חילופי דורות: הלוחמים של אז והיום שלא מוותרים עד הניצחון

“אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שנופתע, וכשזו התפיסה אתה מבין שאולי תופתע אבל לא תוכרע”

סרן איתי מאירי, מפקד פלוגה ב' בגדוד 53 של חטיבת השריון 188, פוגש את רס"ן (בדימוס) אבנר לנדאו, שפיקד על הפלוגה בקרבות מול הסורים בגזרה הצפונית של רמת הגולן.

איתי: “אבנר, אני לא יודע אם אתה זוכר, אבל אני חייב להגיד לך משהו. ב־7 באוקטובר עוד הייתי בקורס מ”פים ועשיתי לך טלפון בערב יום כיפור, הייתי אמור לראיין אותך לקראת האירועים ל־50 שנה למלחמת יום הכיפורים, ואמרת לי: ‘איתי, כל עוד לא עוברים מעליך מטוסי מיג בערב יום כיפור, אתה יודע שאתה בסדר’, אבל קרו דברים אחרים מאז”.

אבנר: “נכון, דברים הרבה יותר גרועים, והייתי בקשר כל תקופת המלחמה הראשונה עם חן חכמי (גם מ”פ בגדוד 53 חטיבה 188)”. ספרו לי, כל אחד, על תפקידו במלחמות: אבנר, אתה על מלחמת יום הכיפורים, ואיתי, אתה על מלחמת חרבות ברזל.

אבנר: “גזרת הלחימה שלי הייתה בגזרה הצפונית, מהחרמונית וצפונה עד מוצב 104. זו הייתה גזרת הבלימה שלי החל מ־6 באוקטובר ועד ל־10 באוקטובר, כשהצלחנו לבלום את הסורים, כאשר חלק גדול מהלחימה היה בעמק הבכא. ב־10 באוקטובר אני מוביל את הפלוגה ואת כל הכוח, ושני טנקי נוכרי שאמורים לפוצץ מוקשים. אני פורץ קדימה ועולה על מוקש, ומיד עובר עם שאריות הצוות לטנק אחר, ואנחנו ממשיכים להילחם. מאוחר יותר פלוגה ב’ הובילה את כוח הגדוד של יוסי בן חנן (שפיקד על גדוד 53) ופרצנו לתוך המובלעת, והמשכנו בלחימה, אני עד 12 באוקטובר, בניסיון הכיבוש השני של תל שאמס, שלא הצלחנו לכבוש, נסוגונו ולאחר מכן כבר לא השתתפתי במלחמה, אלא חזרתי לחטיבה כקצין אג”ם החל מינואר 1974”.

איתי: “ב־7 באוקטובר היינו בקורס מ”פים אז קפצתי לגדוד 53, ובצהרי אותה שבת שחורה כבר הייתי עם הטנק שלי בבארי, ואלו היו הקרבות הראשונים. נשארנו שם כארבעה ימים ואז חזרנו לשטחי הכינוס ונערכנו לכניסה לתמרון. אחרי זה אנחנו מדברים על שלושה סבבי לחימה: בסבב הראשון תפקדתי כמ”מ פלוגה ב’, והחל מהסבב השני, בכניסה לתמרון בשג’אעייה תפקדתי כמפקד הפלוגה. אחרי שיצאנו מעזה עברנו לגזרה הצפונית ואנחנו שם כבר שלושה וחצי חודשים”.

מהם האתגרים העיקריים שניצבו בפני הגדוד במלחמת יום הכיפורים לעומת האתגרים במלחמה הזו?
אבנר: “אני אכנס לקרב הבלימה: האתגר העיקרי שלנו במלחמת יום הכיפורים היה שנלחמנו עשרות טנקים מול מאות טנקים של הסורים שהיינו צריכים לבלום, והיה עלינו להתמודד עם ארבעה איומים במקביל: ירי הטנקים, קומנדו סורי שהסתובב ברמת הגולן בצורה די חופשית, ארטילריה קטלנית וצפופה מאוד ומטוסי חיל האוויר הסוריים שהתקיפו אותנו. מול ארבעת האיומים האלה הצלחנו בקרב הבלימה גם לבלום וגם להגיע למצב שבפלוגה ב’ היו שני הרוגים ‘בלבד’. מובן שכל אחד מההרוגים זה עולם ומלואו, אבל לעומת פלוגות אחרות שאיבדו הרבה יותר זה היה מספר מועט”.

איתי: “אבנר, תמיד מדהים לשמוע את זה, וגם עכשיו. מהצד שלנו אני אגיד שהאתגר הכי גדול באמת הוא לשמור על האנשים ולמלא את המשימה, יש משהו מאוד אינטנסיבי בלחימה, והאתגר הוא להרים את הראש ולהמשיך להילחם, לא משנה מה קורה. במהלך הלחימה ספגנו אבדות ופגיעות קשות אבל היכולת שלנו בתור מפקדים להרים את הראש, להמשיך קדימה ולמלא את המשימות שלנו זה גם האתגר הכי גדול וגם ההצלחה הכי גדולה”.

אם יש משהו שמשותף לשתי המלחמות זה אלמנט ההפתעה. איך קרה לדעתכם שהופתענו פעמיים?
אבנר: “קודם כל זה שייך לדרג המדיני ולא ללוחמים. במה שתלוי בנו, הלוחמים, אז הדבר המרכזי קודם כל הוא לאמן את האנשים לקראת הפתעה, לקראת זה שאתה צריך להיות כל הזמן דרוך, והדבר המרכזי הוא להכיר את השטח. נגיד המשימה של איתי עכשיו זה לבנון, אז הוא חייב שהאנשים שלו יכירו את השטח. היכרות האנשים עם השטח היא מאוד דומיננטית, כי ברגע שאתה נמצא לבד זה מה שיציל אותך. שלא יקרה כמו שקרה ב־7 באוקטובר כשהלוחמים לא כל כך הכירו את יישובי העוטף לפני שהגיעו לאזור”.

איתי: “אבנר, אני לוקח את כל מה שאתה אומר הלכה למעשה. אני אגיד שאנחנו יוצאים מנקודת הנחה שנופתע כי היוזמה היא אצל התוקף והאויבים שלנו יכולים להחליט בכל רגע שהם תוקפים, וכשזו התפיסה – אתה מבין שאולי תופתע, אבל לא תוכרע, ולשם כך אנחנו מתאמנים. לא להיות בהלם ולא להיות בבהלה אלא להיות מוכנים ברמה המבצעית. זו הנוסחה להצלחה, לדעתי”.

מה צריך לעשות כדי לא להיות מופתעים בפעם השלישית? 
אבנר: “אני חושב שזה קורה לנו כי אין לנו שליטה על העניין שנקרא חטא היוהרה. עניין היוהרה, איפה שאנחנו לא נמצאים וטוב לנו, הנהנתנות הזו שלנו נסחפת וחטא היוהרה הוא זה שגורם לנו לחשוב שנסתדר ושיהיה בסדר. לכן, כדי שזה לא יקרה לנו בעוד 50 שנה, כל מ”פ חדש צריך לעשות את כל התרגולות מחדש, להכיר את השטח, להגיע למקום וגם אם נופתע – לא נוכרע אלא אנחנו נכריע את הקרב. המילים שאמר איתי, שקודם כל מבצעים את המשימה תוך כדי שמירה על האנשים – זה הדבר הכי חשוב”.

איתי: “יש את מושג האמונה באיום, וזה נוגע לחטא היוהרה שאבנר מדבר עליו. המפקדים צריכים לדעת שהכל יכול לקרות בכל רגע, וכדי שזה יקרה, אתה חייב להיות מוכן ולהאמין שזה באמת יכול לקרות. אתה צריך לשמר את התפיסה הזו כתפיסה צבאית שעליה אנחנו מגדלים את הלוחמים ואת המפקדים הבאים, ואני חושב שזו תרופת הנגד, ללמוד מההיסטוריה שלנו ולפעול לאור זה”.

ראינו במלחמה הזו את הרוח הנהדרת בעורף, גם במלחמת יום הכיפורים הייתה רוח כזו?
אבנר: “אני די ותיק כדי לזכור שעוד ממלחמת ששת הימים זה היה קיים, תמיד הייתה התנדבות בכל המסגרות ובכל מקום בארץ. העורף תמיד עזר עד כמה שאפשר, וממלחמה למלחמה זה רק הולך וגובר, כי זה חלק מהאופי של העם שלנו, האחווה הזו והרצון לעזור אחד לשני, עם כל המגבלות שיש פה ושם בגלל פוליטיקה. ברגע שיש שבר צבאי, כולנו מתאחדים”.

איתי: “רוח הלחימה בעורף מאוד ריגשה אותנו. אנשים עטפו אותנו בצורה בלתי רגילה בציוד, באוכל ובאהבה וזה מחזק מאוד. התחושה היא שאתה לא נלחם לבד, גם כשאתה בחזית והם בעורף. זו מקשה אחת שיוצאת למשימה המשותפת לכולנו. עורף חזק הוא חשוב מאוד במלחמה”.

לסיום, יש מסר שתרצו להעביר?
אבנר: “לבנו עם החטופים ולא נרפה ולא נפסיק את הלחימה עד שכל החטופים יגיעו אלינו חזרה”.
איתי: “אני לוקח את המסר הזה של אבנר בשתי ידיים ומסכים איתו בלב שלם, ורוצה להוסיף דבר נוסף: ניצחוננו באחדותנו, הניצחון שלנו קשור בצורה בלתי משתמעת לשתי פנים ליכולת שלנו להיות יחד, עם ישראל מנצח רק כשהוא מאוחד”.

“אז, והיום, היה ביטחון עצמי גבוה ולא האמינו שהערבים מסוגלים להתקיף אותנו”. סרן יוני, מפקד פלוגה בגדוד 50 של הנח"ל, פוגש את סא"ל (בדימוס) יצחק כנען, שפיקד על הפלוגה בקרבות מול הסורים בדרום רמת הגולן.

ספרו לי, כל אחד, על תפקידו במלחמות: יצחק, אתה על מלחמת יום הכיפורים, ויוני, אתה על מלחמת חרבות ברזל

יצחק: “קודם כל נעים מאוד יוני, אני שמח מאוד שהתפנית כי אתה העסוק מבינינו. אני התגייסתי במחזור נובמבר 70’, ולמעשה המלחמה בסוף 1973 תפסה אותי בסוף הסדיר, לפני שנכנסתי לקבע, בגלל שעשיתי קורס קצינים והייתי צריך לחתום קבע. יצא לי להיות מפקד מוצב בתעלת סואץ (קו בר־לב) ובסוף 73’, כמ”פ צעיר, היינו צריכים להחזיק את הקו בדרום רמת הגולן מ־1 באוקטובר עד 1 בדצמבר".

"עלינו לקו חמישה ימים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. הפלוגה שלנו הייתי אחראית על הקו מאזור תל פארס דרומה. הייתה לנו פעילות שוטפת על הקו ויום לפני שהתחילה המלחמה היינו בכוננות וידענו שמשהו צריך לקרות, לא תפסו אותנו עם התחתונים למטה, אלא היינו מאוד מוכנים ואפילו הוצאתי לפני המלחמה כיתות תצפית לעקוב אחרי הסורים כי היו דיווחים שהסורים מתכננים לחטוף חיילים, אבל הייתה קונספציה, לא האמנו שדבר כזה יקרה".

"אחת מכיתות התצפית נלכדה ב־6 באוקטובר, אותה שבת שבה פרצה המלחמה, למתקפה של הסורים והיה צריך לשלוח כוחות שיחלצו אותה. ב־7 באוקטובר יצאו שני נגמ”שים לחלץ את הכיתה, אבל הם נכנסו למארב בתל סאקי והיה צריך לחלץ גם אותם. בתור מ”פ יצאתי עם הצוות שלי לחלץ את החילוץ, ואז גם נפצעתי, נהרגו חיילים בקרב קצר בתל סאקי".

"לא הצלחנו בחילוץ אבל הצלחנו לעלות לתל ולהסתתר, היינו ארבעה חבר’ה שנשארו מבין כל הנגמ”ש, ובין השבעה לשמונה באוקטובר, בגלל שלא גילו אותנו, הצלחנו לברוח, לצאת ולזחול מהתל. אני, שכבר הייתי פצוע, נשארתי בשטח, שהיה כבוש בידי הסורים, עד שהגיעו המילואימניקים. חילצתי את עצמי כי מדובר בשטחים פתוחים אז הצלחתי לצאת מאזור תל סאקי עם חייל נוסף, המילואימניקים נכנסו על הציר כשכל הזמן היו הפגזות. היה לנו מזל שיצאנו מזה בחיים. היינו פלוגה של 60־70 חיילים והיו לנו 15 הרוגים באותו קרב. איבדתי שם עין, ובעין אחת לא ראיתי בכלל, אבל לא צריך להתרגש, זו פציעה ששורדים ממנה ואני חי איתה טוב מאוד כבר 50 שנה”.

יוני: “אני מ”פ פלוגת החוד של גדוד 50 היום. התחלתי את המלחמה כשעוד הייתי מ”פ הכשרות, ואחרי חודש מפרוץ המלחמה עליתי עם הפלוגה שלי לגדוד ופיזרתי את המחלקות, כשהייתי אמור להיות בתקופת חפיפה. כשעברתי מההכשרות לגדוד זה כבר היה הסבב השני של הלחימה בעזה, כשהגדוד היה בהתרעננות. מפה לשם המ”פ שאני מחליף אותו קיבל אפנדיציט ובמקום חפיפה, בכניסה לג’באליה תפסתי פיקוד על הלוחמים שלי ופגשתי אותם לראשונה שם, כשאני לא מכיר אף אחד לפני כן. זה היה מאוד מאתגר ומעניין, ומאז אני איתם, אנחנו נלחמים יחד כבר כמעט חצי שנה, הרבה מאוד מוקדים עם הרבה מאוד הישגים משמעותיים של הגדוד ברצועת עזה”.

מהם האתגרים העיקריים שניצבו בפני הגדוד במלחמת יום הכיפורים לעומת האתגרים במלחמה זו?

יוני: “אני חושב שהאתגר המרכזי שלי הוא לא אתגר מקצועי אלא אתגר מנהיגותי. איך אני גורם ל־100 חבר'ה שפגשתי לראשונה רק באותו בוקר לסמוך עליי. לדעתי צלחתי זאת בצורה טובה, וזה היה אתגר באמת רציני עבורי. האתגר היה להוכיח את עצמי בצורה מקצועית, לדאוג שאני מחזיר את כולם הביתה בשלום ולהביא הישגים מקצועיים".

"אתגר נוסף הוא שהלחימה באמת ממושכת, כל הלוחמים שומרים על מורל גבוה ורצון להילחם, אבל יש אתגר בנוכחות המבצעית. אנחנו כל הזמן שומרים על דריכות, משמעת ונורמות ומנסים לראות איך אנחנו משתפרים מפעם לפעם ולא הופכים להיות שאננים כי אנחנו כבר חיים את הלחימה בצורה טוטאלית עם מעט יציאות הביתה, וכל הזמן, מבצע אחרי מבצע אחרי מבצע, מביאים בכל פעם הישגים. האתגר הוא איך להשתפר וללמוד ולהיות יותר טובים מבלי לחשוב שאנחנו כבר מנוסים עם חצי שנה של לחימה ולהמשיך עם הראש קדימה”.

יצחק: “מבחינת הפלוגה, קודם כל הכרתי את החיילים טוב מאוד אז מבחינה מנהיגותית הייתי חזק בפלוגה, חיילים העריכו אותי. האתגר שלנו היה אתגר שנפל עלינו כי היינו בקונספציה, במחשבה שלא יקרה שום דבר, ויצאנו לקו אחרי אימונים קשים, ופתאום בשישה באוקטובר נפלה עלינו ההפתעה הזו שאולי לא הייתה מוחלטת, אבל הייתה הפתעה מבחינת ההיקף".

"היינו מוכנים שיקרה משהו אבל לא בסדר גודל כזה, והאתגר הראשון היה לעמוד בהפתעה. בצהריים בהירים בשבת, בשעה שתיים בצהריים, הייתי רק עם שליש מהפלוגה במוצב האם ופתאום רעידת אדמה. רוב החבר’ה וגם אני היינו בפעם הראשונה בסיטואציה שיורים עלינו, לא חווינו זאת לפני כן, ומהבחינה הזו אני חושב שעמדנו טוב מאוד באתגר".

"לא נכנסנו לפאניקה. האתגר השני היה להחזיק בקו ככל שאפשר עד שיגיעו המילואימניקים כדי לא לתת לסורים להיכנס, ובזה הצלחנו, אומנם לא באופן מלא כי הסורים כן הצליחו להיכנס, אבל זה שהצלחנו לעצור אותם למשך יום שלם עם מעט מאוד כוחות, גרם לזה שהמילואימניקים הראשונים הצליחו להגיע ולייצב את הקו ולסלק את הסורים משם, כי אם לא היינו מחזיקים שם את היום הראשון – המצב של מדינת ישראל היה בכי רע”.

אם יש משהו שמשותף לשתי המלחמות זה אלמנט ההפתעה. איך קרה לדעתכם שהופתענו פעמיים?

יוני: “אנחנו הדרג המבצעי ואיך הופתענו ואיך זה קרה זו שאלה שקצת קשה לי לענות עליה באמת. אני חושב שביכולותיו של הצבא אין ספק, ובתור מ”פ הרגשתי וידעתי שאנחנו מוכנים ומתכוננים למלחמה, ובהיבט של הפתעה בשגרה קשה לי להתייחס לזה”.

יצחק: “מצד אחד מדובר על שתי הפתעות מסוגים שונים אבל עם הרבה קווי דמיון. בשניהם הייתה קונספציה של ההנהגה המדינית. אבל מה שהיה אז, כשהיינו אחרי מלחמת ששת הימים, היה ביטחון עצמי גבוה ולא האמינו שהערבים מסוגלים להתקיף אותנו, וגם היום היה מצב דומה שאף אחד לא האמין או חשב שזה יקרה".

"זה לא התפקיד של המבצעים, כמו שיוני אומר, אלא של ההנהגה שהייתה צריכה להשתמש בכלים ובמודיעין ובכל מה שהיה לה כדי לא להגיע למצב כזה של הפתעה. אני חושב שההפתעה שהייתה הפעם נבעה מכך שסמכו יותר מדי על הטכנולוגיה, והיה מצב שלא לקחו ברצינות את הספק הקטן ביותר”.

מה צריך לעשות כדי לא להיות מופתעים בפעם השלישית?

יצחק: “בעיקרון אני חושב שאם יש ספק – אין ספק. אם יש סימן הכי קטן, צריך להביא אותו בחשבון כאילו זה קורה. זה מאוד קשה מבחינת הכוחות והדריכות אבל זה מה שאני יכול להגיד. עוד דבר שחשוב זה לחזור ולתת יותר משקל לפיזיות של האנשים ופחות לטכנולוגיה”.

ראינו במלחמה הזו את הרוח הנהדרת מהעורף, גם במלחמת יום הכיפורים הייתה רוח כזו?

יצחק: “לפני 50 שנה כל המצב של מדינת ישראל ושל העם היה הרבה פחות מורכב מאשר עכשיו, העם היה הרבה יותר הומוגני, היו פחות התכתשויות פוליטיות כמו שרואים היום. אחוות הלוחמים גם אז הייתה חזקה מאוד, והציבור גם התנדב מאוד לעזור והעורף תמך בלוחמים מאוד. מבחינה אזרחית היה מצב דומה להיום במונחים של אז, אבל יש הבדל: אז זה היה הרבה יותר מובן מאליו והיום זה לא היה מובן מאליו ובכל זאת זה קרה. אני מקווה שזה יימשך ושלא נשמוט את היחד ואת אחוות הלוחמים והאזרחים שקיימת. היום העם יותר מפולג ומפורד ולכן אחוות הלוחמים והאזרחים בימים אלה הפתיעה אותי וזה הדבר החזק ביותר שמחזיק אותנו, ועל זה אסור לוותר”.

יוני: “הרוח של העם ושל המדינה כשכולם מאוחדים ודוחפים אותנו קדימה עוזרת מאוד, ואין מילים לתאר כמה זה נותן לנו, הלוחמים, כוח. אתה מרגיש פיזית שכולם מאחוריך וגאים בך ורוצים שתצליח ושתעמוד במשימה, וזה ממלא, מחזק מאוד ונותן רוח קרב. אני חושב שאנחנו צריכים לשמור על זה ולחזק את זה, וזה גם משהו שאנחנו מטפחים. אני מאוד משקיע בפלוגה בנושא של אחוות לוחמים, בגיבוש וברעות וזה שאנחנו פה אחד בשביל השני כדי לשמור על העם ולהשיב את החטופים”.

לסיום, יש מסר שתרצו להעביר?

יוני: "אני יושב עם אנשים סביבי, כל אחד מנקודה אחרת בארץ ועם תפיסות אחרות, ואין שוני. כולנו יחד באותו סיפור וכולנו נותנים כתף אחד בשביל השני ונלחמים יחד, והתחושה הזו של היחד, כשאנחנו שמים את הדברים האישיים בצד כדי להיות למען מטרה משותפת של לנצח את המלחמה הזו ולהשיב את החטופים, זה יותר חשוב מהכל. האחדות הזו היא אחד הדברים הכי חשובים שיש לנו במדינה, והדור הזה מוכיח את עצמו בלחימה והוא גם יוכיח עצמו אחרי זה בהמשך החיים ובהובלת המדינה למקומות טובים ונכונים של ביחד”.

יצחק: “אחוות הלוחמים, הרעות והידיעה שחייל רץ ויודע שאם הוא ייפצע וייפול אז החבר שלו יחזיק אותו ויציל אותו, זה מה שנותן לחיילים את המוטיבציה להמשיך ולפעול גם בסכנת מוות. יש נושא נוסף, שאצלנו במלחמת יום הכיפורים בלט מאוד, וזה חשיבות המשמעת והתרגולות. אצלנו זו הייתה פעם ראשונה שירו עלינו אז אתה נכנס להלם, ומה שהציל אותנו זה שהיינו מתורגלים למקרה כזה".

"עוד עניין קשור למודיעין, אני חושב שהיום הנושא של המודיעין ושיתוף הפעולה הרבה יותר חזק, ואני לא מדבר על הכשל המודיעיני החמור ביותר של 7 באוקטובר, אבל כל צורת הלחימה של הסתמכות על המודיעין במלחמה הזו הוא משמעותי ואצלנו לא היה דבר כזה, וזה נורא חשוב. צה”ל מנצח היום בגלל שיתוף הפעולה בין החילות, וצריך מאוד לטפח את שיתוף הפעולה הזה בין היחידות השונות ואת הדרישה כל הזמן למודיעין כי זה דבר קריטי".

"הדבר האחרון שאני רוצה לומר הוא לא לאבד תקווה, הייתי במצב ששכבתי פצוע בשטח והיו סורים מסביבי, הייתי בבור ובטוח שאוטוטו באים ושוחטים אותי, אבל הצלחתי לצאת מזה, ואני אומר שגם אם מישהו נפגע – לא לאבד תקווה אלא להרים את הראש ולהאמין שאפשר לצאת מהבור”. 

“בשבעה באוקטובר קיבלתי הודעה מאריה: ‘עכשיו תורך, זה שלך. סומך עליך, בהצלחה’”

סא"ל איתן גיליס, מפקד גדוד 405 של חטיבת האש 282 בחיל התותחנים, פוגש את תא"ל (בדימוס) אריה מזרחי, שפיקד על הגדוד בקרבות מול הסורים ברמת הגולן

אריה: “ראשית, אני רוצה להסביר שהקשר בין איתן לביני הוא קשר ארוך ומתמשך. הקשר שלנו - ותיקי גדוד 405 עם המג”דים העכשוויים - נמשך מאז מלחמת יום הכיפורים, וכל מג”ד שמתמנה מיד מגיע לחפיפה איתי, אז זה גם מה שקרה עם איתן, נפגשנו לחפיפה. נכון איתן?”

איתן: “כן, בתהליך הקליטה שלי לתפקיד צלצלתי לאריה ואמרתי לו: ‘אני צריך להיפגש, אני צריך חפיפה’. כשאתה מקבל את הזכות לפקד על גדוד עם מסורת ומורשת מפוארות, אתה חייב להבין את הדנ”א שלו לעומק, ואם אתה רוצה להבין את הדנ”א של גדוד 405 לעומק, אתה חייב לדבר עם אריה מזרחי”.

ספרו לי, כל אחד, על תפקידו במלחמה: אריה, אתה על מלחמת יום הכיפורים, ואיתן, אתה על מלחמת חרבות ברזל

אריה: “החשיבות של גדוד 405 לחיל התותחנים ולצה”ל בכלל היא בכך שהגדוד הזה הוא מופתי ופורץ דרך, וחלקים נרחבים ממעלליו של הגדוד במלחמת יום הכיפורים הפכו לנכסי צאן ברזל של חיל התותחנים ושל צה”ל בהמשך, והם גם הביאו לגידול העצום של חיל התותחנים. אתן לכם שלוש דוגמאות: הדוגמה הראשונה הייתה מסת האש האדירה שהפעלתי בעמק הבכא, שבעה גדודי ארטילריה כש־170 טנקים סוריים ניסו להיכנס לתוך עמק הבכא, הטנקיסטים שלנו נסוגו לאחור בגלל האש הארטילרית העזה של האויב, ובמשך שעתיים הפעלנו אש של שבעה גדודים על הסורים בעמק הבכא, וזה נתן את הזמן לטנקיסטים לחזור חזרה לעמדות ולהדוף בכוחות משולבים את הסורים".

"הסיפור הזה של ריכוז אש ארטילרית הפך לנכס צאן ברזל של חיל התותחנים והיה הטריגר להגדלת החיל מ־25 גדודים במלחמת יום הכיפורים ל־87 גדודי ארטילריה מצוידים בכל טוב. הדוגמה השנייה קשורה לעמדה: הסוללה שלנו, סוללת בועז, הושמדה בידי טנקים סוריים לטווח קצר ונהרגו שם 16 לוחמים".

"אחד הדברים הראשונים שעשיתי מיד אחרי המלחמה הוא לפתח את תגבורת הכינון הישיר כדי להתגונן מפני טנקי האויב. הדבר הזה התפתח לידי כך שבמלחמת שלום הגליל בשטח בנוי הקמנו שבעה גדודי ארטילריה בכינון ישיר, גם בדרך לביירות וגם בביירות. הדוגמה השלישית הן רקטות הארטילריה שהיום הן שם דבר. הפעם הראשונה שהשתמשנו בהן הייתה במלחמת יום הכיפורים בעמק הבכא, והן עצרו את הסורים. אלו דוגמאות ללקחים שגדוד 405 הביא לעולם, והקשר בינינו הוותיקים לבין החדשים מתבטא בזה שהלקחים נלמדו, הופקו ויושמו בכל המלחמות. ולכן גם הקשר הזה עם המג”דים של היום, שרובם ככולם באמת ‘פריקים’ של מורשת, ואיתן במיוחד”.

איתן: “המלחמה תפסה אותי ב־7 באוקטובר בגזרת החרמון. ניהלנו כמה קרבות בחזית הצפון, אבל מהר מאוד ירדנו דרומה, וגדוד 405 במלחמה היה גדוד הארטילריה של חטיבת גולני, ובעצם לארטילריה היה חלק חשוב מאוד בחרבות ברזל. מהיום שהתגייסתי לחיל התותחנים גדלתי על אריה מזרחי, וב־7 באוקטובר, כשפרצה המלחמה, קיבלתי הודעה מאריה: ‘עכשיו תורך, זה שלך, תכין את תרגולת הכינון הישיר לכל צרה שלא תבוא. סומך עליך, בהצלחה’. במהלך המלחמה התנהל גדוד 405 סביב הכינון הישיר ונתן מענה לכל אתגר מבצעי, וזה בזכות אריה".

"זו דוגמה משמעותית להעברת ידע בין־דורית. במהלך המלחמה קראתי למג”די העבר להתייעצויות, ואני חושב שגדוד שיודע את עברו – ההווה שלו עשיר ומגוון מאוד. ביצענו כינון ישיר במלחמה אחרי שהרבה שנים לא תרגלו זאת, ואנחנו החזרנו את זה בחרבות ברזל. יש כאן תהליך מדהים - לראות מה קורה כשמג”ד הגה רעיון, פיתח תרגולת ב־1973 ואיך הדבר הזה משפיע על המלחמה ב־2024.דבר משמעותי נוסף בעיניי הוא שגדוד 405 השתתף בכל הקרבות של חטיבת גולני".

"הפעלנו את כל האש המכינה, כלומר, את כל הפעלת האש שנועדה לרכך את היעדים לפני היציאה להתקפה, וגם הפעלנו הרבה מאוד אש לחילוץ. אני חושב שיש תחושת משמעות גדולה בגדוד שיודע שיש לו את היכולת וגם את האחריות להיכנס מהר לפעולה במצבים מבצעיים מורכבים, ועשינו את זה הרבה פעמים לאורך המלחמה, כולל היכולת להפעיל אש על כוחותינו כדי להשמיד מחבלים שפשטו על כלים ולחלץ את הגדוד שספון שם. אני חושב שדבר כזה מצריך רמת אמון מטורפת ועמוקה מאוד בין מפקדים, בין מפקד הגדוד היורה לבין מפקד הגדוד המתמרן”.

מהם האתגרים העיקריים שניצבו בפני הגדוד במלחמת יום הכיפורים לעומת האתגרים במלחמה הזו?

איתן: “בזה אריה ואני שונים. אני חושב שאריה התמודד עם הרבה מאוד מסה של אויב בעיניים, נחילים של אויב שהוא נדרש לעצור אותם, ואנחנו מתמודדים עם שדה קרב שהאתגרים בו אחרים לחלוטין. פחות אויב בעין, אבל שדה קרב מורכב הרבה יותר בהקשרים של אזורים רגישים ומורכבות הירי, זה שטח שרווי בכוחות, ובאזורים רגישים יותר נדרשים תכנון ותיאום קפדני ומדויק כדי להשמיד אויב ולאבטח את כוחותינו. בחוויה שלי עמדנו במשימה בצורה טובה מאוד, הצלחנו להשמיד הרבה מאוד אויבים, להחזיר הרבה כוחות הביתה בשלום, חרף מורכבות מקצועית קשה בשדה הקרב”.

אריה: “מאז ומתמיד חיל התותחנים ידע לרתום את הטכנולוגיה בהתאם לצורך המבצעי. תמיד היינו ראשונים בעניין הזה ושינינו את צורת הלחימה שלנו בהתאם לשינויים הטכנולוגיים. אני חושב שהדבר הזה הגיע לנקודת שיא במלחמת שלום הגליל, אבל הגיע למיצוי מלא ואופטימלי לחלוטין במלחמת חרבות ברזל, וזו הפעם הראשונה שאני רואה תיאום מלא, ללא עוררין, בין כוח האש היבשתי, חיל האוויר והמתמרנים".

"זה היה יוצא מן הכלל בפעם הזו. בנוגע לסיפורי החילוצים למיניהם, במלחמת יום הכיפורים, בעמק הבכא, כאשר הטנקים הסוריים כבר הגיעו לרמפות שלנו והיו שם כמה טנקים שלנו, יריתי על הטנקים שלנו בלי תיאום. איתן עשה את זה עם תיאום. אני הבנתי שאנחנו חייבים לירות על הרמפות שלנו כי האויב עלה עליהן ועשינו את זה - וזה צלח. כל הדברים האלה חוזרים לאיתן וליתר המג”דים והמפקדים. זה טמון אצלם במוח כי הם מכירים את המורשת ושמעו את הסיפורים, וכשזה מגיע למלחמה – כל המורשת והניסיון הרב צפים ועולים ונעשים בזמן אמיתי לצורך המבצעי ובהצלחה מרובה”.

איתן: “אני חושב שלקח זמן בין ההבנה שיש מלחמה לבין ההכרזה על המלחמה. הדור שלנו גדל על היום שבו פרצה מלחמת יום הכיפורים, אז המפקדים נדרשו להבין מהר ולפעול בהתאם. כשאני מסתכל על חבריי המג”דים, כולנו הבנו מהר מאוד שפרצה מלחמה עוד לפני שהכריזו מלחמה, וזה נתן את התחושה כאילו כל מה שלמדנו ממלחמת יום הכיפורים הוביל אותנו למצות באופן מלא את מה שלמדנו גם במלחמה הזו. הבנו מהר שאנחנו במלחמה, הבנו את המציאות המבצעית ומה צריך לעשות. שנים זה ישב לנו בתת־מודע, אבל ברגע שזה נדרש, זה עלה מהר, ואני חושב שהצלחנו ליישם את לקחי מלחמת יום הכיפורים במובן הזה”.

מה שמשותף לשתי המלחמות הוא אלמנט ההפתעה. איך קרה לדעתכם שהופתענו פעמיים?

אריה: “דבר ראשון, הדור הזה של הלוחמים והמפקדים יותר טוב מהדור שלנו, גם מבחינת ההשכלה, גם מבחינת האינטליגנציה וההבנה המרחבית. הייתי אומר שמבחינת רוח הלחימה והמסירות, אהבת העם, הארץ וצה”ל הדברים לא השתנו, אבל היכולות האישיות שלהם הן גבוהות הרבה יותר ממה שהיו היכולות שלנו במלחמת יום הכיפורים. במלחמת יום הכיפורים הצבא הסדיר היה בכוננות־על, גם ברמת הגולן וגם בסיני, ולא גייסו מילואים".

"הצבא הסדיר הוא זה שספג את המכה הראשונה. ואם נסתכל על רמת הגולן, הצבא הסדיר החזיק את הסורים בידיים מלהגיע ליישובי עמק הירדן, לטבריה ולראש פינה. הפעם הזו הצבא הסדיר היה בהפתעה מוחלטת, לא כמו ההפתעה של מלחמת יום הכיפורים. הפעם אנשים ישנו, נרדמו בשמירה, והפעם הזו נהרגו אזרחים. במלחמת יום הכיפורים לא נהרגו אזרחים. מי שנפל בקרב היו לוחמים של הצבא הסדיר, אלו שספגו את המכה הראשונית”.

איתן: “אני מפקד בצה”ל, אני קם בבוקר וחושב על ביטחון המדינה, ועם זה אני הולך לישון בלילה. תחושת הכישלון של ה־7 באוקטובר תלווה אותנו עד יומנו האחרון. נכשלנו. נכשלתי. אחד הדברים שאליהם אנחנו מתאמנים ולכך אני מאמן את הגדוד הוא שגם במצב שבו נופתע – לא נוכרע, ובזה כן עמדנו. הופתענו אבל לא הוכרענו, ואת ה־7 באוקטובר עוד נידרש לתחקר, ללמוד ולהפיק לקחים. רעם התותחים של גדוד 405 לא יחדל עד שנחזיר את אחרון החטופים ועד שנממש את מטרות המלחמה. אני גאה מאוד בלוחמים ובמפקדים של הגדוד שמצאו את תעצומות הנפש להילחם ימים ולילות, תקופה ארוכה מאוד, והשיגו הישגים מבצעיים משמעותיים. אבל הדבר הזה לא משנה את עובדת הכישלון ב־7 באוקטובר”.

מה צריך לעשות כדי לא להיות מופתעים בפעם השלישית?

אריה: “אני מקווה שלא תהיה פעם שלישית מבחינת ההפתעה, וההסתמכות שלנו על הטכנולוגיה היא נכונה. צריך להסתמך על הטכנולוגיה כי היא טובה, אבל הגורם האנושי היה צריך להיות במקרה הזה זהיר יותר”.

איתן: “כרגע אנחנו עסוקים במלחמה, ועוד יגיע השלב שבו נתחקר ונלמד. כרגע אנחנו עוד נלחמים. אני חושב שזה אתגר גדול מאוד, וכל לובש מדים ייקח איתו את תחושת ה־7 באוקטובר עד יומו האחרון. לא סיפקנו ביטחון ב־7 באוקטובר, וזו האחריות שלנו. אני חושב שמ־8 באוקטובר ואילך התעשתנו מהר, התארגנו מהר ומימשנו את האחריות שלנו, ובסוף אני חושב שלא הוכרענו והשגנו הישגים מבצעיים משמעותיים מאוד, ולא נעצור עד שנשיב את החטופים”.

ראינו במלחמה הזו אתה רוח הנהדרת בעורף. גם במלחמת יום הכיפורים הייתה רוח כזו?

אריה: “ודאי, רוח הלחימה היא אותה רוח לחימה, אותה רוח התנדבות ורצון לעזור. אני מאמין גדול בגדוד שלנו ובעם ישראל. ההתנצלות על ה־7 באוקטובר מתקבלת, אבל אני חושב שהדור הזה של הלוחמים, איתן ופקודיו, הם האנשים שאני מאמין שהם ידאגו לזה שה־7 באוקטובר לא יחזור”.

איתן: “בעיניי זה דור שפקפקו בו, דור שלעגו לו ושהיו סקפטיים לגביו, אבל זה דור שהוכיח את עצמו, שהוכיח למה הוא מסוגל. זה דור שהוכיח כמה תעצומות נפש יש לו, זה דור שהוכיח שהציונות של 2024 חזקה לא פחות מזו של 1973. זה דור שהוכיח שיש לו עוד הרבה מה לתת. הסתכלתי למפקדים וללוחמים בעיניים וראיתי ערכים, ציונות, שליחות והבנת גודל האחריות. אני גאה בלוחמים ובמפקדים".

"הסתכלתי גם למפקדים שלי בעיניים והלכתי אחרי מפקדים שאני גאה בהם מאוד, מפקדים שנתנו לי תחושת ביטחון וראיתי בהם דוגמה ומופת. הלכתי, ואני עדיין הולך אחריהם, כי אני מרגיש שמובילים אותי המפקדים הטובים ביותר, ואני חושב שחרף השבעה באוקטובר, הדור הזה הוכיח שרוח הלחימה שלו איתנה וחזקה מתמיד".

"נהניתי מאוד להרגיש את רוח העורף. כמות הפרגון והחוסן של המשפחות בבית, החברים, החברות, ההורים והמשפחות הייתה אדירה ואפשרה לנו פעילות תפקודית להרבה זמן וחיזקה את האמונה בצדקת הדרך. עד היום. המלחמה הזו עוד לא נגמרה, היא ארוכה ועוד הרבה לפנינו, ואני חושב שהחוסן האזרחי הוא מרכיב אדיר בהישגים המבצעיים של הגדוד”.

לסיום, יש מסר שתרצו להעביר?

אריה: “הדבר המרכזי והעיקרי שפועם בלב שלי ובלב של איתן הוא גדוד 405, גדוד מופת, גדוד מוביל ואנחנו תמיד נהיה איתו, כל עוד נשמתנו באפנו”.

איתן: “גדוד 405 ימשיך ויהיה לעמוד האש לפני המחנה. הגדוד מתבסס על האנשים הטובים שבו, ואנחנו נמשיך עד להשבת החטופים ועד לניצחון”.