בראשית שנות ה־60, בצהרי היום, דפק איש צעיר על דלת ירושלמית. "קוראים לי הרצי הלוי ואני מדריך בשבט הצופים 'משואות'", הציג את עצמו לפני בעלת הבית. הסביר שהוא רוצה לארגן אזכרה למייסד השבט עמנואל מידב, שנפל במלחמת השחרור. האם היא, שהייתה חניכתו, תואיל לספר לו את סיפורו? הגברת, מורה במקצועה, נענתה ברצון. נברה בזיכרונה, גוללה, העלתה, הפנתה את המדריך בהיר המבט לאנשים שהכירו את מידב ז"ל. נקשרה שיחה והיא שאלה את הנוקש בדלת: "כבר שנים שלא ערכו בשבט אזכרה לעמנואל, החניכים אינם יודעים ואינם מרגישים לגביו את אשר הרגשנו אנו, מה מביא אותך להסתכן בהזמנת אמו ומשפחתו וחברים בוגרי השבט ממקומות שונים בארץ?".
התשובה של הרצל (הרצי) הלוי הייתה נחרצת: "זה המעט שאנו חייבים להם - לאלו שנתנו הכל למען המדינה הזאת ואעשה הכל כדי שהחניכים יידעו להתנהג ולשוות לאזכרה מעמד של כבוד". כמה שנים לאחר שהעמיד את האזכרה לעמנואל מידב נהרג הרצי הלוי במלחמת ששת הימים. כמותו, נפל גם הוא בקרב על העיר העתיקה, לא רחוק מהדסה הר הצופים, בית החולים שבו נולד 23 שנה לפני כן.
הרצי הלוי היה דודו של מי שיהיה הרמטכ"ל ה־23 של צה"ל, שנקרא על שמו וייכנס לתפקידו בינואר הקרוב. אבל לא רק עקב זה תובא כאן פרשת חייו ומותו. סיפורו של רב"ט הרצי הלוי עומד בזכות עצמו והוא חבוק בתולדות העיר. ירושלים של נעוריו השילה מעליה את התואר "מנדטורית" אך עדיין לא הייתה "אימפריאלית". בירת נצח עם מניירות של יישוב ספר. מכונסת בעצמה וחושדת בשכנים. בקטמונים התבצרו מאחורי תריסי ברזל מול בית צפאפא, המים במכלים על הגגות נאגרו לימי מצור. האוויר עדיין לא היה צלול כיין, אך פעמוני הכנסיות גנדרו אותו. עיר של הרגלים, של טקסי חולין בשולי קדושה לא מתישה. הצגה ראשונה ב"אדיסון", ימק"א של בית"ר ופפיטאס (גרעיני חמניות בלדינו) בשבתות.
הרצי הלוי נולד ב־22.2.1944 לבית ירא שמיים. "זאת הייתה משפחה רוויזיוניסטית, מאוד 'חרותניקים', 'חרותניקים ירושלמים של רחביה", אמר לי הסופר וחניכו של הרצי בצופים חיים באר. "משהו כמו משפחות מרידור, ריבלין ויהודה אריה קלאוזנר, אביו של עמוס עוז".
הוא היה יפה הטלית והתואר. נסיך שעבר על פני התיבה. אביו חיים־שלום הלוי היה פעיל באצ"ל, בגדוד מגיני השפה ועשה דוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטה העברית. עשרות שנים היה סגן מנהל רפואי בהדסה. אמו, צילה הלוי, הייתה בקטריולוגית ובת לרב דב בער הכהן קוק, אחיו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. בין אחיה של סבת הרמטכ"ל הבא נמנו הלל קוק, מראשי האצ"ל וחבר הכנסת הראשונה שירד לארצות הברית לאחר קרע עם מנחם בגין, פרופ' נחום קוק, מנתח ראשי בהדסה, רבני רחובות שמחה הכהן קוק ושלמה קוק, שנהרג עם אשתו יהודית ושני ילדיהם בתאונת דרכים ב־1971.
הרצי הלוי למד בבית הספר מעלה. הצעיר בכיתה, הראשון בהישגים. לאחר השיעורים שקד עם מורה פרטי על הגמרא. "היה לו חיוך מצודד, אלכסוני כזה עם שתי שיניים שצמחו זו על זו", נזכרת הסופרת עמליה ארגמן־ברנע, שלמדה איתו באותו בית הספר, הייתה חניכתו בצופי שבט "משואות" וכתבה עליו לא מכבר פוסט מפעים. "בכל התמונות שלו הוא נראה עם אותו חיוך".
את זוכרת טיול, שיחה מיוחדת איתו?
"פשוט כולנו נשאנו אליו עיניים. הוא לא היה אדם של סמול טוק. תמיד היה בתוך העשייה".
כשהייתה בת 9 נפלה לדלקת פרקים שבשנות ה־50 נחשבה למחלה קשה. שלושה חודשים שכבה בבית. כששבה לבית הספר, גילתה שעליה לעלות לכיתתה בקומה 3, דבר שנאסר עליה באיסור חמור. הרצי, בלי לומר מילה, לקח כיסא, הושיב אותה עליו, ונשא אותה על ידיו לכיתתה. ככה כל בוקר.
אלוף (בדימ') איתן בן־אליהו, המפקד ה־13 של חיל האוויר, למד שנה מתחתיו והיה אף הוא בצופי "משואות". "כבר בתור ילד בלט מאוד", סיפר לי, "מנהיגותי כזה, כריזמטי מאוד. אלה דברים שנחקקים לך בזיכרון".
למה אתה מתכוון כריזמטי?
"לא במובן שהלכו אחריו, כי כולנו היינו עדיין ילדים. אך הייתה לו נוכחות מאוד חזקה".
בת כיתתו של בן־אליהו הייתה יפה, חברתו ואשתו לעתיד של הרצי. "אפילו הייתה קצת חברה שלי בכיתה ד' או ה', היינו 'ינוקות' כאלה", הוא אומר.
יפה, בתם של דבורה ויחיאל מלצר, הייתה בת למשפחה מכובדת. "היא והרצי הכירו מבית הספר מעלה", אומרת ארגמן־ברנע, "גם היא הייתה מדריכה בשבט 'משואות'". היא עזרה לו בלימודי שפות, הוא לה במקצועות אחרים. לעתים הכינו יחד שיעורים. פעם בביתה ופעם בביתו. הקפידו לא לקטוע את תלמודם בפטפוטי סרק. לאחר שעות של עיסוק בתורה, נהנו מטיול קצר בדממת הלילה הירושלמי.
הייתה אהבה גדולה?
עמליה ארגמן־ברנע: "כן, מאוד. הם היו זוג נערץ. זוג יפה כזה. הייתה לה צמה עבותה. שניהם היו ממשפחות ירושלמיות מאוד מרכזיות בחיי התרבות והחיים הדתיים".
כלומר?
"ירושלים של לפני 67' אכלסה דתיים ציונים כמו אבא שלי (מנחם ברש, עיתונאי וסופר חשוב - מ"ח) ואבא של יפה, שייצגו ציונות דתית שורשית'".
מאז ימיו של האב חיים־שלום באצ"ל, התחברה משפחת הלוי ל"רב האסירים" אריה לוין. חודש לפני שהגיע למצוות, הרצי, שהיה איטר, הפנה שאלה לרב: על איזו יד עליו להניח תפילין, וזכה לתשובה מנומקת: "לכבוד העלם היקר, החביב, הנעלה מ' הרצל הלוי יאיר נרו... בדבר אשר שאלת איזו יד כהה (חלשה בלשון המקרא) שלך להניח התפילין של יד הדין מבורר. אפילו אם לא נולד איטר אלא שאחר כך הרגיל את עצמו לכתוב בשמאל ועושה כל מלאכתו בשמאל, מניח על יד ימינו".
שבט הצופים "משואות" פעל מהמבנה של בית הספר מעלה במרכז ירושלים. בניגוד לבני עקיבא של הפועל המזרחי, ל"משואות" לא הייתה אוריינטציה פוליטית. לפעולות התייצבו החניכות בחצאיות חאקי ובשבתות לבשו הכל חג. תוכנית ההדרכה הותאמה לערכים תורניים. במחנות קיץ בנו בתי כנסת מסנדות. חיים באר הצטרף לשכבת הצעירים, "עופרים", ובילה בתנועה כשנתיים עד שעבר לבית ספר אחר: "הרצי היה הכי נוער ישראלי, מאוד לא גלותי, כל הבנות היו מאוהבות בו, אישיות כובשת, לא הייתה בו התנשאות, היה בעיניי דמות ראויה לחיקוי". במיוחד אהב לראות אותו עובר לפני התיבה בבית הכנסת שאולתר באחד מאולמות בית הספר.
כך כתב עליו בספרו "עת הזמיר" (עם עובד, דצמבר 1987): "'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל', הוליך הרצי הלוי מירכתיו המזרחיים של האולם, סמוך לארון הקודש הנייד, את השכרון האינסופי שבתפילת מנחה של שבת. הבנים שנצמדו זה לזה כנתונים במעשה אהבה ונעו לקצב הנשגב של המילים, שרו בקולותיהם המתחלפים, 'ומי כעמך ישראל, גוי אחד בארץ', נענים לשליח הציבור, שטלית־הצמר השאולה לא כיסתה אלא מחצית מרגליו החשופות. בעורפם על הבימה בין המזרנים הגלולים, ארגז הקפיצה והמקביליות, ישבו הבנות וענו במקהלה מערסלות בקולן 'תפארת גדולה ועטרת ישועה יום מנוחה וקדושה לעמך נתת'. משדעכה שירת הבנות, חזר המדריך ונטל את שרביט החזן. הוא הישיר את מבטו אל קיר הדיקט המסויד, הקיר שמאחוריו, כך ידעו הכול, מטים לנפול בתיה הישנים של שכונת נחלת שבעה ומעבר להם שקועים בתרדמת השבת בתי פיינגולד ובנין ג'נרלי ושטח ההפקר והעיר העתיקה, זו שבעוד שבע שנים יפלו הוא ועוד שניים מחניכיו בקרב עליה, והמשיך לשורר על אבותינו ועלינו, על אברהם שיגל ועל יצחק שירנן ועל יעקב ובניו שינוחו בו, ביום השבת הרחוק והנשכח ההוא".
בתגובות שכתבו עליו חניכיו באתר "יזכור" יש אחת מרגשת במיוחד. "כל הסניף הגענו לשטח קטמון ושם עשינו טקס חניכה שהוא ניהל", סיפרה שרה־תמר ביבי, "בזמן ששרנו את המנון הצופים, לפתע ראינו אבן שהושלכה אל הרצי ופצעה אותו בראשו. מראשו של הרצי זב דם אבל הוא לא הפסיק והמשיך לשיר את ההמנון".
כשהיה בן 16 נשלח להדרכה מטעם הצופים במחנה הנוער "הרצל" במדינת ויסקונסין בארצות הברית. את התכתבותו משם, כאחרות שיובאו בהמשך, קראתי ב"אם אשכחך", הספר שפורסם במלאת שנה לנפילתו (הוצאת הוועד הציבורי להנצחת זכרו של הרצל הרצי הלוי, ירושלים, אייר תשכ"ח). "לפני כמה ימים הקליטו אותי כאן קורא את ההפטרה של פרשת שופטים", כתב הביתה, "יש כאן ילד שגר באיזו עיר קטנה בלי יהודים כמעט, שיש לו בר מצווה בעוד כ־13 חודש. הוא ילמד לקרוא על פי התקליט שלי". הוא מנסה להביא את ישראל לארצות הברית, מודע לכך שכל צעד שלו מתועד במבטי החניכים. מקצתם מוכי תדהמה. נער מישראל לבוש כמותם, מתנהג כמותם, ואפילו מדבר כמותם: "ראייתם את ישראל כה פרימיטיבית עד שנשאלתי פעם אם יש בישראל נייר טואלט. כשחייכתי לשמע השאלה נעלב השואל". לאחר שבעה שבועות קרעה הפרידה את שני הצדדים. "היום האחרון במחנה היה קצת עצוב", דיווח להוריו, "ירד גשם שוטף, לרוב המדריכים עמדו דמעות בעיניים וביקשו ממני לכתוב מהארץ".
ביולי 1961 יצא לנח"ל עם גרעין "שח"ל" וחויל כטוראי 468163. "אשתקד אמרת 'סליחות' בארה"ב, השנה שוב הנך אומרן מחוץ לבית", כתבו לו אביו, "מהו הנוסח של הסליחות בצבא ישראל?... האם אומרים אותן בשלמותן או מקוצרות? אני מניח שאין אתם גוזלים כל לילה משעות השינה המעטות".
לאחר הטירונות ועל פי דרישת הצופים שב כקומונר לשבט "משואות". הוצע לו לנצל את הזמן כדי להמשיך גם בלימודיו אך הוא דחה בתוקף. עליו להקדיש את עצמו רק למשימתו ולהרחיבה. להפיץ את דבר הצופים גם בפרברים. כך הקים את שבט "גונן" בקטמונים. מהר מאוד תפס ששם זה קצת אחרת. מכורח הנסיבות תלמידי ח', למשל, אינם דומים לבני גילם במקומות אחרים. הם מתחככים מוקדם יותר עם החיים עצמם. הם טרודים יותר בשאלות על עתידם. האם ימשיכו ללמוד או יירתמו לפרנסת הבית? כדי שיוסיפו להגיע לפעולות חייבת תנועת הצופים לאבד מרצון חלק מאופייה המקובל, להדגיש את הצד המועדוני. יותר משחקים, יותר עבודות יד, יותר עזרה בלימודים. שבט "גונן" שאב אותו. יותר ויותר נכח בחיי החניכים והם חשו בזאת. "אני מצטערת שעזבת ונפרדת מאיתנו", כתבה לו הנערה שושנה לפני צאתו לאימון מתקדם בנח"ל המוצנח, "אנו מצטערים מפני שאתה שיחקת איתנו ולימדת אותנו משחקים יפים".
ליפה חברתו גילה שייצא לאימון מתקדם למרות הלחץ שיישאר להדריך בעיר: "זה יחייב אותי לצנוח עד גיל שלושים אם לא יקרה לי קודם משהו שימנע זאת ממני".
מיומו הראשון באימון המתקדם חש את נחת זרועו של צה"ל. אבל בסך הכל החיים היו נסבלים. באוהל שלו היו כולם דתיים. אומנם לא הכיר איש מהם, אך קשרים התחילו לנבוט. לאחר שהוכשר לפיקוד על כיתת צנחנים יצא עם יחידתו לגבול עם סוריה ולנקודות אחרות בגבול הצפון. והמשיך להחזיק בתמונה את הבית.
הרצי הביתה: "עכשיו שוכבים בצל העצים והרוח הנושבת ממלאת אותנו חול. הרוח הזאת היא הדבר הגרוע ביותר שישנו כאן. האוכל מלא חול, הנשק מלא חול, האוהל מלא חול והכול מלוכלך בחול ים. זה מרגיז כי בעיקר מי יודע מתי תהיה לנו מקלחת טובה. האימונים כשלעצמם מעייפים מאוד אבל לא קשים ביותר".
הבית להרצי: "היום קיבלנו את מכתבך, שמחנו לקרוא את כתב ידך. הלילה הייתה לנו הרגשה של טבילת אש. שכבנו אחרי 11 ובאמצע הלילה התעוררנו לשמע יריות. היריות לא היו מצד אחד אלא חילופי אש. זה נמשך בהפסקות קצרות עד 4 בבוקר. בינתיים נשמעה גם תקיעת שופר בבית כנסת של זריזים ומקדימים המתפללים עם הנץ החמה. היה זה זיווג אוריגינלי ומרשים: היריות על רקע תקיעת השופר המבשר מלחמת קודש לפי התורה. חשבנו שמשמר משטרה נתקל בפרקש (העבריין הנמלט נחמן פרקש - מ"ח) ופרץ קרב. רק מחדשות 7 בבוקר נודע לנו על הקורבן של היריות מירדן הי"ד! לא יכולתי כבר להירדם עד הבוקר (כותב אביו - מ"ח) כשהיה צורך לקום היו מחשבותיי בעיקר איתך, ונשאתי תפילה שבגזרתכם שורר שקט".
הרצי הביתה: "בשבת וגם אתמול בלילה הרגשנו את החורף המתקרב. ירד גשם רציני, אתמול בלילה השתוללה פה כל הזמן סופת ברקים. מיום ליום השקיעה יותר מוקדמת והזריחה יותר מאוחרת. לאט לאט אנו הופכים לציפורי לילה, קמים כשעוד חושך גמור. לא נורא, דווקא טוב להתנסות בכל הניסיונות בייחוד כשזוכרים שיש עוד 29 יום לגמר".
הבית להרצי: "אתה מתאר לעצמך מה הייתה הסנסציה בבית מאז שיחתנו ביום ו' - שאתה כבר ביצעת את כל הצניחות שלפי דעת 'המומחים' שלנו שלמה (אח ואביו של הרמטכ"ל לעתיד) ומירי (אחות, כיום מירי הלוי־צוקרמן) מוטלות עליך במסגרת האימון המתקדם ולכן פרשה זו נסתיימה ותודה לאל עליון שהכול עבר בשלום ויצאת בריא ושלם...".
קיץ 1964. הרצי הלוי יוצא להדריך נוער יהודי במחנות נוער בשוודיה ובנורווגיה. מוצא תופעות שלא הכיר. אחת מותירה אותו שמוט לסת ממש. מדריכים לא־יהודים יושבים בתפילה עם כיפות לראשיהם ושרים "מה טובו אוהליך" ו"אדון עולם". בסעודת ערב שבת הוא ממוקם בראש השולחן. עושה קידוש, מברך "המוציא" ומרתק את שומעיו. אחר כך הוא מלמד את הילדים משירי הארץ. "עוד נשובה אל ניגון עתיק" ו"יש לנו תיש". הערב במחנה נמשך, והילדים פוצחים בריקודים סלוניים שגורמים לו תדהמה מחודשת: "בני תשע, עשר רוקדים את כל הריקודים האלה ממש כרובוטים, בלי שום חיות בריקוד והכול מתוך התחזות למבוגרים".
הוא מצא בשוודיה יהדות קרועה. זרועת סימני שאלה ואכולת ספקות. באחד מערבי השבת התארח בבית יהודי בשטוקהולם. האב גר פעם במוצא שליד ירושלים, אחר כך היגר לארצות הברית ונחת עם משפחתו בבירת שוודיה. אוכלים כשר ומקדשים על יין ישראלי. האב מדבר עברית טובה, האם טיפה, הבן והבת - כלום. "אם לא יחול שינוי דרסטי במצב", כותב הרצי, "היהדות הזאת תהיה אבודה תוך שניים, שלושה דורות".
עליו לעמוד בפרץ, להילחם על שיעורי העברית. הוא רותח כשראשי המחנה נוגסים בשעותיו ומנסה לעקוף אותם בתחבולות. מבקש להוציא עיתון בעברית. כדי להקל את הקריאה הוא מחבר לילדים תשבצים קטנים, בעברית פחות מבסיסית אך מקבל אכזבה. מלאי המילים במחסניותיהם אינו מאפשר להם אפילו את זה. גם לא ברור לו מה בדיוק עליו לכתוב בעיתון. האם לספר על הציונות או לנסח משפטים כלליים, מעורפלים, שלא יעוררו זעם. בינתיים הוא נאלץ להסתפק בהצגת שקופיותיו שצילם בדרכי הארץ. כולן עדות ליעדים שכבש במו רגליו, בסיירות נלהבת מכיתה ו'. חמוש במצלמה, לעתים מפוטמת בפילם צבעוני ירד אל נחל פרצים, טיפס על הר כידון, הבחין במצוק סדוק בגליל, שכשך סנדליו בנחל עמוד ולא פסח על גזע חלול בחורשת טל ועל הדקל בעין גב.
את צילומיו הראה בדרכו מסקנדינביה הביתה כשעצר בפריז אצל קרוב המשפחה הגיאוגרף ז'אן (יונה) גוטמן. גוטמן נולד בחרקוב ובמהפכה הבולשביקית איבד את הוריו. עם דודתו ודוד שאימצו אותו הגיע לפריז. לאחר הכיבוש הגרמני ברח מעיר האורות ונחת בארצות הברית ביום שבו תקפו היפנים את פרל הארבור. באמריקה קנה לו שם עולם בזכות מחקרו המונומנטלי על האזור העירוני של צפון־מזרח ארצות הברית. בתום המלחמה שב לצרפת. בעקבות שיחותיו עם גוטמן הרצי הלוי החליט סופית ללמוד גיאוגרפיה וכלכלה באוניברסיטה העברית.
די מהר היה לאחד המבריקים. התבלט כתלמיד חקרן שלא מהסס לחזור ולשאול עד שתפיס התשובה את דעתו. עתה משאיר המדע עקבות ברורים על דיווחיו מהסיורים: "הרי יהודה הם אנטיקלינה (קמר) במבנה הגיאולוגי" ו"באזור חוף השרון ניכרת תופעת טבלאות הגידוד: משטח מיושר ע"י הגלים". בתום השנה הראשונה ובהמלצת מוריו התקבל למחלקה לכלכלה ותכנון במשרד התחבורה. במקביל השלים את עבודתו הסמינריונית "גורמים המשפיעים על מערכת התחבורה המטרופוליטנית בצפון אמריקה". עותק ממנה הקדיש להוריו:
"לאמא ואבא היקרים
ביכורי עבודה מדעית מהרצי".
הדפדוף בעבודתו מלמד. הרצל הלוי, עדיין סטודנט, כותב על אמריקה אך מצביע על כשלים שכאילו הוגדרו בישראל 2022. "מכיוון שלאורך זמן חלה עלייה ברמת ההכנסה יש לצפות לגידול במספר כלי הרכב הפרטיים, דבר שיביא להחמרת הבעיה באזורים מטרופוליטניים". אחד ממרציו קבע: "היה בעבודה כשרון ניתוח ובמיוחד גישה נכוחה וישירה". לאחר שעיטרה אותו בשבחים, פרסמה לזכרו האוניברסיטה את המחקר והוא נמצא בספרייה הלאומית.
יפה והרצי נכנסו לחופה ב־6 בספטמבר 1966. זה היה יום שלישי, פעמיים כי טוב. במו ידיהם התחילו לבנות את ביתם. חוץ מדירה סירבו לקבל כל עזרה מההורים. מתוך רווחיהם ריהטו את ביתם וציידו אותו בהדרגה. "זה היה קן חמים שהזוג המאושר בנה מתוך אמונה בכוחותיהם ותקווה בעתיד", כתב אביו חיים־שלום ב"אם אשכחך", "אויה, שרק תשעה חודשים נמשך האושר".
בחודש השלישי להריונה של יפה נשבו רוחות מלחמה. הידיעה שמצרים סגרה את מצרי טיראן תפסה את הרצי כשהיה בסיור לימודים בתל אביב. הוא צלצל למשרד שבו עבד ואחר כך סיפר לחבריו שיש שמועה שמגייסים את הצנחנים מירושלים. הוא חשש שיחמיץ את ההתייצבות ואמר למסיירים: "להתראות, אני נוסע הביתה".
הערב האחרון בביתו עבר עליו במצב רוח נפלא. יפה ארזה את ציודו והוא פיזר הומור על סביבותיו. עד שהאחות מירי שבאה לבקרו אמרה: "מה איתך, הרצי? אתה מת לצאת למלחמה". הוא ענה לה: "טיפשונת, לא מתים לצאת למלחמה, מתים במלחמה". זה יהיה המשפט האחרון שתשמע ממנו.
ביום רביעי, 24.5.67, יממה לאחר שנאצר סגר את המצרים, יצא מביתו לנקודת הריכוז של פלוגתו. השעה הייתה 5:45. בדרך עצר לחמש דקות בבית הוריו כדי להיפרד. אמו צילה נתנה דרור לדמעות והוא הזדרז לנחם אותה: "למה את בוכה, אמא? כולם הולכים". נשיקה, ברכת הורים, "שלום ו...", והדלת נסגרה מאחוריו. "לבי אמר לי שאסון עומד להתרחש", סיפר אביו ברשימתו "הרהורי שכול" (גיליון נובמבר 68' של כתב העת "האומה"). "מאותו רגע לא עזבה אותי הרגשה עמומה ומטרידה שיותר לא אראה את הרצי, שזוהי הפעם האחרונה". חיים־שלום היטלטל לימים של עצבות ופיזור דעת. קצרה רוחו לענייני יום־יום ואפילו לסידורי בטיחות. כששכנה באה אליו בענייני המקלט, הטיח בה: "בני נמצאים בחזית ללא מקלט ואת דואגת לזקנים שנשארו בבית?".
על יומו הראשון במה שייקרא "ההמתנה", ניסה הרצי להרגיע את משפחתו: "מצב הרוח גבוה ביותר. מקווים שכל העסק יעבור תוך מספר ימים וכולנו חזרה בבית".
גם בצבא ניקרה בו הדאגה להמשך לימודיו: איך יתכונן לבחינות הגמר ומה יעלה בגורל עבודתו הסמינריונית. לצד אלה לא שכח לשאול את יפה אם קנתה מתנה לחברים שהתחתנו בל"ג בעומר. בסוף השבוע האחרון לפני המלחמה אפשרו לו לצאת הביתה ולשוב בשבת בצהריים. הוא ויתר כדי לא לחלל שבת.
ב־5 ביוני, היום שבו פרצה המלחמה, כתב: "אשר יגורנו בא, אבל כולנו בטוחים שלא נכזיב. איך מרגישים בעורף? נקווה שעכשיו העסק ייגמר מהר ובקרוב נשוב הביתה. לנו יהיה יותר קל אם נדע שאתם בעורף חזקים".
על הבוקר התקבלו ידיעות על ניצחונות ראשונים בסיני. הרצי הגיב בהתלהבות ובחשש, חבר שמע אותו אומר: "מי יודע כמה נפגעים יש לכוחותינו". ומיד גדש את תרמילו בתחמושת, "כי במצב כזה כל כדור עשוי להציל חיי אדם".
חטיבה 55, שנועדה לצנוח אי־שם, התמקמה בגבעת ברנר, סמוך לשדה התעופה בתל נוף. מדריכי צניחה עזרו לחיילים לארוז את הציוד בשקי חזה. בתדריך אחר כך התבררו המשימה והיעד: צניחה קרבית באל־עריש. אבל לכוח שיטפל בפיקוד הרס"ר באפסניה המוצנחת נדרש חייל נוסף. המ"מ מסר את שמו של הרצי, בתוך דקות הרצי היה אצלו. למה דווקא הוא? תשובת הקצין שהבחירה הייתה מקרית לא הרגיעה אותו. "אני רוצה להשתתף בקרב עם המחלקה", תבע בתוקף. למפקד לא נותרה ברירה אלא לשלוח חייל אחר במקומו. הרצי הלוי שב למחלקה.
לקראת צהרי היום הראשון למלחמה התבטלה צניחת גדוד מחטיבה 55 בפיקודו של מוטה גור. שקי החזה פורקו, והלוחמים התבשרו שהם עולים לירושלים. הצנחנים התאכזבו קשות. הנה החמיצו הזדמנות לזכות בכנפיים עם רקע אדום. משימת חיילי גדודו של הרצי לא בוטלה ואת זמנם העבירו בלגלוג על החברים שקורקעו. אלה נאלצו להתנחם בעובדה שייחלצו לעזרת ירושלים המופגזת. איש עדיין אינו משער שבגבעת ברנר מתחיל כיבוש העיר העתיקה. לבסוף הוחלט שגם גדוד 28 של הרצי יעלה לבירה ירושלים. הרצי קיבל בהבנה את השינוי: "המלחמה בכול החזיתות למען אותה מטרה, טוב להילחם על הבית ולא בסיני".
הם יצאו בצהריים לדרך גיהינומית. הנסיעה לירושלים בנתיב העפר המקביל למסילת הרכבת טלטלה את בני המעיים וארכה שעות. אבל פיו של הרצי היה דחוס צחוק ורינה. "סייע ואף ניצח על שמירת המורל", סיפר חבר.
כשהגיעו, רוחות רפאים שוטטו ברחובות בית הכרם. החשיכה הייתה עבה, ורק פצצות התאורה קרעו אותה. הצנחנים מצאו מקלט מפני ההרעשות בכניסות לבתים. פה ושם יצאו אליהם ירושלמים עמוסי מגשים והפצירו בהם לטעום מהכיבוד. ליד הטלפונים הציבוריים התארכו תורי הלוחמים שרצו לתפוס צלצול אחרון הביתה. לחבר שהציע גם לו לטלפן, השיב הרצי: "בבית לא צריכים לדעת שאני כאן".
בחצות המשיכו באוטובוסים לבית ההסתדרות ברחוב שטראוס. תחת הפגזות כבדות צעדו לשכונת בית ישראל. דרך פרצה בחומת המגן ברחוב שמואל הנביא עברו לשטח ההפקר. הרצי הוצב בחוליה 2, מאחורי חוליית החוד. כשעלו על דרך שכם, השתנו הסדרים והוא עבר לחוליה הראשונה. אש נפתחה עליהם מבית עם חצר גדולה ושער ברזל. הרצי טיפס על הגדר והשליך פנימה רימון. בעקבות ההתפוצצות פרצה החוליה פנימה וחיסלה שלושה לגיונרים. הרצי הסתער פנים אל פנים וטיהר את תעלת הקשר. "רק בכוח מנענו ממנו מעשה נמהר ומסוכן", מסר אחד הלוחמים. לאחר לחימה של שבע שעות ויותר תם מסלול הקרב של הכוח.
מכל חיילי המחלקה התפקדו רק 13. הם עצרו בחורשת המנזר הדומיניקני ליד ימק"א של העיר המזרחית והתחילו לטהר את הבתים מצלפים. תושבים שנִשבו רוכזו בחצר המנזר, נשים הופרדו מגברים. על הרצי הוטל לשמור על קבוצת גברים. "ברוך השם, (את) היום גמרנו ואנו שלמים, חוץ משריטות אחדות בפנים", אמר לחבר, "עתה אוכל גם אני לספר על השתתפותי במלחמה. יש לנו הכבוד להיות בין משחררי ירושלים".
את הלילה עשו בבית מלון סמוך, עם שחר שבו לחצר המנזר לכוננות לקראת הסתערות על העיר העתיקה. אש תופת הונחתה על העיר העתיקה, והירדנים השיבו עליה. בחצר המנזר הדומיניקני נפגעו כמה לוחמים. הרצי נפצע פצעי מוות מרסיס פגז בחומת המנזר. מילותיו האחרונות היו: "החומה, החומה...".
הרצי הלוי הלך לעולמו ב־7 ביוני 1967, ביום השלישי למלחמת ששת הימים. השמועה על נפילתו נדדה בחוצות ירושלים עוד לפני שצנחה על הוריו.
"כשהגיעה בשורת שחרור העיר העתיקה וידידים נפלו על צווארי בדמעות גיל", כתב האב חיים־שלום הלוי, "דחיתי אותם בקרירות, חיכיתי לידיעה על הרצי ולמרות אי ידיעתנו ביומיים האחרונים את האסון שכבר קרה, הייתה תחושת האסון גם לאמא (ועדיין) קיננה בלב עוד תקווה: 'הוא ייצא בשלום'. הוא לא יצא בשלום".
עמליה ארגמן־ברנע זוכרת את הרגע שבו נודע האסון בבית הוריה: "דבורה, אמא של יפה, צלצלה, אמי ענתה ומיד שמעתי אותה זועקת". לשיחה הצטרף אביה מנחם ברש ו"שניהם יחד פצחו בזעקות מרות".
חיים באר היה אז איש מילואים צעיר ברבנות. הוא זוכר ימים קורעי לב. בנשימה עצורה עבר על רשימות הנופלים ומצא שמות של בני כיתתו. ויום אחד עצרה האצבע על הרצי הלוי. המדריך שאהב לעבור לפני התיבה.
"בימים מרים אלה התחלתי להבין את איוב, הספר שמותר להגות בו בימי אבל", קונן האב השכול, "הוא אינו משכנע ואינו מסביר את שרשרת הפגעים שירדו על איוב. השאלה נשארת במקומה: למה? הצדק היכן הוא? הקריאה באיוב מכניעה את האדם, מעמידה אותו במקומו, כנקודה זעירה, חסרת ערך ודלת הבנה בתוך העולם הגדול אשר תמיד כמנהגו נוהג. בתוך תרועת הניצחון, בגלי השמחה לאיחוד ירושלים החדשה עם העיר העתיקה, להחזרת הכותל המערבי, לביטול שבע המדרגות המשפילות במערת המכפלה, לכיבוש סיני ורמת הגולן, לשחרור שכם וג'נין, בין הדגלים המונפים והנאומים הנלהבים - נגזר עלינו להתהלך אבלים עם פצע שותת דם שלא ניתן להירפא, אבל בין חתנים".
אבל חיים־שלום הלוי מצליח לפרוץ את חומות אבלו האישי ולראות גם את הסובבים אותו, "באחד מלילות השבעה, כשהתרוקן הבית מהמוני המבקרים והתכוננו לשכב למנוחת שינה, נכנסה האלמנה הצעירה לאפלת החדר בו דלק במשך כל אותם ימים נר־תמיד. מעליו תלה על הקיר צילום של שלושת ילדינו מלפני שנים רבות. הרצי בתמונה בן 3 בערך והשלושה מחובקים ומשולבים יחד כחוט המשולש. עמדה האלמנה מול תמונת אהובה שנעלם, כשעיניה זולגות דמעות לאור הנר המהבהב ודיברה אל רוחו שריחפה בחדר, וודאי מלמלה את המילים עליהן חזרה מאות פעמים באותם הימים: 'כל כך צעיר וכבר מת'. הייתה זו תמונה קורעת־לב וקטגוריה קשה על אבי אלמנות ודיין יתומים שמעלים עיניו מאבל היחיד ששופך כל כך הרבה צער, יגון וכאב לתוך עולמו".
יפה הלוי לא נישאה שוב. חצי שנה לאחר נפילת בעלה ילדה את בתם. היא קראה לה אודית, האוד שהצילה מתוך השריפה הגדולה. תשעה ימים אחריה נולד בנם של האח שלמה ("מומו") ואשתו לינה. הם קרא לו הרצי, הרמטכ"ל ה־23 של צה"ל.
תודה מיוחדת לד"ר חזי עמיאור מהספרייה הלאומית על הסיוע בהכנת הכתבה.
אני לדודי
הרמטכ"ל ה־23 של צה"ל, הרצי הלוי, סיפר בעבר כיצד זכר דודו המנוח מלווה אותו ערב אחד הגיע חיים באר להרצות בגבעה הצרפתית לזכר בחור שנפל. בשטח, כך בישרו לו המארגנים, נמצא גם מפקד סיירת מטכ"ל. הגיע אליו בחור גבוה, "אני הרצי הלוי", הציג את עצמו. כשראה שבאר מלבין שאל אותו: "גם אתה היית חניך של הרצי הלוי?".
הרמטכ"ל הבא הרצי הלוי לא התפנה להשתתף - לבקשת "מעריב" - בכתבה הזאת. התייחסותו לסיפור תובא מדברים שאמר לפני חמש שנים בהיותו ראש אמ"ן לטלי ליפקין־שחק בראיון לגלי צה"ל: "יש נקודות בחיי שמשיקות לדודי הרצי. היינו באותו שבט בצופים, ירושלים קטנה, צופים דתיים, הייתי במשלחת של הצופים לארצות הברית כפי שהוא היה". אבל לא בגללו הלך לצנחנים: "אני לא זוכר רגע אחד שאמרתי: 'יש לי דוד שנפל כצנחן בירושלים ואני רוצה להיות צנחן'. אני לא זוכר את עצמי חושב על זה במסע כומתה ומאוד רציתי כומתה אדומה...". עד גיל 21 לא הרגיש שום מחויבות לשם, אבל באופן מקרי הגיע לעשות דברים שקצת התחברו אליו. במבט לאחור הוא מרגיש שזה חייב אותו, אבל במובן הטוב: "זה סוג של כוכב צפון בלילה קצת מעונן, אתה לפעמים רואה, לפעמים לא רואה ואתה כל פעם שמח לראות שזה שם". כשדודתו יפה, אלמנת הרצי, עשתה סרט לזכרו, אמר בסופו משפט מבלי שחשב עליו אך הוא עומד מאחוריו עד היום: "בתת מודע אני חושב שזה לקח אותי להיות בן אדם יותר טוב".
עם אודית, בתו של הרצי, גדל לא כבן דוד אלא כאח תאום: "עד גיל 18 מעט דברים לא עשינו יחד". הוא מרגיש שיש לו שתי דודות שמלוות אותו בקרבה מיוחדת: יפה של הרצי ומירי אחותו. כל שנה הוא משתדל להגיע להר הרצל ביום הזיכרון לחללי צה"ל: "כשתם הטקס אני עובר תמיד ליד קברו של הרצי דודי".