים באופק. במרחק קילומטר בודד מאיתנו ניצבת עזה. "חשוב להגיע בצורה חבויה כדי שהאויב לא ידע שאנחנו מגיעים", אומר סגן רוטנברג תוך כדי הליכה. אומנם הדרך קצרה, אך מפותלת. קול הנשימות הכבדות משתלב בקולה של הרוח וביללות התנים ברקע. כעבור זמן מה אנחנו מגיעים לעמדת צוות פניקס 2 מגדוד 414 ומצטרפים למארב הלילי.
רוב פעולותיו המבצעיות של גדוד 414, גדוד האיסוף של אוגדת עזה, נותרות במחשכים, אך במבצע "עלות השחר" בחודש אוגוסט האחרון, תרומתו הבולטת של הגדוד נהפכה לברורה. לאחרונה, בטקס "מגן דרומי", בראשות מפקד פיקוד הדרום האלוף אליעזר טולדנו, הגדוד אף קיבל פרס הצטיינות על פועלו בשנה האחרונה בכלל ובמבצע בפרט. "'עלות השחר' היה מבצע מוצלח מאוד של צה"ל ושל הגדוד במיוחד", אומר רוטנברג. "הפרס הוא על פועלו של הגדוד במבצע: גם על המערכים הניידים, שאלה צוותי הלוחמים, וגם על המערכים הנייחים, שכוללים את כל צוותי התצפיתניות שיושבות במוצבים ומתצפתות. מכת הפתיחה של 'עלות השחר', הפצצת העמדות בו־זמנית, הייתה הרבה בעזרת המערך הזה".
רוטנברג מתייחס בדבריו לתקיפת חיל האוויר ברצועה ב־5 באוגוסט, שבה חוסל ראש הזרוע הצבאית הצפונית של הג'יהאד האסלאמי תייסיר ג'עברי. המידע שסיפק גדוד האיסוף תרם רבות להצלחת התקיפה.
גם הלילה, הלוחמים שהצטרפנו אליהם פועלים בגבול הרצועה כדי לאסוף מידע בדרכים מגוונות ולסייע במאמץ המבצעי של האוגדה. הצוות עושה מארבים, מאבטח את הכוחות החוצים באמצעים מגוונים ומאפיין איתורי אויב ברצועה, תוך שימוש בטכנולוגיות מתקדמות, רחפנים חוצים ומטילים, תצפיות ועוד. "בסוף אנחנו גדוד שמתכלל את כל מערך המודיעין החזותי מול רצועת עזה", אומר רוטנברג. "אם למודיעין יש אוזניים, אז אנחנו העיניים בשטח. את כל המידע על מה שחמאס, הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני והגופים האחרים עושים, אנחנו אוספים ומתכללים".
העמדה שאליה אנחנו מגיעים חבויה בין שיחים יבשים המשתלבים עם צבע הצילייה המוסווית. גובהה נמוך מהם, ואורכה כ־3 מטרים. "ככה, ביום, כשהאויב מסתכל לפה, הוא לא יראה אותנו, כי אנחנו משתלבים עם הקרקע", מסביר רוטנברג.
מהמרחק שבו אנו נמצאים הקולות מעזה נשמעים היטב. "אנחנו שומעים תמיד את החתונות, את הירי באוויר מתוך החתונות או את המואזין בארבע בבוקר", אומר סגן עמרי אדלשטיין, מפקד הצוות. ורוטנברג מוסיף: "מואזין, טראנסים, עומר אדם".
לדברי אדלשטיין, הם נמצאים בעמדה הצרה והנמוכה כבר 24 שעות, ומתוכננות להם שם 24 שעות נוספות. הם פועלים בשקט מוחלט, כפופים ומכוסים בשמיכה. "הכניסה היא בחושך, חשוב שלא נגיע באור יום", אומר אדלשטיין, ורוטנברג מוסיף: "זה נחשב לייט, פעילות למתחילים. אני גם הייתי חמישה ימים בעמדה כזאת. אין מה לעשות. זאת גזרה מאתגרת, עם הרבה סיטואציות מבצעיות. צוות יכול להישאר בשטח גם שבעה ימים, והציפייה היא שהם לא ידברו איתנו בכלל". אדלשטיין מוסיף כי את כל הציוד הנדרש להם למשך זמן המארב הם לוקחים איתם על הגב. "גם לפעולות משך ארוכות, הכל על הגב של הלוחמים", הוא אומר.
מאפס למאה
בחשיכה קשה להבחין, אבל הלוחמים סוקרים בפנינו את הגזרה, ואנחנו מבינים שאנחנו נמצאים בדיוק באמצע, בקו שבין רפיח (בדרום) לבית חאנון (מצפון). מולנו פאתי עזה. "ליד הגדר יש המון שטחים חקלאיים", אומר רוטנברג. "אנחנו רואים עכשיו את האזור העני יותר ברצועה".
אני מתכופפת וזוחלת פנימה אל תוך העמדה. התחושה היא שנכנסתי ליקום מקביל. בתוך הכוך הקטן אני רואה את הבנאי, שאחראי על בחירת המיקום, בניית העמדה וההסוואה, את הנווט שצריך להוביל לעמדה מבלי שהאויב ידע בכלל שהלוחמים היו שם, את מפעיל הרחפן, את התצפיתן ואת החובש. תפקידם הוא להיטמע בשטח, לאסוף ממצאים, לפענח אותם ולפעול על פיהם. "חלק גדול מעיסוק הצוות הוא הטלת רימונים בעזה", אומר רוטנברג. "אנחנו מטילים רימונים על כל מיני אנשים שמתקרבים לגדר, שאנחנו לא רוצים שיתקרבו. זה קורה באמצעות הרחפנים".
חיל האיסוף הקרבי, שבעבר היה מוכר כחיל מודיעין שדה, הוקם ב־2001 ונחשב מאז אפוף מסתורין. "רוב הדברים קורים בלילה, לכן אלה השעות שבהן צריך להיות חד", משתף סמ"ר רועי גולן. "גם פחות נעים לשבת כאן בשמש, אבל בעיקר כי בחושך היכולות שלנו באות יותר לידי ביטוי".
איך שומרים על חדות במארב כזה?
"עושים חילופים ומנסים לשבור שגרה, אבל בעיקר פשוט מתרגלים לזה".
אני רואה שהעיניים שלך לא עוזבות את המסך.
"כי זה עניין של רגע. אם לרגע לא שמתי לב, אני יכול לפספס מישהו שעבר בחלון, ואז לפספס את כל הפעילות".
מה קשה בעבודה הזאת?
"הקושי העיקרי שחווינו בהתחלה היה הסטטיות, אבל כמו שאמרתי, מתרגלים לזה בסוף. להתגייס לתפקיד לוחם איסוף קרבי זה קצת אחרת מאשר להתגייס לתפקיד קרבי רגיל, ושמחתי מאוד לקבל את השיבוץ. השגרה שלנו שונה מאוד. אופי הפעילויות הוא שונה. אם חי"ר רגיל עושה שמירות וסיורים ומחכה לרגע שיקרה משהו, אז אנחנו הרגע שקורה משהו. אנחנו צריכים להביא תמונה בכל זמן. הפעילויות תמיד רצות, אין ימי מנוחה".
"לא ממש הכרתי את החיל לפני, אבל אחרי שהגעתי והבנתי מה זה, ממש שמחתי להיות פה", אומר סמ"ר מאור שחר, החובש בצוות. "אצלנו העבודה מגוונת מאוד כי אנחנו אף פעם לא יודעים מה יקרה".
"הססמה שלנו היא 'היום המלחמה', פה בעזה אף פעם לא נחים", מוסיף רוטנברג. "גם כשרגוע, אנחנו תמיד דרוכים ומוכנים. ראינו את זה גם ב'עלות השחר', רגע אחד שקט ופתאום יש קליק ואנחנו קופצים מאפס למאה".
איפה הייתם כשהתחיל המבצע?
רוטנברג: "היינו בשטח. הייתה לנו התרעה מודיעינית כלשהי שבעקבותיה התמקמנו לפעילות. אחר כך, כשנעצר ראש הג'יהאד האסלאמי בשומרון, כבר הבנו שיש התרחשות שעומדת לקרות. נורא קל לפרש את זה בשטח. אנחנו רואים קשר ישיר בין מה שקורה ביהודה ושומרון ובשטחי A לבין מה שקורה בעזה. למשל, כשאסיר שובת רעב אנחנו מרגישים את זה פה. לפעמים זה יהיה בהפרות סדר שמתפתחות על הגדר. יכולים להגיע מאות וגם אלפי אנשים להפגין בסמוך לגדר. או שזה יתבטא בהתרעות שצצות בגזרה, ברצון האויב לפגוע בכוחותינו, כשהרצון הזה הוא כמובן תמידי, אבל פתאום הוא הופך ממשי יותר. או לפעמים נשמע על ירי של מקלעים לכיוון נתיב העשרה או ירי לכיוון שדרות".
גולן: "ככה זה כאן. יום אחד יכול להיראות ככה, כתצפית רגועה יחסית שנמשכת 48 שעות, ויום אחרי זה יקפיצו אותנו מהבסיס כי יש חדירה של מחבלים או שפתאום יפרוץ מבצע. אנחנו כבר חווינו שניים".
אנחנו יושבים זמן ממושך בתוך העמדה, ואני מבינה עד כמה פעולת הגדוד סיזיפית ומאתגרת. בעודנו מדברים, אנחנו מביטים מהעמדה בגג מסוים, והלוחמים מסבירים לי כי תפקידם להבחין בכל.
גולן: "יש פעמים שאנחנו מקבלים מודיעין ויוצאים לפעילות שאנחנו מבינים שכל פעולה שנראה תהיה חריגה. יש איתורים שאתה אומר לעצמך 'המטרה שלי היא לא לראות כלום', ואם אתה כן רואה משהו - אז אתה מבין שיש כאן הפללה, יש כאן החרגה וקורה משהו לא טוב".
ומה אם משפחה החליטה לעלות עכשיו לגג?
"אלה איתורים שלא נראה בהם משפחות. אם נראה מישהו, הוא יהיה מחמאס או מהג'יהאד. ויכולים להיות מקרים כמו עכשיו, שאני אראה משהו ואני אצטרך להבין אם אני רואה משפחה או פעילות במסווה. כאן החדות שלנו נכנסת: כשאני צריך להבין אם זאת מישהי שתולה כביסה או שהיא מסתירה פעילות".
רוטנברג: "בשגרה, הבניין מולנו הוא בניין מגורים, ואנחנו נראה משפחות וילדים משחקים על הגג ורצים. הם הרי בדיוק כמונו. אבל במערכה, כל מי שקרוב לגדר, עף ממנה. רוב הבניינים שאנחנו רואים עכשיו יהיו ריקים. לכן כל מי שנראה באיתור במהלך המערכה, נחשוד בו".
מה עושים עם החשד הזה?
"קודם כל, אנחנו עושים סגירות, אם זה באמצעות רחפן, בלון או מערך נייח".
כדי להבין אם זה באמת חשד לפעילות חריגה או מקרה תמים?
"כן".
ומשם זה ממשיך לדרגים הבאים?
"כן. 'עלות השחר', למשל, היה מבצע מהיר מאוד, והוא היה בעיקר של חיל האוויר. אבל, כלוחמי איסוף, אנחנו מרגישים הכי משמעותיים כשאנחנו יודעים שאיתורים שאנחנו הפללנו מתפוצצים יום אחרי זה. ואז אנחנו מבינים שאנחנו הבאנו את התמונה הזאת. ב'שומר החומות', נגיד, יש לנו רשימה של 33 איתורים שהפלוגה שלנו הפלילה, והפציצו במהלך המבצע. אז אני אומר לעצמי: וואו, 33 איתורים, שלוחמים ישבו בעמדות במשך אלפי שעות כדי למצוא אותם, ובזכות זה הורדנו אותם".
איך אתם מבדילים בין חמאס לבין הג'יהאד?
"יש לנו אמצעי זיהוי. וגם יש להם סממנים שונים כמו דגלים שונים. על הגדר אנחנו נראה עמדות עם דגלים של חמאס ועמדות עם דגלים של הג'יהאד. אם מישהו מקים עמדה חדשה על הגדר, אנחנו צריכים לדעת מיהו, אם הוא מחמאס או מהג'יהאד, ומה המטרה של העמדה. אם זאת עמדת תצפית שמתעדת את מה שאנחנו עושים או עמדת ריסון של החמאס - מעין עמדת משמר הגבול שיש בה אנשים מטעם חמאס שרוצים לשמור שלא יתקרבו לגדר, כדי שבהפרות סדר למשל אנשים לא יעשו בלהט הרגע דברים שחמאס לא רוצה שהם יעשו".
מה הרגע המפחיד ביותר שנתקלתם בו?
גולן: "המבצעים הם תמיד הכי מפחידים. לא תמיד יש לנו עמדה ממוגנת כמו שיש לנו עכשיו. הרי אם עכשיו יתחיל ירי נ"ט או ירי פצמ"רים, אין לנו הרבה מה לעשות עם זה".
הרשת הזאת מעלינו היא מה שמגן עלינו?
רוטנברג: "כן, וגם יש לנו יריעות שמסתירות אותנו מהאמצעים התרמיים של האויב".
גולן: "אם יתחיל ירי עכשיו, זה נטו המיומנות של החיילים. נצטרך לחפש את המקום הכי בטוח לשכב בו".
רוטנברג: "אנחנו בטוחים בעצמנו שהסווינו את העמדה הכי טוב שאפשר".
ובכל זאת, איך מתמודדים עם הפחד?
גולן: "ברור שתמיד יש את החשש, אבל צריך לדעת לסמוך על עצמנו, ואנחנו צריכים לדעת לסמוך על העמדה. לדעת שעשינו הכל כדי שלא יראו אותנו".
מה היה המקרה הכי משונה שנתקלתם בו?
רוטנברג: "וואו. פרש טורקי. היה לנו אירוע על הגדר שבן אדם ניסה לחצות, והצוות היה באזור. הקפיצו אותנו לאירוע ואמרו לנו שאף אחד לא מצליח לזהות אותו. בסופו של דבר הרמנו רחפן, סרקנו, ובסוף גילינו אדם ששוכב על האדמה ועושה תנועות. ממש ראינו בן אדם מבסוט שעושה לנו שלום לרחפן. הבנו שהוא כנראה היה מסומם. זה גם היה רגע קומי".
איך הסיפור נגמר?
"עשינו מעצר חשוד".
עוצמה וקור רוח
לפי תפיסת הלחימה המשתנה של צה"ל בשנים האחרונות, גם הלוחמים בשטח יודעים לומר כי המטרה היא לצמצם את המגע של כוחותינו עם האויב ולתת למכשירים הטכנולוגיים לעשות את שלהם. אחד האמצעים שמאפשרים ללוחמי האיסוף להתקרב אף יותר לנעשה בתוך עזה הוא הרחפנים. "היופי ברחפן הוא שהוא דינמי מאוד", אומר אדלשטיין. "תחשבי שיש כוח בשטח שהוא זמין, מהיר ויכול להגיע לכל נקודה בגזרה. בטח לעומת מטוסי חיל האוויר, שהם כבדים ומסורבלים וצריכים להגיע מפלמחים או מתל נוף או ממקומות אחרים".
מה מונע מרחפן מעזה להציץ מעלינו כרגע?
רוטנברג: "יש מערך בקרה אווירי שיסכל אותו".
אדלשטיין: "הרחפנים שמגיעים מעזה הם באמת איום משמעותי, בין אם הם מנסים לאסוף מידע ובין אם הם מנסים לפגוע בכוחותינו".
בתוך העמדה אני פוגשת גם את סמ"ר דימה דנילצ׳יק, חייל בודד מבלארוס שעלה לארץ בשנת 2015, כשהוא בן 15 בלבד.
למה החלטת לעלות לבד?
"רציתי ללמוד, להצליח בחיים. זו הייתה החלטה אמיצה מאוד, אפילו מסוכנת. אבל בחיים אתה תמיד תיתקל בהחלטות כאלה, שתצטרך לבחור בהן. אנחנו אף פעם לא יודעים לומר מראש אם זה יהיה נכון או לא נכון".
המשפחה שלך עדיין בבלארוס. אתה מרגיש שאתם נקרע בין שני המקומות?
"היום ברור לי מאוד שזה המקום שלי. אלה הרגעים הכי משמעותיים בחיים שלי, לשרת ולהגן על אנשים ועל מדינת ישראל. זו ממש הרגשה של שליחות, זאת באמת זכות גדולה מאוד להגן על המדינה הזאת".
יש מחשבות על המלחמה שמתחוללת באוקראינה?
"בפעילויות כאלה, נניח, אני חושב על מה שקורה שם ונשרט מזה כי אני מבין שאני לא יכול לעשות כלום ושקורים שם דברים שאני לא מצליח לתפוס כמו מקרים שבהם אונסים ילדות קטנות".
אתם מדברים על זה כאן?
גולן: "כן. פה זה המקום הכי טוב לדבר על זה, כאן הכל יוצא. אין פלאפונים, אין טלוויזיה".
רוטנברג: "אנחנו גם מגובשים מאוד. מחוברים מאוד אחד לשני. זאת חברות אמת שאי אפשר לתאר אותה. המשפחה שלי פה, לא ברמת גן".
אדלשטיין: "המארבים הם פעילות חווייתית מאוד, זה גיבוש עם הלוחמים שלא משיגים במקום אחר. להיות פה עם עוד שלושה לוחמים שלי, בלי קשר לעולם בחוץ, זה מחבר מאוד. מובן שיש פה גם אתגר פיקודי, כי אנחנו צריכים לשמור על שגרה מבצעית וזה קשה מאוד בפעילות של 48 שעות או 96 שעות. אבל אנחנו יוצרים סבבים, ולכל אחד יש תפקיד, וכך אנחנו שומרים על השגרה".
רוטנברג: "אני מתחבר מאוד לדברים שלו, בסוף אנחנו פה בשביל החיילים, ואנחנו צריכים לשדר אופטימיות וגישה טובה, כי הכל יורד ממפקד הצוות מטה. אם אני משדר שקשה לי בפעילות, אז זה מחלחל לכולם, הבגרות צריכה לבוא מהמפקדים. אנחנו רואים את זה בשטח: כשאנחנו משדרים עוצמה וקור רוח, החיילים יכולים לעשות את עבודתם בצורה הטובה ביותר, בייחוד ברגעים שקשה. ויש הרבה רגעים שקשה, כי כשאתה מבלה 96 שעות בעמדה ויורים לך טילים מעל לראש, ובקשר אתה שומע בכל רגע 'כוננות ספיגה' - זה דורש איזון, משמעת, קור רוח ותעצומות נפש".
התפקיד הזה ביגר אתכם?
"ללא ספק. אם אני מסתכל אחורה על עצמי ביום הגיוס שלי, אני רואה ילד".
גולן: "אצל כולם זה ככה".
רוטנברג: "זה מה שהלוחמה נותנת לך".