אביטל אלדג'ם, תושבת קיבוץ חולית אליו חדרו המחבלים בתחילת הלחימה (שבת) הצליחה להימלט מהשבי וגם לחלץ את ילדי שכנתה.
חטיבת גבעתי חילצה 400 תושבים מנחל עוז
עדות מטלטלת מאירוע השבי באופקים: "המחבל אחז באמא שלי עם רימון בידו"
אביטל סיפרה בראיון לחדשות 13: "האירוע מתחיל כמו שכולנו התחלנו אותו במטח מאוד כבד לאיזור שלנו החל מ6:30 בבוקר אני נכנסת לבד לממ"ד. אין לנו מושג מה קורה, מהר מאוד צרחות בערבית, אני מבינה שיש חדירה של מחבלים לקיבוץ אבל עדיין לא ברור לי משהו. אחרי זה השכן שלי מתקשר אליי ואומר שאחרי שתהיה הפוגה הוא יגיע. באיזה שהוא שלב הוא מגיע ואנחנו נכנסים לממ"ד אנחנו שם שעות. עדי השכנה נמצאת שתי בתים ממני בממ"ד, פעם אחרונה שדיברתי איתה היה ב11:00 בבוקר. בסביבות 13:30 מחבלים חודרים אליי הביתה, והחבר שלי, שכן שלי, שכבר לא איתנו מתחבאים בארון. הם מפוצצים את הבית ואת הדלת והוא הציל אותי כי הוא ספג את כל הרסיסים ואת כל הקליעים לגוף שלו. הם שלפו אותי מהארון והכל בצרחות, הכל פשוט באימה באמת. מלבישים אותי ב3 חצאיות מוציאים אותי לספות ואז הם מביאים לי. היו שם משהו כמו 8 מחבלים. אני איתם לבד ואז הם הביאו את הילדים".
בהמשך שחזרה: "הילדים הגיעו אליי; נגב עם פציעה ברגל עם רסיס שחדר אליו, אשל המתוק בן 4.5 חודשים שאף היום אבק שריפה כל האף שלו היה שחור מחרחר והם פשוט הביאו לי אותם. הם מעבירים אותי לבית אחר, שם הייתה משפחה בתוך הממ"ד. הם ראו אותם כי הם הצליחו לפוצץ חלק מהדלת והיא לא התפוצצה ונשארו חורים והמשפחה הייתה עם פלאפון והם ניסו להגיד לי להגיד להם שהם יצאו החוצה. הם דיברו איתי באנגלית ועברית, הם התייאשו באיזשהו שלב והם עברו לעוד בית. כל הבתים שרופים, הם בוזזים, שרפו רכבים. משם אנחנו יוצאים לכיוון הגדר לכיוון עזה".
"עוד מחבלים מצטרפים", המשיכה. "הילדים עליי ואנחנו מתחילים ללכת לכיוון עזה. ואז עברנו את הגבול אנחנו ממש רגע מלהיכנס לתוך עזה הם משחררים אותי ואומרים לי "לכי". באמצע שום מקום, אני רואה מולי את הבתים של עזה והם פשוט משחררם אותי. וזהו התחיל מסע הביתה, כשנגב פצוע, הוא ילד גיבור ואמיץ יש לו את הכוחות של אמא שלו, שתחזור אלינו". ואז שאנחנו מגיעים לגבול אני רואה עוד חולייה של מחבלים מולי הסתתרתי עם הילדים מאחורי הר של חול, אבל הם ראו אותי ונתנו לי ללכת. עשיתי מנשא מאחת החצאיות שעליי, אשל היה עליי ונרדם. אמרתי לנגב שתכף נגיע הביתה ונראה תכף את אמא ואת אבא ושנוכל להצליח להגיע הביתה ולהתרחק מהאנשים הרעים. הוא היה ילד אמיץ ועדיין ילד אמיץ הם שניהם מדהימים".
איך את מצליחה לחזור לתוך הקיבוץ? נשאלה. "הגענו לגדר שעוטפת את הקיבוץ, בדקתי איפה הכי רופף אמרתי לנגב שיטפס והוא נכנס. נתתי לו להחזיק את אשל ואז יצא אלינו שכן מאחת הקבוצות. היו אנשים, ראיתי שיש גם התרחשות בתוך הקיבוץ. ניגש אלינו אחד מהם ונכנסנו לאחד הבתים וזהו. משם פינו אותנו לגבולות ואז בערב אבא של הילדים הגיע ואתמול בבוקר חזרנו הגענו לירושלים, הילדים מטופלים פה בבית חולים. אני עם המשפחה ואני בעיקר רוצה שיחזירו את עדי הביתה", השיבה.
בקשר למקום הימצאו של האב באותם רגעים אמרה: "הוא היה בנירים ליד. בישרתי לו דרך שכן שהילדים איתי כי המחבלים פוצצו לי את הטלפון ושניסו לחטוף אותנו ושאין לנו מושג מה קורה עם עדי".
כשנשאלה על מצבם הרפואי של הילדים שיתפה: "הם בסדר, הם מטופלים פה בירושלים וכל מה שאני מאחלת שנסיים כולנו עם הדבר הזה, זה לא אנושי".
בסיום הריאיון נשאלה על מצבה של עדי שכנתה. "אנחנו עדיין לא יודעים מה קורה איתה ואנחנו רוצים שתחזור הביתה. הכוח של הילדים ממנה", שיתפה בדמעות.