השתתפתי במלחמת יום הכיפורים כצנחן באזור תעלת סואץ. ראיתי את זוועות המלחמה, את ההרוגים, שמעתי את צעקות הפצועים, חשתי את ההלם שפקד את כולנו וכעבור תקופה קצרה חלחלה בתוכנו עוצמת המחדל.
פסקול 1973: הסיפורים מאחורי השירים של מלחמת יום הכיפורים
קיסינג'ר בריאיון בלעדי למעריב: "חשבנו שבתוך ימים צה"ל יגיע לאלכסנדריה"
אני זוכר גם רגע אחד של תקווה כשנשלחנו לאבטח את השיחות להפסקת אש בין ישראל למצרים בקילומטר ה-101. ראיתי מקרוב את המשלחת הישראלית, בראשותו של אלוף אהרן יריב, ואת המשלחת המצרית, בראשותו של גנרל מוחמד אל-גמאסי. גל של שמחה הציף אותנו, כל כך רצינו שהכל יסתיים ונוכל להשתחרר הביתה.
לאחר השחרור התחלנו להבין את התוצאות הרות הגורל של המלחמה: ההרוגים והפצועים, התפקוד הכושל של מדינאים ומצביאים שהנהיגו את המדינה ובהם האמנו ובטחנו, הצלקות שנותרו בגופנו ובנשמתנו. ראינו איך הקונצנזס הלאומי בכל הנוגע לביטחון ישראל בכלל, ולמלחמות בפרט, נסדק, וסימני שאלה רבים ריחפנו מעל ראשינו.
ואז החלו גלי המחאה שהובילו חיילי המילואים, ובראשם מוטי אשכנזי, שתבעו את התפטרותן של ראש הממשלה גולדה מאיר ושל שר הביטחון משה דיין.
ככתב צעיר, שזה עתה התקבל לעבודה בטלוויזיה, הייתי עד לאירוע שבו הורים שבניהם נפלו במלחמה פרצו להרצאה שנשא דיין באוניברסיטת בר-אילן. "רוצח, רוצח..." הם קראו לו, ואחד ההורים זעק בקול חנוק: "אני ניצלתי מאושוויץ וגידלתי בן. בשביל מה? בשביל שיפקירו אותו למותו?". ההרצאה התפוצצה ודיין הוברח לבניין המנהלה.
אחת התוצאות המיידיות של המחדל הייתה החלפתה של הצמרת הפוליטית: יצחק רבין תפס את מקומה של גולדה בראשות הממשלה, ושמעון פרס החליף את משה דיין כשר הביטחון.
גם בצה"ל הצמרת שילמה את המחיר: שדרת פיקוד שלמה פרשה ובמקומה מונו מפקדים צעירים שהצטיינו במלחמה. את מקומו של הרמטכ"ל דוד אלעזר, שהודח על ידי ועדת אגרנט, תפס מוטה גור.
אולם השינויים בממשלה לא הרגיעו את התסיסה והזעזוע שפקדו את החברה הישראלית. הטראומה הציבורית התפרצה במלוא עוצמתה בבחירות 1977 והובילה למהפך הפוליטי הגדול ביותר בתולדות המדינה, שהעלה את מנחם בגין לשלטון.
ובגין, בניגוד לאידיאולוגיה שלו, הפתיע את העולם והסכים לנהל עם מצרים משא ומתן שנהפך להסכם שלום בין שתי המדינות, הסכם שמחזיק מעמד עד עצם היום הזה. עד מהרה התגלה בגין כמנהיג פורץ דרך, שראה את העתיד, ועל כך גם זכה בפרס נובל לשלום יחד עם נשיא מצרים אנואר סאדאת.
חילופי השלטון הובילו לא רק לתהליך מדיני אלא גם לשינוי במעמד המזרחים בישראל. בגין, שהבין את חשיבות התמיכה שלהם בו, ידע בכריזמה וברטוריקה שלו לעודד אותם, לשפר את מעמדם ולהפיח רוח חיים בגאוותם שנפגעה מאז עלייתם לארץ. ואכן, בתוך זמן קצר יחסים החלו המזרחים לתפוס מקום מרכזי יותר בפוליטיקה הישראלית והצליחו להשתלב בחברות הכלכליות, ברשויות המקומיות, במערכת החינוך ובשדרת הפיקוד בצה"ל.
ועוד תוצאה של המלחמה: המתחים החברתיים הלכו וגדלו, ואיתם התחדדו הגבולות בין מזרחיות לאשכנזיות, בין חילונים לדתיים, בין יהודים לערבים בגבולות הקו הירוק, בין ישראלים לפלסטינים בשטחים ובין עולים לוותיקים. אט אט התעצבה חברה ישראלית חדשה עם דגשים שונים ומאבקים אידיאולוגים קשים, בהובלת גוש אמונים ושלום עכשיו, שהפכו את ישראל לחברה שסועה, מפולגת ומסוכסכת.
המלחמה הזו גם הצמיחה שני מנהיגים בולטים. הראשון – יצחק רבין, שבעקבות התפטרותה של גולדה מאיר נהפך לראש הממשלה ובהמשך לאחד המנהיגים הבולטים בישראל, והשני – הרב עובדיה יוסף. הרב, שהיה אב בית הדין שדן בנושא עגונות מלחמת יום הכיפורים, עבד מסביב לשעון כדי לכתוב את פסקי הדין להתרת העגונות. הנושא הרגיש קירב אותו להוויה הישראלית, והוא החל להתעניין במה שקורה בצבא ובביטחון והרבה להיפגש עם אנשי צבא שתדרכו אותו בנושאים הרגישים ביותר.
מלחמת יום הכיפורים הייתה המלחמה האחרונה שבה לחמה ישראל בצבאות ערב הסדירים. מאז, כל המלחמות מתנהלות בינינו לבין ארגוני טרור פלסטיניים, לבנוניים ואחרים. מלחמות ישראל לא פסקו מאז הקמת המדינה ב-1948, אולם מלחמת יום הכיפורים הייתה בעצם המלחמה היחידה שאיימה על עצם קיומנו.
מדינה בהלם
האופוריה שאחזה בישראל מאז 1967 נקטעה בצליל צורם. צליל של אזעקה
בבת אחת נקטע השקט של יום הכיפורים, ומדבר סיני הזדעזע כולו מעוצמת הירי. יותר מ-1000 תותחים מצריים החלו בהפגזה ארטילרית כבדה לכל רוחב תעלת סואץ, ויותר מ-200 מטוסי קרב תקפו מטרות שנבחרו בקפידה – מתקני מודיעין, בסיסי חיל האוויר בסיני, יחידות בקרה אווירית, יחידות נ"מ, יחידות קשר ומתקני פיקוד ושליטה.
בד בבד החלו כוחות גדולים לחצות את התעלה בסירות גומי ולהתקדם במרווחים שבין מעוזי צה"ל. כ-100 אלף חיילים מצרים חצו את תעלת סואץ והציבו 13 גשרים בין גדותיה. בתוך שלוש שעות צלחו הדיוויזיות המצריות את התעלה. את חיילי החי"ר תגברו חטיבות טנקים, כוחות קומנדו ויחידות נ"ט. מול כל אלה ניצבו לוחמי חטיבה 14, חטיבת השריון היחידה שנפרסה בקו הקדמי.
"שובך יונים" היה שם התוכנית של צה"ל שנועדה להדוף את הכוחות המצריים במקרה של חציית התעלה. אלא שאלוף פיקוד הדרום, שמוקל גונן (גורודיש), לא הורה על ביצועה, מתוך הנחה שהמלחמה תפרוץ רק בשעה מאוחרת יותר, אם בכלל.
כאשר החלו הטנקים הישראליים הראשונים לנוע לכיוון קו החזית, כבר המתינו להם לוחמי קומנדו מצרים ושיגרו לעברם טילי סאגר ואר.פי.ג'י. לצמרת הפיקוד הצה"לי לא היה מודיעין בזמן אמת על אזורי הצליחה, על סדרי הגודל של הכוחות הצולחים או על מגמת האויב. לא הייתה לה תמונת מצב מדויקת. אלה היו תנאי הפתיחה הגרועים ביותר למלחמה הקשה ביותר בתולדות ישראל.
"ארבע, מדוע אינך עונה?"
עוד לפני שאזרחי ישראל הבינו מה מתרחש, כבר היו לצה"ל מאות הרוגים
"6 באוקטובר, 14:00. קיבלנו טלפון בהול שהורה לנו להיכנס לבונקרים. מעלינו, ממערב למזרח – מכיוון תעלת סואץ לכיוון סיני – ארבעה מטוסים בטיסה נמוכה. בתחילה שיערנו שאלה סופר-מיסטרים של חיל האוויר שלנו, ורק מאוחר יותר נודע לנו שהיו אלה מטוסים מצרים מדגם סוחוי.
זאת הייתה הפתיחה. מיד לאחר מכן נפלו מסביבנו פגזים. יחידה סמוכה, פלוגת הטנקים שישבה במעוז "מצוה", חטפה פגיעות ישירות. אנחנו ישבנו כ-600 מטר דרומית להם, לאורך ציר חת"מ, בנקודה קצת מוסתרת כך שלא יכלו לטווח אותנו. למזלנו הפגזים נפלו במרחק 150 מטר מאיתנו. ברחנו ישר לתוך הבונקרים. השארנו רק קשר אחד בחוץ. המסכן הזה רעד מפחד. כל דקה התקשר לבונקר שלנו וביקש להיכנס.
כעבור כמה דקות הופעלנו, ואז בלית ברירה יצאנו אל תוך ההפגזה. אז גם התחלנו לחוש מה זאת מלחמה. שמעתי באלחוט את מפקד מעוז "ליטוף" מודיע בקול בוכה למח"ט השריון: "יש לי שלושה הרוגים ושני פצועים. אם לא באים לעזור לי, אני נופל". זה היה השוק הראשון שלי במלחמה.
לקראת ערב יום ראשון, 7 באוקטובר, הקריאות של המעוזים נעשות תכופות ונואשות יותר. אנחנו שומעים בקשר את זעקות המצוקה של מעוז ליטוף. זו הרגשה של תסכול וכעס... כעבור זמן קצר רביעיית מיגים מצרים צוללת לעברנו. זה היה אחד הדברים המפחידים ביותר שנתקלתי בחיי. זינקתי לכיוון השני וחפנתי את ראשי בחול. המיג בזוג הראשון שחרר לעברי רקטות והזוג השני ריסס עם מקלעים. שמונה מהחיילים נפצעו והשאר נכנסו לאימה. חלקם לא העזו לחזור לתותחים. שלושה מתוך ארבעת המיגים הופלו על ידי מטוסי חיל האוויר שלנו. מבחינתנו זה היה מאוחר מדי".
הסורים על הגדרות
לוחמי השריון, התותחנים והחי"ר הגנו על רמת הגולן בגבורה ובנחישות – אבל בחיסרון מספרי משמעותי
בעוד שבדרום רמת הגולן נאבקו כוחות צה"ל עם הכוחות הסוריים שהגיעו עד לנפח, הצליח גדוד 74 מחטיבה 188, בפיקודו של סא"ל יאיר נפשי, לבלום את השריון הסורי בצפון רמת הגולן. אלא שלמחרת, ביום השלישי למלחמה, הצליחו הסורים להסיג לאחור את הכוח הישראלי, שהיה מותש משלושה ימי לחימה וסבל ממחסור בתחמושת. טנקים רבים, על צוותיהם ומפקדיהם, נפגעו במהלך ימי הבלימה, והסורים התקרבו למרחק של עשרות מטרים מכוחות השריון הישראלים.
מפקד חטיבה 7, אל"מ אביגדור (יאנוש) בן-גל, זיהה את הסכנה וחשש שהסורים יצליחו לפרוץ את קו ההגנה של השריון הישראלי. הוא החליט לרכז את כל כוחות החטיבה, כולל הארטילריה, כנגד הכוחות הסוריים ומינה את מפקד גדוד 77, סא"ל אביגדור קהלני, למפקד הגזרה, שלימים נודעה בשם "עמק הבכא".
בן-גל הורה גם לגדוד 74 ולגדוד 71 להצטרף למאמץ הבלימה. אל הכוחות הצטרפה תגבורת של 11 טנקים מחטיבה 188, בפיקודו של סא"ל יוסי בן-חנן. הכוח המשותף הצליח לכבוש מחדש את העמדות שעליהן השתלטו הסורים ופגע בטנקים סוריים רבים. כעבור ארבעה ימים של מלחמת חורמה וקרבות של סוללות תותחים, הצליחו לוחמי השריון של צה"ל להדוף את הכוחות הסוריים. "הצלתם את מדינת ישראל", אמר למחרת אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי (חקה), לחפ"ק של חטיבה 7, כאשר צפה במאות הטנקים וכלי הרכב הסוריים הפגועים בעמק הבכא.
ארבעים קילומטר מדמשק
בזכות לחימתם העיקשת של חיילים ומפקדים זוטרים, חזר צה"ל לשלוט ברמת הגולן
לאחר שבראשית המלחמה נסוגו הכוחות הסוריים מנפח, הם התמקמו בשטח שכונה "סינדיאנה". כוח מחטיבה 679, מתוגבר בכוח של חטיבה 7, החל לנוע לעברם על ציר הנפט, הסתער על סינדיאנה וכבש את המרחב סביבו. לאחר שנגרמו להם אבדות כבדות החלו הכוחות הסוריים לסגת לאחור. כוחות השריון הצה"ליים השתלטו על המרחב שהותירו אחריהם הסורים. הניצחון על הכוחות הסוריים היה מפנה צבאי ומורלי חשוב בחזית הלחימה בצפון.
המג"ד משה הראל, היחיד שנותר משלושת המג"דים של החטיבה, נפצע במהלך הקרב ופונה לבית החולים. למחרת עזב את בית החולים ושב לפקד על הגדוד בקרב ההבקעה בגזרן ח'אן ארנבה. במהלך הקרב הטנק שלו נפגע, הוא עבר לטנק אחר ונפצע בשנית. לאחר המלחמה אוטר בעיטור המופת.
בטיהור ח'אן ארנבה נהרג גם המג"ד משה אגוזי מחטיבה 9, שזחל"ם הפיקוד שלו ספג פגיעה ישירה. לאחר המלחמה עוטר אגוזי בצל"ש הרמטכ"ל על דוגמה אישית ואומץ לב. המג"ד יואב וספי מחטיבה 188, שהגדוד שפיקד עליו השתת, בקרבות הבלימה ובהתקפת הנגד בשטח סוריה, נהרג גם הוא בקרבות בשטח סוריה. לאחר המלחמה עוטר וספי בעיטור המופת. 28 קצינים בדרגת סגן אלוף נהרגו במלחמה.
מבצע הצליחה החל
צליחת תעלת סואץ לעבר שטח מצרים סימנה את המהפך במלחמה
ב-14 באוקטובר, בשעה שש וחצי בבוקר, פתחו המצרים במתקפה רחבה – שריון חי"ר וארטילריה – שמטרתה הייתה להגיע אל המעברים ולעומק סיני. בזכות מידע מודיעיני מוקדם נערך צה"ל מבעוד מועד והכין תוכנית שנועדה למשוך את הכוחות המצריים אל השטח שהיה בשליטה ישראלית, להשאיר אותם חשופים, מחוץ למטריית טילי הנ"מ ומערכי החי"ר המחופרים, וכך לאפשר למטוסי חיל האוויר ולכוחות השריון לתקוף אותם בעוצמה.
המתקפה בוצעה דרך ואדי מבעוק, ושם התחולל הקרב הראשון באותו יום. עד שעות החשיכה התחוללו לרוחב החזית שורה של קרבות שריון שבהם איבדו המצרים בין 150 ל-200 טנקים וחיילים רבים. חיילים רבים אחרים נמלטו לאחור לעמדות המוגנות שהיו בשליטה מצרית. קרב השיון ההמוני ב-14 באוקטובר נחשב לקרב השריון השני בגודלו בהיסטוריה (הראשון התרחש במלחמת העולם השנייה). מהצד הישראלי השתתפו בו כל האוגדות שלחמו בסיני – אוגדה 252, אוגדה 143 ואוגדה 162, ואליהן הצטרפו שתי החטיבות של כוח ששון, שהוקם תוך כדי המלחמה.
צה"ל הצליח לבלום באותו יום את הכוחות המצריים והנחיל להם תבוסה משמעותית. זה היה הניצחון הראשון מול המצרים מאז פרוץ המלחמה, ולכן היווה נקודת מפנה צבאית ומורלית גם יחד.
כישלון המתקפה המצרית והאבדות הכבדות שספג הכוח המצרי אפשרו לצה"ל להתקדם לעבר התעלה במטרה לצלוח אותה ולהכריע את המלחמה. למן הקרב הזה עבר צה"ל לגישה התקפית ואילו הצבא המצרי עבר למגננה. בעקבות הקרב לא יצאה יותר מצרים למתקפה נרחבת נוספת.
באותו ערב ציטטה ראש הממשלה גולדה מאיר בישיבת הממשלה את חיים בר-לב, מפקד החזית הדרומית: "היה זה יום טוב. כוחותינו חזרו לעצמם, וכך גם המצרים".
"תחנות כל העולם, החרמון בידי גולני!"
המלחמה, שהחלה בתנאים הקשים ביותר מבחינת ישראל, הסתיימה בניצחון צבאי מוחץ
עיקר הלחימה היה על גבעה 16, שבלי השתלטות עליה לא היה אפשר להגיע למוצב החרמון. כל שנייה מישהו נפגע. רשת הקשר התמלאה קריאות על פצועים והרוגים וקולות של מפקדים שזעקו לעזרה. הקרב נראה אבוד.
כשהשמש עלתה התגלו עשרות הרוגים ופצועים על מדרון ההר. קצין האג"ם החטיבתי, יואב גולן, וקצין המבצעים של החטיבה, יועד זליבנסקי, אספו את החיילים שהיו כשירים להילחם, ויחד איתם החלו לירות לעבר הסורים ולכוון לעברם ארטילריה יעילה. הם נלחמו בחירוף נפש ובנחישות, עד שהצליחו לגרום לסורים להישבר. כאשר דיווח הצוות של סיירת מטכ"ל שהסורים מתחילים להימלט, הורה גולן לכוח בפיקודו של דוד כץ, מפקד גדוד 17, להתקדם לעבר מוצב החרמון ולטהר אותו.
בשעה 10:30 דיווח כץ בקשר: "תחנות כל העולם, החרמון בידי גולני". דגל החטיבה ודגל ישראל הונפו מעל המוצב. 56 לוחמים נהרגו וכ-80 נפצעו בקרב על החרמון, שנהפך לסמל של גבורה, דבקות במטרה ואחוות לוחמים.
לאחר הקרב רואיין הלוחם בני מסס מגדוד 51 בטלוויזיה וטבע את הביטוי "העיניים של המדינה", שדבק מאז במוצב החרמון.
כשאיש לא הקשיב
ממדי המחדל המודיעיני והצבאי והמספר העצום של ההרוגים והפצועים, גרמו לזעזוע בחברה הישראלית
הכל היה ידוע, גלוי וחשוף – ולמרות זרת, מדינת ישראל נפלה קורבן לתרגיל הטעיה שביצע נשיא מצרים אנואר סאדאת. הסימנים שמצרים וסוריה עומדות לפתוח במלחמה הלכו והתרבו מיום ליום. התצפיות הצה"ליות הבחינו בתגבור משמעותי של כוחות האויב, בהצטיידות באמצעי לחימה ובהצבתם לאורך תעלת סואץ.
הדיווחים המודיעיניים העידו על כוננות גבוהה בשני הצבאות ועל אימונים שמאותתים על כוונה לפתוח במלחמה. חוסיין מלך ירדן הזהיר אישית את גולדה מאיר מפני המלחמה המתקרב. סאדאת אף הודיע מעל כל במה אפשרית כי זו כוונתו וכי הוא מוכן להקריב מיליון חיילים מצרים למען החזרת סיני.
יום לפני פרוץ המלחמה היועצים הרוסים, שאימנו את צבא מצרים בהפעלת הנשק הסובייטי, עזבו במפתיע. ולמרות כל זאת, ההערכה של אגף המודיעין נשארה כשהייתה: סבירות נמוכה למלחמה.
ראש אמ"ן, אלי זעירא, וקציניו הבכירים דבקו בהערכה שאין שום סיכוי למלחמה ושכל ההיערכות המצרית המוגברת היא חלק מתרגיל צבאי. התרגיל הצבעי המצרי אכן התרחש, אלא שמתוכו יצאה מצרים למלחמה.
לא רק מישראל הסתיר סאדאת את כוונתו האמיתית, אלא גם מצבאו. רק שלושה ימים לפני המלחמה עודכנו מפקדי הארמיות שמדובר במלחמה ולא בתרגיל. למחרת עודכנו מפקדי הדיוויזיות, ורק יום אחד לפני המלחמה עודכנו גם שאר המפקדים. גיחת צילום שבוצעה יום לפני המלחמה חשפה היערכות חסרת תקדים בצדה השני של תעלת סואץ: טילים הוצבו על משגרים, כוחות ארטילריה, שריון וחי"ר קודמו לעבר התעלה, ציוד צליחה וגשרים מתקפלים רוכזו תחת רשתות הסוואה.
הכתובת לא רק הייתה על הקיר – היא נפרסה לאורך עשרות רבות של קילומטרים. הכל העיד על הכנות מובהקות למלחמה.
מחיר המלחמה
"...ובכל פעם שאראה אזרח מסתובב לו בין לובשי מדים, איזכר באב האומלל שהגיע עם מכוניתו עד לחזית הצפון ליחידת בנו ושאל לשלום הבן, וחיפש אותו. וכולנו ידענו כבר שאיננו, שטרוף טורף, וחמקנו כולנו והשפלנו מבט. ורק עודד, המג"ד, התייצב מול האב זקוף, הישיר מבט לעיניו וסיפר לו. את האמת סיפר לו.
ומאז המלחמה ההיא – סתם צביקה זהו 'כוח צביקה', ונתי זה – 'כוח נתי'. ו'עכביש' זה ציר על המפה בדרום, וכך גם 'אמריקה' ו'יאיר' – במפת הצפון.
וכל ג'ינג'י זה דני מזרחי, תלמידי, שהתנדב לפרוץ עם קציני סיירת גולני אל רחוב המוות ההוא, ונותר שם מדמם עד כלות.
ועיניים כחולות עמוקות זה תלמידי יוסי לוי, שגם הוא נשאר שם. החיוך של רפי, התבונה של דני, הגבורה של משה, העומק של בני, הזקנה של אשר והנערות של אמציה.
ומכנסי טרילין זה שריאל. אל הקרב הוא מיהר, לא הספיק אפילו להחליף בגדי יום הכיפורים. וכך מצאו אותו בי"א בתשרי הרוג בתא התותחן שבטנק – עם חולצה לבנה ומכנסי טרילין.
רעם של שמיים כרעם של פגז – 'יציאה או נפילה?', 'שלנו או שלהם?'
צפצופים ו'פיפסים' שלפני מהדורת החדשות ומנגינה – מורטת עצבים וזוקפת אוזניים – שלפני המבזק, רק בישראל!
וגם בישיבה שלנו – כבר בכניסה לבית המדרש – מפה ופרוכת: דביר מור-חיים. וכל פינה מזכרת: משה ברי. וכל פרסות דהרה של סוס: דב דריבן.
ותלמידים במסדרון. זה בן של... וזה אח של... וזה קרוי על שם... ובכניסה לספרייה זו אחותו של רמי מזרחי, ובהמשך 'חדר אורי' – התמונה ונר הזיכרון והחיוך, החיוך הזה!
והארץ מכוסה פרחי דם המכבים באדום. וכנרת בכחול וכנרת בבשחור, שפעה של מים, ושמש אחת שראתה הכל, ומילה אחת: ירושלים. ואנדרטאות ובתי עלמין צבאיים, ויפי הבלורית והתואר והטוהר, ושיח לוחמים, ושיח שכולים, ועמידה בצפירה...
ואל מלא רחמים".