לפני כיומיים משרד הסחר בבוגוטה, קולומביה, קרא להגביל את ייצוא הפחם לישראל, כך לפי סוכנות הידיעות בלומברג. על פי הדיווח, קולומביה מכרה בשנה שעברה לישראל פחם בכ-450 מיליון דולרים, שכעת כאמור לא צפוי להותיר זכר מאז ההחלטה. ד"ר עילי רטיג, מרצה במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן, נפגש עם "מעריב" כדי לדון בהשפעות ההחלטה של קולומביה, בין אם סנקציות סחר קיצוניות על ישראל שיביאו לפגיעה משמעותית או לפגיעה קלה בכנף גרידא.
חילוץ מורכב וממושך שהוביל לטרגדיה: הקושי העצום עמו התמודדו הלוחמים בשטח
גיבור ישראל: מת מפצעיו, ארנון זמורה, לוחם ימ"מ שחילץ את החטופים
"אפשר לסכם את זה כלא נעים, אבל לא נורא. ״קולומביה היא באמת שותפת הסחר הכי גדולה שלנו לפחם בשנים האחרונות, היינו מייבאים ממנה. זה לא נעים אבל לא נורא משלוש סיבות: האחת היינו קונים ממנה כי הייתה מוכרת לנו בתנאים טובים אבל אנחנו קונים גם ממדינות נוספות ידידותיות לנו כמו אוסטרליה פולין וארצות הברית", אומר רטיג.
הוא חושף ומגלה כי דרום אפריקה היא ספקית הפחם השנייה בגודלה לישראל, וכי הרכישה מקולומביה היא "כי היינו מקבלים כאמור מחיר טוב ולא כי אי אפשר להחליף". בהמשך הוא מפרט על המעבר המשמעותי של ישראל לתחליפים. "בעבר כ-70 אחוז היה מבוסס על פחם והיום רק כ17 אחוז. עד 2026 וזה עכשיו נדחה לשנת 2028 אנחנו אמורים להפסיק לחלוטין את השימוש בפחם. זה אמור לשמש אותנו רק בחירום. למקרה ויהיה שיבוש עם הגז והרעיון כאמור הוא שעד 2030 לא יהיה שימוש בפחם 70-75 אחוז יהיו מגז ו-25 עד 30 אחוז מאנרגיות מתחדשות ואנחנו נהיים פחות ופחות תלויים בפחם עם הזמן".
רטיג מרגיע ואומר כי "מהרע יכול לצאת גם טוב". "זו לא הפעם הראשונה שיש עלינו חרם אנרגיה, ולמעשה ישראל היא המדינה שהייתה תחת חרם הנפט הארוך ביותר בהיסטוריה המודרנית", הוא מוסיף. "מהרגע שהוקמה -1948 עד הסכמי אוסלו פחות או יותר היינו תחת חרם נפט, ובפעם האחרונה שהיה לנו משבר כזה שבעקבות המלחמה מדינות מחרימות אותנו היה ב-1973. גם ב-1973 מדינות אופ"ק (ארגון המדינות המייצאות נפט מ.ו) החליטו שהן לא מוכרות, ובנוסף לכך הם גם איימו שכל מי שימכור לנו לא ייקבל נפט מהן. היה לנו קושי מאוד גדול. המחיר עלה פי 4 וכל החשמל שלנו אז היה 100 אחוז סולר ומזוט".
"בעקבות המלחמה עשינו שני דברים שאפשר ללמוד מהם גם היום. הראשון שהתחלנו להשקיע בהפקה עצמאית. דודי שמש: מדינת ישראל הוציאה חוק ב-1975 שכל אזרח שגר מתחת לדירה בגובה של 8 קומות חייב לשים דוד על הגג. הרעיון היה להפסיק לחמם את המים עם רשת החשמל, להוריד את העומס וכולם היו צריכים לשים דוד שמש מסובסד. כיום בלמעלה מ-85 אחוז ממשקי הבית יש דודי שמש בישראל בגלל החרם הערבי. העניין הנוסף הוא שינוי מקור הדלק. כמעט כל תחנות הדלק שלנו עברו דאז מנפט לפחם, ו-60 אחוז בערך כבר הופק מפחם בשנות ה-80".
ועם זאת, יש ביקורת על השימוש בפחם ולא מעט אתגרים
"פחם זה מאוד אמין אך זה מזהם עושה בעיות במדינה צפופה כמו שלנו לא ניתן להרחיק את תחנות הכוח יותר מדי מהאוכלוסייה וזה בטח לא טוב".
אותו יחס קיים גם על השימוש בגז הטבעי?
"גז טבעי איננה אנרגיה נקייה. היא כן ירוקה יותר והיא אמינה. רק נפט פחם וגז יודעים להפיק 24/7, וגז טבעי הוא הנקי מביניהם. פחם עושה הרבה זיהום, וגורם לשינוי אקלים והתחממות כדור הארץ. הרעיון הוא שכבר החלפנו את הטכנולוגיה לגז טבעי, והנקודה הנוספת היא שהיום זה רק דוחף עוד יותר להראות שצדקנו. נשאף להשתמש כמה שיותר למשל בפאנלים סולאריים ולהגיע לנקודה שאנחנו לא צריכים יותר פחם".
ראינו את התנהלות ארדואן, האיום החו'תי וכעת גם של קולומביה על דרכי הסחר. האם האיום המודרני מצוי בכלל בכלכלה ובמסחר, והאם זה יכול לשנות מדיניות?
"סנקציות כלכליות זה כלי נשק מאוד פופולארי, במיוחד בשלושים השנים האחרונות. זה נתפס כמשהו פחות אלים, ולכן הוא מופעל. אבל ניתן גם להפוך את ההחלטות. הרבה מדינות רואות בסנקציות הכלכליות כלי יותר רך לשינוי מדיניות של מדינה אחרת. עבור ישראל זה לא סיפור חדש".
האם אנחנו כצרכנים ניפגע מהחלטה של קולומביה?
"זה יפגע בנו אם בעקבות החרם נקנה פחם במחיר גבוה יותר ממקום אחר, אך לא הייתי אומר שזה ברמה שנרגיש את זה בכיס, כי מחיר הדלק הוא איננו הרכיב העיקרי במחיר החשמל, אלא יותר המיסוי וכו'. אבל יש מחיר לסנקציות כלכליות. היסטורית, כמעט לא קרה שסנקציות כלכליות שינו משהו באינטרס הלאומי של המדינה".
לא מפסיקות מלחמות
"כן, במדינה לא מפסיקה המלחמה בגלל האנרגיה, ראינו את זה גם בהקשר של מלחמת רוסיה-אוקראינה. הרוסים היו בטוחים שאירופה לא תעז לתמוך באוקראינה, בגלל שיצטרכו לשלם המון על מחיר האנרגיה. זה לא משהו שמרתיע, זה משהו שמכאיב. עד הסכמי אוסלו לא היה לנו פפסי, מקדונלד'ס ומייקרוסופט בארץ. אנחנו מדינה קטנה וקל לחסום אותנו, אבל אנחנו מסתדרים. פיתחנו שיטות להתגבר על זה. הייתה לנו תחושה מאז המלחמה הקרה שאין דבר כזה, אבל קצת שכחנו אותם".
וזה מוביל אותנו למסקנה רחבה אף יותר מנושא האנרגיה
"צריך לזכור שבתקופות שהיו עלינו סנקציות קשות, הדרך שבה שרדנו לצד הגניוס היהודי זה בזכות ארצות הברית. היא הטילה וטו על מדינות אחרות מבחינה כלכלית, היא דאגה שמדינות אחרות ימכרו לנו, למרות הסיכון. הסנקציות האלה מזכירות לנו שבסופו של דבר ללא ארצות הברית נהיה בבעיה".
"לסיום, חשוב להדגיש", אומר רטיג, כי "ישראל אף פעם לא מודה או משחררת אם סנקציה השפיעה או פגעה בה. ברגע שנגיד את זה, זה יעודד עוד מדינות לפעול כך, אך אם נודה שהם לא עשו כלום, הם אולי יחריפו או יתייאשו. ישראל לא מתרברבת לפה או לשם במדיניות של עמימות".