השבוע לפני חמישים שנה, ב-27 בפברואר 1974, מסר מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר, רשימת שבויים ישראלים המוחזקים בידי הסורים לראש הממשלה גולדה מאיר. בכך הסתיים השלב הראשון במגעים עם סוריה אחרי מלחמת יום הכיפורים, ונפתחה הדרך לחילופי שבויים והסכם הפרדת כוחות בחזית הצפונית.

ארכיון המדינה שבמשרד ראש הממשלה יוצא עם פרסום נוסף המסכם את מלחמת יום הכיפורים: "ממשלת גולדה מאיר והמשא ומתן להסכם הפרדת הכוחות עם סוריה, ינואר – מאי 1974". הפרסום מלווה בכ-40 תעודות מאוספי הארכיון, בהן סטנוגרמות של ישיבות הממשלה מתקופת המשא ומתן, שנפתחו לעיון לאחרונה (ומופיע באתר גם כפרק החותם את הפרסום המקיף לציון 50 שנה למלחמת יום הכיפורים).

ממשלתה של גולדה מאיר נאלצה להתמודד עם תוצאות המלחמה - נוכחות צה"ל בתוך שטחי מצרים וסוריה וסכנת מלחמת התשה. גם משבר כלכלי עמד בפתח - עקב הצורך לממן את המשך גיוס המילואים והחימוש מחדש של צה"ל.

בסוף אוקטובר 1973 נפתחו שיחות עם המצרים וחילופי שבויים עם מצרים בוצעו במהלך חודש נובמבר. קיסינג'ר היה מעוניין לקחת את החסות על השלב הבא של השיחות - הפרדת כוחות - שכן הוא ביקש לנצל את המצב לקידום צעדים דיפלומטיים רחבים יותר ולדחוק את הסובייטים מעמדתם כתומכים העיקריים במדינות ערב. בהסכם הפרדת הכוחות עם מצרים, שנחתם בינואר 74', הסכימה ישראל לראשונה לסגת משטחים שכבשה ב-1967.

המשא ומתן עם סוריה היה קשה הרבה יותר והסתיים בהסכם רק בסוף מאי, כ-6 חודשים לאחר תום המלחמה. סוריה הייתה מעוניינת בנסיגת ישראל משטחים שכבשה במהלך המלחמה, אך סירבה למסור לישראל את רשימת השבויים שבידיה ולאפשר ביקורים של הצלב האדום. כתנאי לפתיחה במשא ומתן דרשה ממשלת ישראל רשימה של השבויים. לאחר גישושים ראשונים הוחלט בישיבת הממשלה ב-3 בפברואר להודיע לקיסינג'ר שהממשלה תהיה מוסמכת להגיש לו רעיונות לגבי קו הפרדה חדש רק לאחר שיקבל את רשימת השבויים ויתאפשר ביקור של הצלב האדום.

בעקבות לחץ על הנשיא אסאד מצד ארצות הברית ומדינות ערב, בעיקר סעודיה ומצרים, אישר הנשיא אסאד לקיסינג'ר למסור את רשימת השמות לישראל. קבלת הרשימה הביאה להקלה רבה והממשלה החליטה שהחלפת השבויים תהיה הסעיף הראשון בכל הסכם הפרדה. בדיוק 50 שנה מהיום, ב-1 במרץ 1974, ביקרו נציגי הצלב האדום את השבויים.

הסטנוגרמות של דיוני הממשלה נותנות ביטוי למחלוקת בדבר נסיגה מרמת הגולן אל מעבר לקו הסגול, קו שביתת הנשק שלאחר מלחמת ששת הימים. הממשלה דנה גם במשמעויות הביטחוניות של נסיגה מהמובלעת הסורית ובחשש לביטחונם של יישובי הגולן. שר הביטחון משה דיין ביטא את חששו מהתלקחות מחודשת של המלחמה אם ישראל תמשיך להחזיק בקו הנוכחי. ראש הממשלה התנגדה תחילה לכל נסיגה מעבר לקו הסגול, אך לבסוף נאלצה להסכים לוויתור על העיירה קונייטרה. בישיבת הממשלה ב-17 במאי אמרה: "מה לעשות? אלוהים עד, לא רציתי לתת את קונייטרה, לא מפני שקונייטרה היא כמו ירושלים. אבל...לא רציתי שנזוז מהקו הסגול".

התעודות נותנות ביטוי גם למלחמת ההתשה בסוריה, לחדירות של ארגוני טרור מלבנון, ובכלל זה הפיגוע במעלות, לשיחות וההתכתבויות בין ראש הממשלה ומזכיר המדינה ולתגובה הישראלית ללחץ האמריקני. כמו כן, מתייחס הפרסום לאווירה הציבורית הסוערת, ללחצן של משפחות השבויים והנעדרים, ולעלייתה של תנועת התנגדות לנסיגה בגולן.

ההסכם, שאושר בממשלה פה אחד ולאחר מכן בכנסת, נחתם ב-31 במאי בג'נבה. באותו היום נכנסה לתוקף הפסקת האש. השבויים הפצועים הוחזרו לישראל למחרת. ב-3 ביוני הציג יצחק רבין את ממשלתו. ב-6 ביוני הוחזרו יתר השבויים והתקבלו בקבלת פנים נלהבת ומרגשת בשדה התעופה על ידי רבין וגולדה מאיר ביחד.