בצל הטרגדיה והאובדן: התמודדותם של המשפחות ששכלו את בניהם במלחמת יום כיפור

סגן אפרים (נפל ב־18 באוקטובר 1973) וסג״ם דוד (דדי) ישראלי (נפל ב־12 בנובמבר 1973)

נסיבות מותם: ב־18 באוקטובר 1973, על גדת המים המתוקים שמעבר לתעלת סואץ, נפל אפרים ישראלי (22) בקרב מאש המצרים. 11 ימים לפני כן, ב־7 באוקטובר, נפצע אחיו דדי ישראלי (20) בקרב בגזרה המרכזית בסיני כאשר טיל "סאגר" פגע בטנק שלו. הוא נפטר מפצעיו ב־12 בנובמבר והובא למנוחות ליד קבר אחיו בבית העלמין בקיבוץ דברת.

אפרים, דדי ושלוש אחיותיהם נולדו בקיבוץ דברת לנחמה ויוסף, ממייסדי הקיבוץ. "ההורים שלנו הכירו בפלמ"ח והבית היה ספוג ציונות ואהבת המולדת, חלוציות ותקומה", מספרת אחותם, זהבה ברט ישראלי. "אפרים ודדי היו מאוד חכמים, בעלי חוש הומור מחודד, תלמידים טובים, ספורטאים, שחקני שחמט וכדורעף מעולים, מאוד מקובלים בחברה וקשורים זה לזה כי היו להם הרבה תחביבים משותפים, אבל הם גם היו שונים זה מזה: אפרים היה הרבה יותר חברותי ומוחצן, ודדי היה יותר מופנם, יותר חד ורציני, הוא היה אוהב לקרוא עיתונים מההתחלה ועד הסוף, שזה לא היה מובן מאליו לנער בשנים ההן".

אפרים גויס לצה"ל בנובמבר 1970 לאחר שנת שירות ושירת בחיל השריון. לאחר שהשתלם בקורס למקצועות טנק "פאטון" ובקורס למפקדי הטנק, הוא עבר קורס קציני שריון כחניך מצטיין ונשאר כמדריך בו. דדי התגייס שנה אחריו, בנובמבר 1971, והלך באותו מסלול בדיוק. "היה ביניהם קשר עמוק, דדי העריץ את אפרים והלך בעקבותיו. בשלב מסוים הם נפגשו בקורס קצינים כשאפרים היה מדריך בקורס (לא ישיר של דדי) ודדי היה חניך", מספרת זהבה.

"ב־31 באוקטובר 1973 היה אמור להיות מסדר סיום קורס קצינים ואפרים הבטיח להוריי שהוא יענוד לדדי את דרגת הסג"ם, אבל אז פרצה המלחמה והכל השתנה. ב־7 באוקטובר, יום אחרי פרוץ המלחמה, נפגע הטנק של דדי והוא עצמו נשרף כולו אבל עדיין הצליח להציל את אחד הלוחמים, שלום חזן, והובהל לבית החולים איכילוב עם 80% כוויות. הוא הגיע פצוע אנוש לבית החולים ובהתחלה בכלל אי אפשר היה לזהות אותו. באותו זמן שדדי היה מאושפז בבית החולים, אפרים, שהיה אמור להשתחרר בסוף אוקטובר ולצאת לאזרחות, נלחם בעוז עד ערב שמחת תורה.

עד שהידיעה על מותו של אפרים הגיעה להורים לקח כמה ימים ואז דדי כבר היה יותר מאושש, התחיל לדבר והגוף שלו החל להתקלף מהפציעה. הוא היה חלש מאוד אבל נראה שמצבו משתפר. לאבא שלי הייתה התלבטות אם לספר לו על מות אחיו, אבל בסוף הוא החליט לספר אחרי שסיימנו לשבת שבעה על אפרים. כשאבא שלי נכנס לחדרו הוא ראה שדדי אוחז בידו מכתב שהוא כתב לאפרים ובו הוא תיאר את סיפור פציעתו, הוא כתב לו ‘אפרים, אילו ידעת עד כמה אני מתגעגע, אוהב אותך ובוכה כשאני חושב עליך, היית עוזב את המלחמה הארורה הזו ורץ אליי’.

כשאבא שלי אמר לו שאין יותר למי לשלוח את המכתב זה היה בום על־קולי מבחינת כולנו. בדיעבד דדי כתב את המכתב ב־21 באוקטובר, מבלי לדעת שאפרים נהרג שלושה ימים קודם לכן.כיוון שאת גופתו של אפרים הביאו רק לאחר שישבנו שבעה, אז כשקברו אותו ניגש אלינו קרוב משפחה שביקר את דדי ואמר שמצבו הידרדר. למחרת הוא נפטר. הוא ויתר ואיבד את הרצון להיאבק אחרי שהבין שאפרים נהרג. הוא אמר שהוא לא מעוניין לחזור הביתה בלי אפרים".

איך המשפחה התמודדה עם הטרגדיה הכפולה?

"אבא שלי, שהיה בפלי"ם ואז בפלמ"ח, היה גאה מאוד בכך שיש לו שני בנים בשריון, הפך לשבר כלי. זה הרג אותו. הוא הסתובב בבית ואמר לאמא שלי ‘נחמה, אין לנו יותר בנים’. זה היה נורא. אמא שלי, שהייתה גם לוחמת, החליטה שהיא צריכה לבחור בחיים ולהמשיך הלאה ולא לנבול. אבא שלי נפטר אחרי תשע שנים בכאב לב, הוא היה אחרי שני התקפי לב ושבץ מוחי שנגרמו בגלל הטרגדיה. אני לא יכולה להגיד לך שאני ואחיותיי צופיה וענת לא חיינו חיים מאושרים.

אחרי חצי שנה קשה הבנו שאנחנו צריכות להמשיך למען הילדים שלנו ואמא שלנו, עם כל הכאב והטראומה שבדבר. השנה הראשונה הייתה קשה ובכיתי בלי סוף אבל זה לא שקע פנימה. אחותי ענת הייתה בת 16 כשזה קרה והיא עזבה את הלימודים ולימים הפכה לדוקטור ולמרצה בכירה. צופיה אחותי לא הוציאה את זה יותר מדי. זה היה ועדיין מאד קשה לנו, ומלווה בפוסט טראומה מסוימת. אתה חי בתחושת כאב והחמצה אדירה של איך החיים יכלו להיות אילו אחינו היו חיים".

כשקמה מהשבעה של דדי, ילדה זהבה את בנה ובחרה לקרוא לו "אפרי" על שם אפרים ולבנה הרביעי קראה יאיר דוד (על שם דדי). צופיה, אחותה, קראה לבנה "אחיי" על שם שני אחיה שנהרגו. "אחרי שנישאנו היה ברור לנו וגם לילדינו שנשמור את שם המשפחה ‘ישראלי’ כי היה חשוב לאבא שלי שבהיעדר בניו, שם המשפחה יישמר כזכר למשפחה".

עכשיו, במלאת 50 שנה למלחמה והעובדה שהתקשורת עוסקת בכך כל הזמן, זה מציף לך את הטראומה מהאובדן?

"זה לא משהו שאפשר לשכוח או משהו שנעשה קל יותר בחלוף השנים. אנחנו חיים עם זה ולצד זה כל הזמן".

סרן פנחס (פינקה) וסמל יאיר מרנין (נפלו ב־7 באוקטובר 1973)

נסיבות מותם: פנחס מרנין (23) השתתף בקרבות הבלימה נגד הסורים ברמת הגולן. הוא מילא תפקיד של מ"פ טנקים, לאחר שמפקד הפלוגה נפצע ונשאר מאחור. ב־7 באוקטובר 1973, במחצבה ליד הכפר נפח, נפגע הטנק שלו והוא נפצע. הוא ניסה לחלץ את עצמו, אך מת לאחר כמה שעות. באותו זמן, אחיו יאיר (19) נפל באחד מקרבות הבלימה נגד המצרים בחזית סיני על גדות תעלת סואץ לאחר שהטנק שלו נפגע והוא נהרג במקום. תחילה נחשב כנעדר. לימים זוהתה גופתו והוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בקריית טבעון ליד אחיו.

פנחס (פינקה) מרנין (מרצ’בסקי) נולד לאורה (לוסי) ואברהם־יעקב במנדוסה שבארגנטינה במאי 1950. בשנת 1951 עלה עם משפחתו לישראל. תחילה ישבה המשפחה בקיבוץ רמת השופט, שם גם נולד בשנת 1954 אחיו יאיר. בסוף שנות ה־50 עברה המשפחה לקריית טבעון.

"המשפחה שלנו הייתה מאוד מלוכדת ובדיעבד התברר לי שבטרם יאיר ואני נולדנו הוריי חוו טרגדיה נוספת כששני תינוקות (בן ובת) נקטפו באיבם", מספרת ענת מרנין־שחם, אחותם הצעירה של פינקה ויאיר. "המטרה של אמי הייתה להמשיך הלאה ולהוליד שני ילדים בריאים שזה יאיר ואני, ולשמור את הכאב בלבה".

"הכל היה מאוד חופשי ופתוח אצלנו בבית", מספרת ענת. "הספורט היה נוכח מאוד אצלנו בבית, ופינקה ואחריו יאיר אהבו מאוד כדורסל ואבא שלי נהג לשחק איתם כדורסל בכל שישי אחר הצהריים, ובנוסף הם היו נוסעים למשחקי כדורסל. פינקה כל כך אהב כדורסל שהוא עשה קורס מאמנים בוינגייט ואפילו אימן את קבוצת ‘הפועל גבעת נשר’ בכדורסל.

הוא גם אהב להאזין למוזיקה, לנגן באקורדיון ולרקוד ריקודי עם. יאיר היה שונה מפינקה באופי אבל הלך בעקבותיו: כל מה שפינקה עשה היה עבור יאיר שביל שצריך לפסוע בו. יאיר היה צחקן יותר ושובב יותר, חם ומחבק יותר מפינקה. היה לו חיוך שובה שאי אפשר היה לעמוד בפניו. יאיר אהב מאוד צילום וזה היה חלק בלתי נפרד ממנו".

פינקה התגייס לצה"ל בספטמבר 1967 ושירת בחיל השריון. בהמשך עבר קורס קציני שריון ומונה למפקד מחלקת טנקים. עם שחרורו מהצבא עסק במלאכות שונות, והחל לעבוד בחברת "מגור" (תוך זמן קצר הפך למנהל ושותף בה). הוא התכונן ללמוד מנהל עסקים, ובשנת 1971 נשא לאישה את עידית, חברתו מימי בית הספר.

בנו, לירן, חלה ומת בהיותו בן שנה. בזמן מלחמת יום הכיפורים אשתו עמדה ללדת. יאיר התגייס באוגוסט 1971 לחיל השריון בעקבות אחיו. לאחר הטירונות השתלם בקורס למקצועות טנק "פאטון" ובקורס מפקדי טנק. בימי הקורס האחרונים פרצה המלחמה ויאיר וחבריו לקורס נשלחו לחזית.

איך המשפחה התמודדה עם הטרגדיה הכפולה?

"אבא שלי חזר לעבוד במעבדת מחקר בחקלאות ואמא שלי חזרה למשרתה כמורה בבית הספר. אני זוכרת שאבא שלי, שהיה יותר מופנם מאמי, היה יושב בבית וכותב מכתבים לפינקה וליאיר על מהלך היום שלו. שבע שנים אחרי האסון אבא שלי צנח ומת מדום לב ומשיברון לב. ההורים שלי הצטרפו למוטי אשכנזי לתנועת המחאה נגד הנהגת המדינה והלכו להפגנות בירושלים. אמא שלי הפכה להיות יותר אקטיביסטית במחאה נגד המלחמה, למען השלום, למען חינוך ולמען הנצחת בניה בכל פלטפורמה אפשרית.

היא טענה שאין אף שעל אדמה ששווה טיפה אחת של דם הבנים. עם המסר הזה היא הסתובבה ברחבי הארץ, ואפילו הצטרפה ליצחק רבין בקבלתו את פרס נובל. באשר אליי, תמיד אהבתי לרקוד וכשקרתה הטרגדיה, הריקוד עזר לי לבטא את כל מה שאני לא מצליחה להגיד במילים. זה מאוד עזר לי והחלטתי שזה מה שאני רוצה להיות כשאהיה גדולה. בהמשך למדתי הוראת מחול באקדמיה למוזיקה בירושלים וכעבור שנים רבות למדתי בארצות הברית Dance Therapy, שנקרא כיום ‘טיפול באמצעות אמנויות’ ובכך עסקתי".

בשלב מסוים עברה ענת להתגורר בתל אביב ונהנתה מהעובדה שאף אחד ברחוב אינו יודע מיהי. "בקריית טבעון להסתובב עם השם ‘מרנין’ היה סמל והחלטתי שאני לא רוצה להיות ‘נר זיכרון’, אז נהניתי מזה שאיש לא מזהה אותי. היה לי נוח ככה. לפני 20 שנה, כשבריאותה של אמי החלה להתערער, הרגשתי שאני צריכה להמשיך את המורשת של אמא כי עם כל מה שאמא עשתה עד עכשיו השלום לא הגיע וצריך לדאוג לעתיד של הילדים שלי ושל המדינה הזו".

ואכן, בהמשך הצטרפה ענת לפורום המשפחות השכולות הישראלי־פלסטיני, כחלק מההתמודדות האישית שלה עם השכול. "העשייה בפורום מאוד משמעותית כי יש עם מי לעשות שלום והעיסוק הזה מסייע לי לתעל את השכול לעשייה, ועוזר לי להתמודד עם השכול ולפעול למען השלום, בדיוק כמו שאמי הייתה רוצה. זו בעיניי ההנצחה הכי ראויה לאחיי", היא אומרת.

עכשיו, במלאת 50 שנה למלחמה והעובדה שהתקשורת עוסקת בכך כל הזמן, זה מציף לך את הטראומה מהאובדן?

"לא נתפס המספר הזה 50 שנה, הכאב מאוד נוכח ומציף, בייחוד עם כל הצפות החומרים בכלי התקשורת וברשתות החברתיות, אבל היה עוד יותר קשה אם התקשורת הייתה מתעלמת ולא מזכירה את ציון הדרך הנוראי הזה. אז אני סובלת ומקשיבה".

סמ״ר נפתלי וסגן אשר סידרר (נפלו ב־15 באוקטובר 1973)

נסיבות מותם: ב־15 באוקטובר השתתף סמ"ר נפתלי סידרר (24) בקרב הפריצה לחווה הסינית ובו נהרג. באותו יום, במרחק קצר ממקום נפילתו, נפל גם אחיו סגן אשר סידרר (21). שני האחים הוכרזו במקביל כנעדרים אחרי שעקבותיהם נעלמו בחולות סיני. ב־9 במאי 1974, שבעה חודשים לאחר שנהרגו, הובאו יחדיו האחים אשי (אשר) ותלי (נפתלי) סידרר למנוחת עולמים בבית הקברות בקיבוצם, משמר השרון. הם נטמנו באותו יום ובאותה שעה בקבר אחד משותף כשהם צמודים זה לזה.

האחים לבית סידרר נולדו לחיה ולדב בקיבוץ משמר השרון. "תלי היה בחור נבון ומוכשר מאוד שבדיוק סיים שנת לימודים ראשונה בהנדסת חשמל בטכניון, הוא היה פיקח, שובב ובעל תושייה, שחקן כדורסל בנבחרת הקיבוץ וניגן בחצוצרה, רב־כישרונות", מספרת יונה סידרר, אחותם הגדולה. "אשי היה בחור חכם, ידידותי, צלם חובב. שניהם היו ‘יפים כמו שחקני קולנוע’ ואהבו לעזור לזולת, בדומה להורינו. הם נקראו על שם בני משפחה שלנו שנרצחו בשואה, אשי דאג להגן בחברת הילדים על ילד חוץ שהוריי קיבלו לביתנו. היינו משפחה מאושרת".

איך המשפחה התמודדה עם האובדן?

"אבא, שהיה קשור מאוד לשני בניו, איבד את הרצון לחיים, נשבר, וגם כשחלה בסרטן לא נאבק בו ונפטר בשנת 1979. אמא, שהייתה אישה מאמינה עוד מהבית בפולין, התחילה להעתיק ספרים בכתב ברייל לספרייה לעיוורים בנתניה כדי להעסיק את עצמה בנוסף לעבודה בקיבוץ. היא בחרה בחיים וחייתה עוד 30 שנה אחר כך. אני הייתי צריכה לתמוך בהורים, במקביל התחלתי לימודי דוקטורט במכון ויצמן והמשכתי בקריירה שלי, אבל משפחה משלי לא הקמתי".

עכשיו, במלאת 50 שנה למלחמה והעובדה שהתקשורת עוסקת בכך כל הזמן, זה מציף לך את הטראומה מהאובדן?

"אני לא יכולה להגיד, אבל אני מבקרת לעתים קרובות במשמר השרון, כולל אזכרות במקום קבורתם. השנה הרגשתי רצון להזמין את בני כיתתם אליי כדי להעלות יחד זיכרונות מהם".

טוב שנשארתם

טוֹב שֶאַתם בַּחַיִים
טוֹב שנשארתם בַּחַיִים
וְאִם גַם
פְּצוּעִים, קְטוּעִים, הֲלוּמִים,
טוֹב שֶנָשָאתֶם נָשִים
וְנוֹלְדוּ יְלָדִים
וְנוֹלְדוּ נְכָדִים,
הִתְפַּרְנַסְתֶם וּפִרְנֲסְתֶם.
לֹא קַל לָנוּ שֶמֵתוּ אֲהוּבֵינוּ
שֶנֶעֱדְרוּ וְשָבוּ בָאָרוֹנוֹת
וְאֵינָם וְיֶשְנָם אִתָנוּּ
חֲמִישִים שָנָה.
עָצוּב, שֶלֹא זָכוּ בְמַה שֶזָכִיתֶם
וְנָשָאנוּ־נוֹשְאים אֶת חֶסְרוֹנָם
בַּחוֹל וּבְמוֹעֵד
וְרַק תְמוּנוֹתֵיהֶם מְדַבְּרוֹת.
שִמְחוּ וְִגילוּ שֶנִשְאַרְתֶם.
שיר שכתבה יונה סידרר לקראת מפגש עם חיילים שלחמו עם אחיה

סמל חנוך (חנטשי) וסגן יהודה (דודו) אהרון (נפלו ב־16 באוקטובר 1973)

נסיבות מותם: ב־16 באוקטובר 1973, בצומת "טרטור־לכסיקון" ליד החווה הסינית, נפגע חנוך אהרון (28) ונהרג מאש המצרים בקרב לטיהור ציר "טרטור". שלוש שעות אחריו, באותו מקום ובאותו קרב, נהרג אחיו דודו (25) לאחר שנפגע מפצצת מרגמה בעת שיצא לחלץ חייל שנפגע ברגלו. על לחימתו ומעשהו זה הוענק לו "עיטור העוז". שניהם הובאו למנוחות זה לצד קברו של זה בבית העלמין בגבעת חיים איחוד.

חנוך (חנטשי) ודודו נולדו בכפר סולד ללוטה ואברהם ולמשפחה שכללה שני אחים ושתי אחיות. "חנוך היה מאוד מוחצן עם דמיון פורה, תמיד חשב על רעיונות מבריקים ואהב לעשות הרבה שטויות. דודו, לעומתו, היה מאוד מופנם", מספרת אחותם הבכורה נורית צחי. "הם היו מאוד קשורים זה לזה כי הם גדלו ביחד".

בנובמבר 1964 גויס חנוך לצה"ל ושירת בסיירת שקד. דודו גויס בנובמבר 1966 ושירת בחיל הצנחנים. בהמשך עבר קורס קציני חי"ר וסיים כחניך מצטיין. שניהם השתתפו במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה. "בתחילת שנות ה־70 חנוך ודודו נסעו יחד לניו יורק לעבוד בשגרירות ישראל שם", מספרת צחי.

"כשפרצה המלחמה דודו עלה על המטוס הראשון לארץ וחנוך על המטוס השני. חנוך, שהתאהב בארצות הברית במורה שלו לאנגלית, התחתן איתה ותכנן לחזור איתה לישראל ולהקים בית עם ילדים – מה שבסוף לא קרה בגלל המלחמה. כיוון שהם נחתו בלילה ולא היו אז טלפונים בקיבוץ, לא יצא לי לדבר איתם לפני שנהרגו והיה לי הרבה כעס על עצמי אחרי זה. היו לי ארבעה ילדים קטנים ולא יכולתי לעזוב הכל ולנסוע לפגוש אותם בשדה התעופה".

המשפחה גילתה קודם על מותו של דודו ואחרי כן על מותו של חנוך: "את גופתו של דודו מצאו מיד וחנוך הוגדר כנעדר במשך הרבה זמן כי מצאו רק גופייה שלו ודיסקית, אבל לא מצאו גופה. רק כעבור זמן רב זוהתה גופתו. לאחר שנפל הועלה חנוך לדרגת סמל".

איך המשפחה התמודדה עם הטרגדיה הכפולה?

"אבא שלנו כבר לא היה בחיים. אמא שלנו מאוד כעסה על הממשלה ועל כולם, אבל היא חיה עם הכאב הזה. היא הפסיקה לעשות הרבה דברים שהיא נהגה לעשות לפני מותם כמו לשמוע מוזיקה קלאסית. משהו כבה בה. באשר אליי ידעתי שיש לי שתי אופציות: או להתמוטט או לחיות אז בחרתי לחיות. היו לי ארבעה ילדים ולא יכולתי להרשות לעצמי לא לחיות אז חייתי עם זה".

עכשיו, במלאת 50 שנה למלחמה והעובדה שהתקשורת עוסקת בכך כל הזמן, זה מציף לך את הטראומה מהאובדן?

"אני משתדלת כמה שפחות לראות את כל השידורים שמציפים את זה עכשיו. עברתי את זה מספיק, זה לא ייתן או יוסיף לי שום דבר. החלטתי להתנתק ולא לצפות בתוכניות שעוסקות במלחמה הזו".

*תודה לאבי דוידוביץ על הסיוע באיתור שמות זוגות האחים הנופלים.