חקירה עם שליחות: כך אותרה גופת לוחם מלחמת השחרור

זה היה אולי החג הכי מרגש שחוותה בתיה ברודר (95) מאז קום המדינה: שיחת טלפון שקיבלה אתמול ובה התבשרה על איתור גופתו של בעלה, אהבת חייה, דב ברודר ז"ל, חלל צה"ל שהוגדר עד השבוע כמקל"ן (חלל שמקום קבורתו לא נודע), אחרי 75 שנה.

לאחר חקירה שנמשכה למעלה מעשור: זוהתה גופת חלל מלחמת העצמאות
הארגונים הפלסטיניים ממשיכים את האיומים: "ניצוץ חדש למהפכה שעוררה את האינתיפאדה"
 
במפגש מצמרר שקיים עמה ראש אכ"א אלוף יניב עשור בביתה, סיפרה לו בתיה בקול צלול: “לא התייאשתי והמשכתי לחפש אותו ולהתאבל עליו בכל יום זיכרון. היינו בתנועת נוער ביחד, היינו בצבא ביחד ופתאום הבן אדם נעלם. לא ידעתי למי לפנות, ממי לקבל תשובה. הוא היה רגיל תמיד להיות בקשר. בכל זאת היה לי אמון שהצבא דואג".

על המבצע המורכב לאיתור גופתו של ברודר מיד נרחיב, אבל לפני כן נגולל את סיפורו: דב (ברלה) ברודר, בן אסתר ואלעזר, נולד בשנת 1927 בווילנה שבליטא (אז פולין). בגיל 7 עלה עם הוריו לארץ ישראל וגדל והתחנך בירושלים. בשנת 1945, לאחר שסיים את בית הספר העממי “גאולה" ואת בית הספר המקצועי “עמל", יצא יחד עם קבוצתו “גורדוניה הצעירה" כגרעין הכשרה בקבוצת “מעפילים" אשר בעתלית ונעשה לדייג. הוא הצטרף לפלמ"ח ולתקופה קצרה גם לפלי"ם, השתתף בפעולות נועזות – “רכישת" נשק ותחמושת מקרונות רכבת בריטיים, העברת מעפילים והברחתם, פיצוץ סירת המשטרה בנמל חיפה ועוד.

בשנת 1946 חזר ברודר לירושלים, למד נהיגה, רכש טנדר להובלת משאות והפך זאת לעסק פרטי. באותה שנה נשא לאישה את בתיה, חברתו מגיל 14. בסוף 1947 עבר הזוג לגור ולעבוד בנתניה, שם מתגוררת בתיה עד היום.

בפרוץ מלחמת השחרור התגייס כנהג רכב משוריין לגדוד 33 של חטיבת “אלכסנדרוני" והשתתף במבצע “מדינה" לכיבוש הכפר הערבי כפר סאבא במטרה לייצב את קו הגבול בגזרת קלקיליה, לפני הפלישה הצפויה של מדינות ערב עם הכרזת קום המדינה. הוא נפל ב־13 במאי בעת שנשלח לסייע בחיפוי על כוח אחר ולהוביל כיתת סיירים. הכוח שלו נקלע להיתקלות, המשוריין שבו שהה נפגע מפגזים והוא נהרג, יום לפני ההכרזה על הקמת מדינת ישראל.

סימנים מיוחדים

“אחרי פגיעת המשוריין הלוחמים חילצו את עצמם והמשיכו להילחם, אך נשארו חיילים נעדרים", מספרת רס"ן (במיל') יפעת אברמוב, חוקרת אית"ן שטיפלה במבצע איתור גופתו של דב ברודר. “כל הנפגעים פונו לבית החולים בילינסון, גם ההרוגים וגם הפצועים, אבל בגלל שבמלחמה הזו לא כל החיילים שלחמו יחד הכירו את הנהגים והקשרים, נוצר מצב שהם לא זיהו אותם. באשר לדב, כיוון שהוא היה נהג בחטיבה, ביציאה לפעולה הלוחמים לא ראו את פניו אלא את גבו, וזו הסיבה שהוא לא זוהה. באותה פעולה דב החליף את הנהג שהיה אמור לצאת למשימה, ושם הוא נהרג".

מבצע איתור זהותו של דב החל בשנת 2006, כשיפעת וצוותה מצאו מסמך במכון הפתולוגי של בית החולים בילינסון שבו נמצאו שמות כל ההרוגים מאותו קרב. “בין השמות הייתה גופה לא מזוהה, ו'בחברה קדישא' בפתח תקוה מצאנו כרטיס מספר של אותה גופה לא מזוהה, שכל הזיהוי שלה נבע מהרישום שלה בבילינסון, ובעצם הבנו שאחד מנעדרי הקרב טמון בבית העלמין סגולה בפתח תקוה בקבר אלמוני מ־ט' באייר תש"ח. היו לנו גם סימנים מיוחדים כמו טבעת, והתברר שמבין כל נעדרי הקרב לא היה לוחם נשוי שהלך עם טבעת, וזה מאוד עזר לנו באיתור דב, בצירוף פרטי פגיעה ייחודיים וכו'".

כשהחקירה תפסה כיוון, אברמוב מספרת כי היא וצוותה עשו כל שביכולתם לאתר את החייל האלמוני: “התחלנו לראיין מלא לוחמים מחטיבת אלכסנדרוני, את כל הסיירים (שישה במספר) שהיו ברכב המשוריין שבו נהרג דב, התחלנו לראיין משפחות ששומרות כל בדל מידע על יקיריהן שנהרגו, בעלי תפקידים ועוד, כדי להשלים את הפאזל. עשינו בדיקות אנתרופולוגיות וככה הגענו לזיהוי הגופה. לאורך השנים ליקטנו חוות דעת מומחים רבות ולקח לנו הרבה זמן לאתר את הלוחמים שלחמו עם דב, ולהם לקח הרבה זמן להיפתח כי מדובר בוודאי בחוויות טראומטיות ובמראות קשים שהם ראו. לאט־לאט השלמנו את הפאזל ובשנים האחרונות הידקנו את חוות הדעת והשלמנו את התמונה".

“בסופו של דבר אנחנו צריכים לחבר את כל העדויות והמסמכים מנקודת הזמן שבה הצוות שגויס נכנס לקרב, נפגע, פונה ועד שהוא הגיע לבילינסון ומשם נקבר בבתי קברות שונים", מוסיף סא"ל (מיל') ארז פרייריך, חוקר אית"ן שעבד אף הוא על התיק. “בהיבט הזה הצלחנו מעל לגדר הסביר להשלים את התמונה לגבי פרק הזמן הזה. בהקשר המדעי, רוב מה שעשינו זה לקחת שיטות חדשות מהטכנולוגיה של היום ולהחיל אותן על תיקים ישנים כדי להצליב עובדות, ולמעשה הצלחנו לאתר איזה אמל"ח (אמצעי לחימה) ירה על הרכב המשוריין שבו נהרג דב. עשינו מחקר אילו תחמושות ירו על הרכב ובאיזו שיטת הפעלה השתמשו היורים, ניתחנו את דפוס הפגיעה וקיבלנו תמונה מדעית הנדסית לגבי מה עלה בגורלם של הלוחמים בעת הפגיעה ואחריה וכך יכולנו להצליב את המידע הנסיבתי עם המידע העובדתי וזה יצר שרשרת מוצקה של מידע שבנינו בשנים האחרונות שהיווה נדבך חשוב מאוד בחקירה הזו לצד המומחים האנתרופולוגים וכן הלאה".

עושים גם בדיקות דנ"א, נכון?
“כן, אבל במקרה הזה עבר פרק זמן כל כך ארוך כך שהבדיקות הללו פחות איכותיות, והיה קושי לנתח את ממצאי הדגימה שלמעשה לא אישרה ולא שללה את העובדה כי מדובר בדב".

"תחושת סיפוק אדירה"

אברמוב ופרייריך מעידים כי הרגע המרגש ביותר עבורם היה לבשר לבתיה, אלמנתו של דב, על פתירת התעלומה. “כל כך שמחנו שיכולנו לבשר לאלמנה, כשהיא עוד בחיים, על איתור גופתו של בעלה", מספרת אברמוב. “הייתה לנו תחושה, לאור הממצאים, שמדובר בגופתו, אבל היה חסר לנו משהו בפאזל כדי לאשר זאת בוודאות, וכשכן הצלחנו – זו הייתה תחושת סיפוק אדירה. לא רציתי לומר לה שלא הצלחנו אבל גם לא יכולתי לומר לה שכן, ואני שמחה שזכינו לסגור לה ולמשפחתה את המעגל הזה. צוות מאוד גדול עבד על הדבר הזה. אומנם אני החוקרת הראשית אבל ללא הצוות שעבד איתנו – זה לא היה קורה".