"עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, מוצא עצמו החייל אבי טוויג שנשלח למספר ימים אל קו התעלה, מול כוח מצרי הפורץ קדימה ומנתק לקבוצת חיילים את האפשרות לסגת ולחבור אל כוחותינו. אבי הצליח בדרך עלומה להסתנן דרך הכוחות המצריים עם אותה קבוצה ולחזור לבסיס הקבע שלו. סיימנו את השירות יחד וכל אחד פנה לדרכו. כעת הגיע הזמן לסגור את המעגל, להיפגש, להעלות זיכרונות, לציון הגיענו לגיל 70, להשלים את מעגל החוגגים הקרוב שלנו ולשמוע שוב את סיפור ההיחלצות המדהים שלו".
"מסף תבוסה לניצחון": בחזרה לקרב החווה הסינית | 50 שנה למלחמת יום הכיפורים
עלייה במספר ההתרעות לפיגועים לפני יום כיפור: "בעלי רישיון מתבקשים לשאת נשק"
הפוסט הזה, שפרסם צבי לב בקבוצת הפייסבוק "קלוז'ר - חיפוש מכרים מהעבר שלך", מבטא מגמה שניכרת בחודשים האחרונים, לקראת 50 שנה למלחמת יום הכיפורים. אנשים רבים שלחמו במלחמה מחפשים חברים שלחמו איתם והקשר עמם נותק עם השנים, על מנת לסגור מעגל. אנשים גם מוצאים באלבומים תמונות מהימים ההם ומנסים לאתר את המצולמים. העיתוי של 50 שנה למלחמה גורם לרבים רצון עז לחבר קצוות ואולי גם למצוא תשובות לשאלות שטרם נענו.
"היינו חיילי מודיעין באום חשיבה שבצפון־מערב חצי האי סיני", מספר לב, 69, משוהם. "הייתי עם אבי טוויג באותו בסיס, היינו חברים, למרות שלא היינו באותה מחלקה. לכל אחד היו את התפקידים שלו. כעת אנחנו חוגגים כל אחד בחודש אחר גיל 70, ובעצה אחת עם החברים שהיו איתי בתפקיד ושעברנו יחד את המלחמה אמרנו 'בואו נעשה מפגש'. החברות בצבא היא אחת החברויות הכי חשובות ודומיננטיות בחייו של אדם.
הקבוצה שלנו מנתה תשעה אנשים. אחד מהם, אברהם חסון ז"ל מכפר טרומן, נפטר לפני שנים. רצינו לקבץ שמונה אנשים, והיה חסר לנו קשר לשניים מהם. הצטרפתי לקבוצת 'קלוז'ר'. האחד מהם, יואב, אותר תוך פחות משעה. החבר הנוסף היה אבי. החיפוש אחריו הפך להיות בינלאומי, חוצה אוקיאנוסים. בזכות חברי הקבוצה הוא אותר בסופו של דבר בקנדה. שלחו לי גם תמונה שלו מעכשיו, ומיד זיהיתי אותו. אמרתי שאין ספק שזה הוא".
ספר על חידוש הקשר.
"שוחחנו בשיחת וידיאו. זה היה כאילו אנחנו ממשיכים שיחה שהפסקנו אותה לפני רגע, למרות שלא התראינו משנת 1975. התחושה הייתה מאוד נינוחה. הוא לא יצא ממחשבותיי ומסתבר שלאורך השנים גם אני לא יצאתי ממחשבותיו. שנינו מאוד התרגשנו. ריגש אותי לסגור מעגל, לפגוש חבר, לשמוע שהוא בטוב ולהזמין אותו לחגיגה.
בסופו של דבר, אבי עלה על מטוס, והיום (19 בספטמבר) יתקיים המפגש שלנו. אמרתי לו גם שאני רוצה לתעד את הסיפור המיוחד שלו כי בכל יום זיכרון אני מעביר הרצאה בתיכונים על פרוץ מלחמת יום הכיפורים. היה חסר לי הפרק המיוחד הזה של איך הוא חזר מהקו של התעלה לבסיס שלו אחרי שהכוחות המצריים כבר שהו בשטח. הוא התחיל לספר לי והבטיח להמשיך לספר כשיגיע למפגש. כולנו מצפים בקוצר רוח למפגש".
"מאוד הופתעתי ושמחתי שנוצר הקשר", אומר פרופ' אבי טוויג, 69, רופא המתגורר כיום בקנדה. "בטח שזכרתי את צבי, 'לייבו' קראנו לו. הוא היה בחור עם חוש הומור כזה שאי אפשר לשכוח אותו. הקשר נותק אחרי המלחמה. מאוד התרגשתי מכך שנוצר הקשר מחדש. למרות שלא היה בינינו קשר לאורך השנים, אלה דברים שעדיין חיים בנו וחיים חזק.
התמונה חיה, אני זוכר אותו, זוכר את כולם. זו גם הייתה תקופה מאוד מיוחדת, מאוד סוערת לכל המדינה. בשיחה היו רגעים שממש נזכרנו במה שהיה. בהתחלה יש הלם ראשוני ואז כל הזיכרונות פורצים החוצה, כאילו לא עברו כל השנים. כל אחד סיפר מה הספיק לעשות בחייו, ואני מצפה למפגש בקוצר רוח".
צבי מאוד רצה לשמוע את סיפור ההיחלצות שלך.
"תודה לאל, זה היה נס. היינו אז בחיל המודיעין, התחילה המלחמה, היו שלושה ימים של אש תופת מכל הכיוונים, כולל טנקים ונגמ"שים. המעוזים סביבנו נכבשו. זה היה ב־9 באוקטובר, איכשהו הצלחנו לצאת בלילה מהמחילות של המעוז שלנו, כשכל השטח שרץ מצרים. בערך בשתיים בלילה התחלנו ללכת בחולות, חיכינו עד שהירח ישקע קצת, שהאור לא יהיה כזה חזק. התחלנו ללכת בחולות בין המצרים, שמענו אותם וממש פחדנו שלא נדרוך עליהם. היו אפילו טנקים שלנו שלא זיהו אותנו וירו עלינו, אבל בסופו של דבר הטנק של שאול שלו ז"ל, שנהרג במלחמה, פרץ קדימה ונתלינו עליו אני ועוד 32 אנשים מהקבוצה. ככה חברנו לכוחות שלנו".
"הקשרים התחזקו"
הרצון לסגור מעגל לרגל 50 שנים למלחמת יום הכיפורים בולט בקבוצות רבות ברשת, בעיקר באלו שעוסקות בזיכרונות מהמלחמה, אך גם בקבוצה בשם "קלוז'ר - חיפוש מכרים מהעבר שלך", שבראשה החוקר הפרטי הבינלאומי סאם זיברט. לעזרת הקבוצה הזו פנה גם אריה וינריב, 70, ממכבים, בחיפושו אחר מקס נוימן שיחד עמו שירת במלחמת יום הכיפורים בגדוד 50 של הנח"ל המוצנח. "עברנו את המלחמה יחד בתקופת הסדיר", מספר וינריב.
"המלחמה הייתה קשה, היינו אז בני 20. לציון 40 שנה למלחמה עשינו מפגש של המחלקה, אחר כך של הפלוגה ואחר כך של הגדוד. חיפשנו את האנשים ואת מקס לא מצאנו. חיילי הנח"ל הם אנשים שיצאו ביחד לגרעינים, לקיבוצים, והקשרים נשארו לאורך שנים, לפחות בגרעינים. היו חבר'ה שידעו שמקס באפריקה, אבל לא מעבר לכך. עכשיו לרגל 50 שנה למלחמה אנחנו עוד פעם עושים מפגשים, ב־5 באוקטובר מפגש פלוגתי וב־18 באוקטובר מפגש מחלקתי. מקס היה כאמור היחיד שלא מצאנו".
זכרת אותו לאורך השנים?
"זכרתי אותו באופן אישי וגם את כל האנשים מהמחלקה, למרות שעברו כל כך הרבה שנים. הייתי איתו יחד באותה מחלקה, שזה בערך 25־20 איש. לבקשת החיפוש גם צירפתי תמונה של מקס מהמלחמה יחד עם חבר אחר שלנו".
בסופו של דבר הוא אותר.
"בעזרת 'קלוז'ר' הגעתי בהתחלה לדרום אפריקה, למשפחה שלו. אחר כך התברר לי שכבר שנתיים מקס נמצא בארץ. זה היה מרגש מאוד כשהתקשרתי אליו. גם הוא היה נרגש מאוד, התלהב מאוד, אמר שישמח להגיע למפגשים. את הזיכרונות מהמלחמה נעלה כבר במפגשים. ביקשתי גם מכל החברים לשלוח לי סרטון ותמונות כדי לעשות מצגת. התקופה שלחמנו יחד ביום הכיפורים מלווה אצלנו בהרבה חוויות קשות, הרוגים, פצועים, שבויים. לכן גם הקשרים בינינו שהיו עוד מהילדות, מתנועות הנוער, התחזקו בעקבות המלחמה".
"גרתי כל השנים האלה במדינות אפריקה. עזבתי את ישראל מכל מיני סיבות, גם בגלל המלחמה. הייתי צריך לרענן את הראש, איבדנו הרבה חברים", מספר נוימן, 71, כיום מתל אביב. "50 שנה לא היה לי קשר עם חבר'ה מהצבא. זו הייתה הפתעה שאריה מצא אותי. זה בהחלט היה מרגש. הוא התקשר אליי טלפונית. זו הייתה הפתעה, אבל ציפיתי וקיוויתי שלקראת ה־50 שנה ימצאו אותי. את כל הזיכרונות נעלה במפגש הקרוב. הזיכרונות מהמלחמה כאילו קרו אתמול ואני מאוד מצפה למפגש".
"אף אחד לא שוכח"
חבר'ה שכבר הספיקו להיפגש לאחרונה הם לוחמי מוצב "מפצח" בתעלת סואץ, שלחמו במשך שלושה ימים עד לנפילתם בשבי המצרי, ושחיפשו אחד מחיילי הנח״ל, מרדכי (מכי) כרמלי מגדוד 904, שהיה איתם במוצב ונפל גם הוא בשבי. עודד ברידא, 69, מרעננה, חבר העמותה להנצחת חללי הנח"ל שארגנה את האירוע, סייע בחיפושים אחר כרמלי. "לאורך השנים אנשים שמרו על קשר, אבל היו כמה שהלכו לאיבוד, ביניהם כרמלי, שאותו איתרנו. סייעתי לרפי אלדן, שהיה אז מפקד המוצב, לנסות לאתר את החבר'ה", מספר ברידא.
"היינו כ־20 חיילים, עברנו חוויה לא פשוטה של שבי. עם חלק מהם נפגשתי לאורך השנים, עשינו כמה מפגשים ורובם הגיעו", אומר אלדן, 70, מזיכרון יעקב, בעל עיטור מופת על הקרב שניהל מול המצרים. "עם כרמלי זה היה מפגש ראשון מרגש בכנס שערכנו לפני כמה ימים. גם דיברתי איתו קודם בטלפון. זה נחת עליו משום מקום. הוא הופתע, שמח, שיתף פעולה, אמר שיגיע לאירוע והגיע. על אף שיש פה מרחק של זמן, מה שעברנו נחרת חזק בזיכרון ואף אחד לא שוכח. גם 50 שנה אחרי המלחמה, בכל מפגש כזה אנשים מרגישים סולידריות ושותפות גורל".
"כשרפי התקשר אליי, עבורי זו הייתה הפתעה מרעישה", מספר כרמלי, 70, מהרצליה. "תמיד נשארות לך תמונה או שתיים ממלחמה. אני זוכר שאת רפי פגשתי בחדר החקירות בשבי במצרים, כולו דם, בגדים קרועים. תמיד יש לי תמונה שלו בראש. איך שראיתי אותו בחדר החקירות, ככה גם אני הייתי למעשה. בטח הוא ראה אותי ואמר 'איך ההוא נראה'.
מבחינתי המפגש היה מאוד־מאוד מרגש. במפגש עצמו פגשתי עוד חבר בשם חשמונאי, שהוא היה הצמד שלי לחקירות. תמיד היו לוקחים את שנינו יחד לחקירות בשבי. היינו עם עיניים מכוסות וידיים קשורות. בשבילי זה היה מאוד מרגש לפגוש את כולם. לא הייתי בקשר במהלך השנים, קצת התנתקתי. הדברים האלה קשים, לא נגמרים, אבל מאוד שמחתי להגיע למפגש, לראות את רפי ואת החברים".
תגלית בארגז מסמכים
יש גם סגירות מעגל מפתיעות ולא מתוכננות. "אני עוסק בחקר אילן יוחסין של המשפחה שלי", מספר יובל אדלשטיין מכפר סבא. "במהלך חיפוש גנאלוגי בתוך ארגז מסמכים של אבי ז"ל, דוד אדלשטיין, שנפטר לפני 12 שנים, מצאתי קופסה מקרטון עם ניירת ומסמכים של אבא, בהם גם תעודת שחרור שלו ממילואים.
היו שם גם כל מיני ניירות, ביניהם דף דק וקרוע. פתחתי את הדף וראיתי שזו מעין גלויה מפעם, וכתוב עליה למעלה 'לאלכס'. זה היה איזשהו שיר־הספד שנכתב לאלכס. הבנתי שיש פה משהו ששייך למלחמת יום כיפור, אז אבא שלי שירת במובלעת הסורית. הוא מיעט לדבר על המלחמה. חצי מהפלוגה הלכה שם".
מה היה הצעד הבא שלך?
"נכנסתי לאתר יזכור והתחלתי לחפש מי זה אלכס מהחללים של מלחמת יום כיפור. באתר היו ארבעה חללים בשם אלכס, כאשר אחד מהם, אלכסנדר (סשה) שמולביץ ז"ל, נפל ברמת הגולן, והיה במובלעת הסורית איפה שאבא שלי היה. המשכתי לחפור ולחפש, ואז אני ובת זוגי, רוית, מצאנו את ארנון, הבן של אלכס".
למה היה חשוב לך לחפש את משפחתו?
"זה נראה לי מתבקש. השיר־הספד הזה נכתב על מישהו אחרי שנהרג, אז ראיתי צורך להביא את זה למשפחתו". את הסיפור המרגש שכלל גם פגישה שהתקיימה עם שושנה, אלמנתו של אלכס, ועם משפחתו, פרסמה בת זוגו של יובל בקבוצת הפייסבוק "מלחמת יום הכיפורים - סיפורים, מסמכים, זיכרונות ותמונות".
"הפגישה התקיימה בבית המשפחה של אלכס בכפר קיש, שם הם גם הקימו אנדרטה לזכרו", מספר אדלשטיין. "ארנון, בנו, אמר שהשיר מאוד מתאר את אביו, שהיה גדל גוף עם לב גדול. עד היום, אגב, אנחנו לא יודעים מי כתב את הפתק הזה, כי זה לא הכתב של אבא שלי. אבא גם לא נהג לחרוז חרוזים. זו תעלומה נוספת שנשאר לפתור. הפגישה שלנו הייתה מאוד מרגשת. גם בשבילי וגם בשבילם. כמו כן, אבא שלי צילם תמונות במהלך שירות המילואים שלו. לקחתי את האלבום לפגישה והצלחנו לזהות בו גם תמונה שבה מופיע אלכס".
"קודם כל, זו הייתה הפתעה, הלם טוטאלי, שוק, לא הבנתי מאיפה הם נחתו עליי", אומר ארנון, בנו של אלכס ז"ל. "כשקוראים את הכתוב מבינים שזה האיש, הדברים הכתובים ממש תיארו את אבא. כשיובל הראה לי גם את האלבומים, אז כאמור זיהינו שם את אבא. זו חוויה מאוד אמוציונלית, אחרי 50 שנה יש מלא שאלות".
יש לך השערה מי יכול היה לכתוב את זה?
"אני לא יודע. יובל טוען שזה לא כתב היד של אביו. אח של יובל אומר שזה אולי כן יכול להיות כתב היד של אביהם, ואולי הוא היה קצת שונה בגלל תנאי המלחמה. בכל אופן, נורא התרגשנו כשראינו את הדף הכתוב הזה. אפילו עכשיו כשאני מדבר איתך הדמעות עולות".