יורה וכותב: קריאה ראשונה של ספרו החדש של הסופר ר.ט. פרא “דור המדבר” (בהוצאת ePublish), נראה כאילו ההתרחשויות לקוחות מדברים שאנחנו מדווחים עליהם בתקשורת מאז ה־7 באוקטובר, אבל בהקדמה לספר, הסופר רז פרץ מדגיש: “’דור המדבר’ לא מתאר אירועים אמיתיים, אבל הוא מבוסס על אירועים כאלו”. בהמשך הוא מבהיר: “כאחד שמעיד על עצמו ככותב פרוזה ולא מתעד, לקחתי לעצמי חירות אמנותית שמבוססת על האירועים שהתרחשו ועוד מתרחשים במהלך הלחימה בגזרות השונות ואולם שיניתי שמות, תפקידים ויחידות”.
בירה לזכרם: תערוכה חדשה להנצחת נרצחי השבעה באוקטובר
נס גדול היה פה: סיפורי ההישרדות של מלחמת "חרבות ברזל"
הספר מגולל את סיפורה של חב”ן (חבורת נבחרים) במלחמת חרבות ברזל בפיקודו של רענן, נער שהתגייס ליחידה מיוחדת אשר אחרי שירותו הצבאי הצטרף למוסד. סדרת ספרי “סאגת רענן” עוקבת אחריו כמפקד צוות שחבריו מהלכים על הקו הדק בין חוקי ללא חוקי והופכים לארגון מודיעין פרטי שטובת חבריו קודמת לכל.
“בקורונה ישבתי בבית, ולא היה לי יותר מדי מה לעשות, אז החלטתי להגשים את חלום הילדות להוציא ספר”, מספר ר.ט. פרא, שם העט של רז פרץ. “בגלל שאני משרת כלוחם ומפקד במערך המילואים, בוגר מערך האבטחה הממלכתי ועובד כיום כמנהל פרויקטים בתחום הביטחון, ידעתי שאני רוצה לכתוב על העולמות האלה. ב־2020 הוצאתי את הספר הראשון, ‘שקופים’, ובהמשך את ‘לפני תהום’ (2021) ו’האיש שבפנים’ (2022) כחלק מסדרת ‘סאגת רענן’. בספטמבר 2023, חודש לפני פרוץ המלחמה, הוצאתי את הספר ‘עגבניות רקובות’, אסופת סיפורים על היכרויות בעולם הווירטואלי, וכבר סיימתי לכתוב את הספר הרביעי ב’סאגת רענן’, אלא שאז פרצה המלחמה ושינתה את כל התוכניות”.
איפה תפס אותך 7 באוקטובר?
“לא תאמין אבל ב־7 באוקטובר הכנתי תיק למילואים שהיינו אמורים להתחיל למחרת. אני משרת בחיל ההנדסה הקרבית בגדח”ן 5280 של חטיבת אלכסנדרוני (ביחידת חבלה). היינו אמורים לצאת לאימון של שבועיים בצאלים, אבל כשקרה מה שקרה, התחילו לרוץ הודעות בקבוצת הוואטסאפ של היחידה אם מישהו יודע מה קורה בדרום. הבנו שמשהו מטורף קורה, ובסביבות 10:30 בבוקר המ”פ שלנו שלח הודעה להגיע לימ”ח. הגענו לשם בזמן שיא והגיעו הרבה חיילים חדשים שזאת הפעם הראשונה שלהם ואף אחד עדיין לא הכיר אותם ומה קורה איתם”.
בשל הצנזורה והסיווג הביטחוני פרץ נמנע מלמסור יותר מדי פרטים על הפעילות של צוותו במלחמה, למעט העובדה שהוא לחם בצפון, ליד הגבול. “היו לנו היתקלויות בצפון, גם עם ירי וגם פצמ”רים שירו עלינו”, הוא מספר. “מהר מאוד הבנו שזה לא הולך להיות מבצע כמו עופרת יצוקה או צוק איתן, אלא הרבה יותר משמעותי. היה לנו מקרה מאוד מצער במוצב שושן שבהתחלה לא היה מחובר למים, וכל יום היה מגיע נהג עם מכלית מים וממלא לנו מים. באחד הימים הוא נכנס, מילא אותנו מים, יצא מהמוצב וממש ביציאה מהמוצב הוא קיבל קורנט (טיל נגד טנקים) לתוך תא הנהג, מול העיניים שלנו. כמעט כל הפלוגה ראתה את זה קורה בזמן אמת”.
“בין מארב למארב"
פרץ (39) מעיד כי הספר עצמו נכתב תוך כדי הלחימה, מרגעים ארוכים של מארב בתוך הנגמ”ש, דרך שטחי כינוס ועד הנסיעות בחזרה הביתה להתרעננות. “היה לילה אחד שהיינו צריכים לעשות פעילות כלשהי על הגדר, נסענו בנגמ”שים ותוך כדי נסיעה הוצאתי את הפנקס שלי מהווסט והתחלתי לכתוב חוויות שעברנו שם בלחימה”, הוא משחזר.
“הרגשתי צורך לעבד את מה שאני רואה וחווה בכתיבה, ומהר מאוד הבנתי, מבלי לתכנן בכלל, שיש פה עלילה שנרקמת לספר. הייתי מוכרח לפרוק את מה שקורה כי לא יכולנו לדבר על זה בטלפון, אפילו לא היו לנו פלאפונים בתחילת הלחימה, אבל היה לי רצון לנסות לעשות עיבוד לחוויות האלה. הספר נכתב תוך כדי לחימה, זה לא שיצאתי הביתה, פתחתי לפטופ וכתבתי, אלא רוב הספר נכתב עוד לפני שהגעתי בפעם הראשונה הביתה, במוצבים, בשטח, בין מארב למארב. כשהיה קצת זמן לאכול ולישון הייתי מוציא את הפנקס וכותב”.
עד כמה תהליך הכתיבה היה תרפויטי עבורך?
“זה היה הריפוי הכי טוב שיכולתי לבקש אחרי מה שראיתי, חוויתי ועברתי. מהר מאוד הבנתי שקורה פה משהו שיהיה קשה להתמודד איתו אחר כך. בתור חייל עברתי את האינתיפאדה השנייה ואת כל המבצעים שהיו מאז, ופה היה אירוע בסדר גודל אחר, והכתיבה שמרה לי את הראש מעל המים. הרגשתי שאני מוכרח לכתוב ושזה עוזר לי לנשום יותר טוב, וברגע שאני מוריד את מה שיושב לי על הלב לדף וכותב – אז פוחת הלחץ בחזה ולא יושב לי כל המשקל הזה על הכתפיים”.
כאמור, דרך הדמויות העלילתיות מתאר פרץ את החוויות שלו ושל חבריו בחזית ובעורף. אחת מהן, לדבריו, הכניסה אותו הדהימה אותו. “כשיצאתי לראשונה זה חודשיים להתרעננות בחיפה, והגעתי במקרה לאזור שבו הפגינו למען החטופים, אז אחת המפגינות הטיחה בי: ‘למה אתה לא משתתף בהפגנה? לא אכפת לך מהחטופים? מה עשית בשביל המדינה?’", הוא מספר.
"הייתי בהלם כי לא ראיתי בית כל כך הרבה זמן, יורים עליי כל היום והאישה הזו שואלת אותי מה אני עושה בשביל החטופים? מה היא עושה? זה לא נתפס. מה היא מדברת איתי בכלל? היא מבינה מה קורה? היא יודעת מה אנחנו חווים שם בלחימה? התגובה שלה הפתיעה אותי. הכנסתי את זה לספר כשמי ש’זוכה’ לאותן האשמות במקומי זו הדמות של רענן”.
מקרה נוסף שמתואר בספר הוא של קצין בשם עידו שנהרג במהלך מבצע לחילוץ חטופים. “זה סיפור על חבר טוב שלי מהאזרחות ומי שעברתי איתו לא מעט מסלולים במסגרת תפקיד האבטחה, ואשר נהרג באיזושהי פעולה לחילוץ חטופים שנכשלה בסוף", הוא מספר.
“לא בושה לומר שקשה"
בספר מוקדש פרק לנושא החטופים והחטופות, שכולל תיאור של חטופה פיקטיבית בשם עינב שנאנסת ומוכה כשמגיעים לחלץ אותה. “עורך הספר שלי דניאל הורוביץ ואני שוחחנו עם כמה מהחטופות ולקחנו מהן עדויות כדי לבסס על כך את הפרק שעוסק בנושא החטופים והחטופות, וגם את סיפור התצפיתניות", הוא אומר. "התבססתי על הרבה מאוד עדויות, גם כאלה שפורסמו וגם כאלה שהגיעו אליי כשעשיתי את התחקיר לספר".
מדוע בחרת לקרוא לספר “דור המדבר”?
“אני חושב שזו הגדרה מאוד טובה למצב שלנו היום, של עם ישראל ושל מדינת ישראל. אפשר להשוות אותנו לדור המדבר, במיוחד בימים הראשונים של המלחמה, כשאתה הולך כל הזמן קדימה ולא יודע מה קורה, מכות נופלות עליך מכל הכיוונים ואין לך מושג מתי תאכל ותשתה פעם הבאה, מכל מקום יורים עליך ואתה בתוך בלגן, ואנחנו מנסים תמיד להמשיך ללכת מבלי לדעת אם נגיע בסוף לאנשהו”.
איזה מסר אתה רוצה להעביר בספר?
“דבר ראשון כתיבת הספר הייתה עבורי דרך לפרוק ולהתמודד עם מה שחוויתי. דבר שני, אומנם הספר מסתיים באמצע המלחמה, אבל יש בו סוג של סוף טוב, ואני חושב שזה סוג של תקווה שלמלחמה הזו יהיה הסוף הכי טוב שנוכל לקבל בהתאם לנסיבות. אני חושב שהספר יעודד הרבה לוחמים אחרים שהיו בחזית או בעורף וקצת קשה להם להתחיל לכתוב בשביל התרפיה. לא בשביל ספר אלא בשביל עיבוד החוויות. זה כלי שאפשר להיעזר בו, ואם זה יעזור למישהו בכך אני מאוד אשמח”.
פרץ השתחרר לפני שלושה שבועות ודרוך לקראת חזרה נוספת לגזרה. בינתיים הוא מעיד כי הוא עדיין מנסה להתרגל לשגרה החדשה. “עדיין לא נחתי לגמרי", הוא אומר. "אני עובד בתור חבלן ומנצל ימי חופשה שמגיעים לי כדי לחזור לאט ובהדרגתיות. הצטרפתי לקבוצת לוחמים של יוצאי יחידות מיוחדות, קבוצה שהקמנו בעצמנו שבה רק אנחנו יושבים, ללא מטפל או משהו, מדברים על מה שחווינו ופורקים. נפגשנו כבר ארבע פעמים. יכולתי לדבר עם פסיכולוג או עם בת הזוג שלי שהיא הכי מכילה, אבל הם לא באמת חוו את מה שחוויתי אז הם פחות יכולים להבין, ולכן הקבוצה הזו חשובה לי”.
יש משהו שתרצה למסור ללוחמים שעדיין בחזית?
“עברנו ואנחנו עוברים חוויה קשה וזו לא בושה לומר שקשה לנו, זה בסדר גמור. אסור להתבייש לבקש עזרה כי היה קשה במלחמה הזו. להפך, לבוא ולהגיד שהחוויה הזו הייתה קשה מדי ושאנחנו צריכים לקבל עזרה מסוימת – זה מעיד על חוזק ועוצמה”.
שאלה מתבקשת: הספר הבא גם יעסוק בחוויות מהמלחמה?
“כנראה שיהיה לזה המשך, בתקווה לסוף טוב”.
