"על הלוח בחדר המבצעים היו רשומים פרטיו של המטס השני, בכתב יד עגול ומסודר כמו של תלמידת תיכון: שם המבנה, האיוש, המשימה וההוראות לביצוע. שעה: 11:30. מטרה - השמדת מערך הטילים הסורי. משימה - דוגמן 5".
המשטרה בכוננות חריגה: אלה המקומות הנפיצים לפיגועים בחג | הנתונים המלאים
מתקפה חריפה על הממשלה: "האג'נדות הפוליטיות יותר חשובות מהביטחון עצמו"
נפתחת כתבתה של סימה קדמון במוסף "סופשבוע" של "מעריב" מתאריך 24.9.1993, לרגל 20 שנה למלחמת יום כיפור. קדמון הייתה בזמן המלחמה חיילת בת 19, ששימשה כסמלת המבצעים של טייסת 201 המכונה "האחת", הטייסת שספגה את האבידות הרבות ביותר במהלך המלחמה.
בכתבה שכותרתה "רוב מטוסינו לא שבו לבסיסם" היא מתארת את 19 ימי האימה שבמהלכם נהרגו 7 טייסים, 14 נפלו בשבי, ו־15 ממטוסי הטייסת נפגעו, התרסקו וננטשו. למרות האבידות הקשות, "האחת" המריאה ל־758 גיחות והפכה לטייסת הפנטומים שהצליחה להפיל את מטוסי האויב הרבים ביותר במהלך המלחמה, 35 במספר.
סיפורה של הטייסת מגיע כעת למסך בסדרה חדשה של כאן 11 בת ארבעה פרקים, שתשודר החל מיום שני הקרוב, ולראשונה בתולדות הטלוויזיה במשך ארבעה ימים ברציפות, לציון 50 שנה למלחמת יום הכיפורים. הסדרה הדוקומנטרית מבוססת על נקודת מבטה של אותה חיילת צעירה ששירתה בטייסת כפקידת מבצעים - סימה שביט (היום קדמון), שהפכה מאז לעיתונאית בכירה. כמותה גם רבים מהטייסים שהיו בתחילת שנות ה־20 לחייהם בזמן המלחמה, הפכו לדמויות מוכרות, בהם איתן בן־אליהו, דן חלוץ, רון חולדאי וגיל רגב. כולם לוקחים חלק בתיעוד הנדיר.
מי שעומד מאחורי הרעיון לסדרה הוא אמנון רבי, לשעבר סגן עורך "מעריב" ועורך מוסף "סופשבוע", והוא גם היוצר והעורך הראשי. "בקיץ 1993 הצטרפתי ל'מעריב' של עופר נמרודי, בימי הזוהר של העיתונות הכתובה", מספר רבי. "הגיליון הראשון של 'סופשבוע' בעריכתי התפרסם בערב יום כיפור 1993. היו בו כמה וכמה הישגים עיתונאיים, שהבולט שבהם שינה את המציאות: 'מעריב' הגיש עתירה לבג"ץ בדרישה לפרסם את דוח ועדת אגרנט, ובעקבותיה פורסמו לראשונה קטעים מהדוח שהיו חסויים עד אז.
ערכנו מפגש נדיר של כל שמונת הלוחמים שקיבלו את עיטור הגבורה במלחמת יום כיפור, ובאותו מוסף הופיע טקסט מכונן של אמנון אברמוביץ', שבו כתב בפעם הראשונה מה קרה לשריונרים שהטנק שלהם ספג פגיעה ישירה מטיל. אבל מכל הכתבות בגיליון ההוא זכרתי במיוחד את הכתבה של סימה".
רבי מספר שהכתבה של קדמון הייתה בלתי נשכחת בעיניו: "ב־22 שנותיי בעיתונות הכתובה עברו תחת ידיי אלפי טקסטים, אבל יש כתבות מיוחדות שהולכות איתי לכל החיים. מהתקופה ב'מעריב' לא אשכח כתבות מכוננות של רון מיברג, אורנה קדוש ומשה זונדר ואת הכתבה של סימה על הטייסת".
"בערבים היינו יושבים בחוץ ברחבה לפני הטייסת. בערבי אוקטובר האוויר נעשה קר, והמקום שבו נפגשים המסלולים עם השמיים, נראה כמו פתח של מנהרה חשוכה. על הרחבה הונחו שולחנות צמודים, כמו רכבת ארוכה, וכוסו בכפפות לבנות. שף מיוחד היה מכין ארוחות שחיתות. כמו באיזו תמונה סוריאליסטית היו הטייסים יושבים בסרבלי הטיסה ליד השולחן החגיגי.
המסלולים השחורים שמאחוריהם העלו אור וריצדו באור השמש השוקעת. מתוך צלחות סרוויס מהודר הם היו אוכלים ביף סטרוגנוף וקרם בוואריה. וכמעט תמיד, למישהו מהם זו היתה הסעודה האחרונה".
קדמון עזבה את "מעריב" לפני 25 שנים לטובת טור פוליטי בגיליון יום שישי של "ידיעות אחרונות". רבי, מצדו, פרש מהעיתונות הכתובה לפני 18 שנים והקים את חברת ההפקות קסטינה תקשורת. לפני קרוב לארבע שנים שניהם נפגשו במקרה. "את זוכרת את הכתבה המיתולוגית שלך על הטייסת?", הוא שאל, "אולי נהפוך אותה לסרט דוקו לקראת 50 שנה למלחמה?".
קדמון הסכימה, והפרויקט יצא לדרך. המטרה המשותפת: לתאר את סיפור ההפתעה, הכישלון, ההתאוששות והגבורה של חיל האוויר במלחמת יום כיפור, כפי שלא סופר בטלוויזיה מעולם. בהמשך הצטרף הבמאי הדוקומנטרי הוותיק גלעד טוקטלי, מי ששימש במשך 27 עונות כבמאי הראשי של תוכנית התחקירים "עובדה" עם אילנה דיין. מאז פרש מ"עובדה" ביים טוקטלי שתי סדרות מדוברות שהפיק, יצר והגיש עמרי אסנהיים, עוד בוגר "מעריב".
"לא ידעתי לתוך מה אני בא", אומר טוקטלי, "אבל נפגשתי עם אמנון ועם סימה, שלא הכרתי אותה לפני כן. אחרי ששמעתי את הסיפור חששתי לרגע. במקצוע הדוקומנטרי קיימת תמיד השאלה מתי הוא הרגע הנכון לעשות משהו. הרי אותם אנשים כבר סיפרו מן הסתם את הסיפורים הללו שוב ושוב, וראשוניות היא תבלין מאוד חשוב לדוקו, בוודאי כשמדובר בצילומים.
אבל אחרי שקראתי את הכתבה של סימה, הטקסט מאוד ריגש אותי והשתכנעתי. היה ניכר שהיא כתבה אותו ממש כמו תסריט, והחששות התבדו כבר ביום הצילומים הראשון, החיבור בינה ובין הטייסים היה יוצא דופן".
"כשהם חזרו, חיפשתי בעיניים שלהם את המלחמה", כותבת קדמון. "באותו יום, היום הראשון למלחמה, עוד לא מצאתי אותה. לוקח זמן ללמוד את תווי הפנים של הפחד. הוא משנה את תוארו: הוא מופיע בריח הזיעה מהסרבלים, במבט השונה, בעיגולים השחורים מתחת לעיניים, בצלחת שלא הוחסר ממנה פירור, בבדיחת זוועה, בדיבור אובססיבי, בשתיקות. ובטייס שמרגיש פתאום רע ומסרב לעלות על מטוס. יום ועוד יום, ועוד יום".
"למרות שזה הפרויקט הראשון שלה בטלוויזיה, קדמון הצליחה לחלץ מהמרואיינים ציטוטים שמעולם לא אמרו לפני כן. חלקם ממש התבצרו בשתיקתם במשך כמעט 50 שנה", אומר רבי.
"זה קרה לא רק בגלל הכישרון והניסיון שלה בעיתונות הכתובה, אלא גם בגלל ההיכרות האישית והבלתי אמצעית שלה עם הטייסים, והעובדה ששירתה יחד איתם בטייסת ברגעים הגורליים. הסיטואציה הזאת מזמינה במידה מסוימת פיצול אישיות מקצועי, אבל היא התמודדה איתו בגבורה. היא הייתה בו זמנית גם סימה שביט, החיילת הצעירה, וגם סימה קדמון, העיתונאית הוותיקה.
השילוב הזה הצליח לחלץ מרון חולדאי, למשל, רגעים נפלאים של כנות. מי שנחשף לדרמה המטלטלת שעברה על חולדאי הצעיר, כשפיקד על הטייסת תחת אש בשלושת הימים הראשונים של המלחמה, לא יכול שלא להעריך אותו ולחבב אותו".
"ראינו פתיחות יוצאת דופן מאנשים שאנחנו מכירים על המסך ואולי רואים אותם אחרת לגמרי. דני חלוץ למשל, איתן בן אליהו, גיל רגב", מוסיף טוקטלי. "למרות שחלפו 50 שנה, הם חיים את הרגע כאילו זה קרה להם אתמול, וכולם ללא יוצא מן הכלל אומרים שזה הדבר המשמעותי ביותר שקרה להם בחיים.
זה מאורע שקבע לכולם את מסלול החיים. וזה מאוד מרשים לראות את המהלך הזה שכל אחד עשה בתוך עצמו. יש שם חבר'ה שעברו טראומות מאוד קשות: ליפול בשבי, לעבור עינויים ולחזור לארץ ואחרי זה להקים משפחה ולהיות קברניט באל־על, זה לא טריוויאלי. סימה כל הזמן חתרה להבין איך זה התאפשר לנוכח כל מה שהם עברו במלחמה".
"מלחמת יום הכיפורים היתה גם תקופת ההתבגרות של 'טייסת האחת', גם שלי. הטייסים התבגרו כשהם יצאו למטוסים, אני התבגרתי כשהם לא חזרו משם. כשבצינה של ארבע לפנות בוקר היתה נשמעת הריצה שלהם על המדרגות בדרך לחדר התדריכים. כשביציאה משם, בעיניים אדומות מעייפות הם נעצרו בחדר מבצעים לבדוק באיזה מטוס הם יוצאים. ברעש המנועים שהרעיד את הקירות. בדממת האלחוט שצרחה מתוך הקשר.
בתחושת הבחילה וכאב הבטן בכל פעם שמגדל הפיקוח הודיע על נחיתות, והמתים. והנעדרים. והתמונה הראשונה של עשהאל בשבי הסורי, והטלפון של פאני רם, שחיפשה את בעלה כמה דקות אחרי שמטוסו הופל ועוד לא ידענו שהוא חי. ואשתו של אורי שעני, שחיכתה לו ליד שער הבסיס בלילה שבו נפגע מטוסו והוא ודרור יפה נהרגו. והגשם הראשון. והבסיס החשוך. ושיכון המשפחות הנטוש. והשמחה על ההפלה הראשונה של ר. ומראה המטוס המחורר שהטייס הבכיר נחת איתו. וקרב האוויר הזה, הארוך כנצח של מבנה 'סרטן' בבנהא".
אחד האתגרים של טוקטלי כבמאי היה שחזור של כמה מהאירועים המצמררים שמתארת קדמון בכתבתה. "אחד הסיפורים שמספרת סימה הוא על שיחת טלפון בינה לבין אשתו של אורי שעני ז"ל, שמנסה להבין מה עלה בגורל בעלה. גם סימה וגם דני חלוץ מתארים את זה בצורה כל כך פלסטית, כיצד בחורה בת 19 שיושבת בחמ"ל בחצור, מחזיקה את שפופרת הטלפון ולא יודעת מה לענות.
זו דרמה נוראית וכל כך עצובה. גם חלוץ שנחלץ לעזרתה היה, יש לזכור, בסך הכל בחור בן 25. הנטל הכל כך קשה הזה בא לידי ביטוי בסצינה פשוטה שהמחזנו, שלא קורה בה המון. אנחנו תמיד משאירים לצופה את היכולת להמשיך לדמיין מעבר למה שאנחנו מראים".
קרוב ל־100 שעות של ראיונות מצולמים התנקזו לארבע שעות שידור, וטוקטלי מסביר שהבחירה הייתה לא פשוטה. "הסלקציה תמיד מאוד קשה בעבודה דוקומנטרית, ובמקרים כאלה היא הייתה עוד יותר קשה. פעם כשלמדתי קולנוע היה מורה שאמר שגיבור של סרט זה מישהו שאתה רוצה לשתות איתו קפה, ואני רוצה לשבת עם כולם לשתות קפה, אני ממש אוהב אותם, וחושב שמי שצופה בסדרה ירגיש כך גם".
"הרבה שנים אחרי המלחמה הייתי רואה מישהו ברחוב, ונדמה היה לי שהוא מהטייסת", מסכמת קדמון את כתבתה. "ופתאום, כמו מכת חשמל, היכה בי זכר מותו. ורגע, הוא בכלל מת? או לא? ואולי היה רק בשבי? וכך, כמו הדמות המהתלת בי בהלם זיכרה, נותרה בי תמונת מלחמת יום הכיפורים. כל כך חדה וכל כך מתעתעת".