"הוא היה מין ‘אליפלט' כזה, כמו בשיר של אלתרמן".
אפשר היה לומר עליו: "איזה מין ילד אתה, חנן"?
"לא בדיוק. חנן לא היה מישהו שכולם צוחקים ממנו, מדברים עליו בציניות ובביטול כמו על אליפלט. הוא היה עלם חמודות".
פרופ' איתן שילוני הוא בן דודו ובן מחזורו של חנן גולדצויג בגימנסיה העברית בירושלים. אינו זוכר טיול משותף שלהם או שיחה מיוחדת ששוחחו יחד, אבל שעות של חיבה ושובבות עברו ביניהם. "היינו נוסעים אליהם הביתה בקטמון, מתגוששים, משחקים, רבים, בקיצור ילדים", הוא מחייך, "בחנן לא היה גרם של רוע, כזה חביב, כזה נחמד, כזה מקובל". וכזה אליפלט.
אף ש"שכנים ושכנות בו לא דיברו דופי" כמו על האנטי־גיבור שברא אלתרמן, זיהיתי גם אצל חנן את תום הלב. הוא היה איש צעיר עם מחויבות שקטה, אומץ לבו היה צנוע, ומנהיגותו לא רעמה. וגם הוא זינק בשחר יום קרב "ישר מול האש". כאליפלט, גם "חנני" לא שב.
56 שנים חלפו. התופת המבעבעת תמיד דחקה את הקרב הזה מהתודעה. שפע המוות הניגר מחה את זכר הנופלים: סגן חנן גולדצויג וטוראי אלימלך (אלי) טיקטינסקי. המחבלים זממו טבח המוני במצעד העצמאות הראשון בירושלים לאחר ששת הימים. 4,500 החיילים שחלפו על פני בימת הכבוד, מאות האלפים שנדחסו לאורך המסלול - כל אלה לא חלמו שהם חבים את חייהם ואת שלמות גופם לסגן שדבק במשימתו וללוחמיו האלמונים. הקרב שניהלו בוואדי עוג'ה סמוך ליריחו היה למרדף הראשון במה שייקרא "ארץ המרדפים". ב־7 באוקטובר הכל נותר כפי שהיה ורק ההגדרות החליפו צד. הנגב המערבי היה לארץ מרדפים, והרודפים היו לנרדפים.
אלדד גולדצויג אוחז בשני הקצוות של חבל הכאב. הוא גר בשדרות הרצל בדרך אל ההר. "7 דקות הליכה אל הקבר של אחי", הוא מקפיד לדייק. לוויות החיילים שעולות מדי יום לחלקה הצבאית חולפות על פניו. לא מרפות. לא נותנות מנוח לפצע משכבר הימים.
בבוקר ירושלמי שרבי נפגשתי עם אלדד ועם מרדכי (מוטי) מלאכי, הלוחם ששרד מהקרב ההוא. זה היה היום ה־230 לחרבות ברזל. בבית העלמין הצבאי כרו את קברו של סרן ישראל יודקין מכפר חב"ד. לפני כשבועיים חיסל צה"ל את הצלף שהרג אותו ואת סמ"ר אליהו חיים אמסלם.
אלדד אסף אותנו מהחנייה, שלא נלך לאיבוד במבוך מדרגותיו. הוא הושיב אותנו ליד שולחן נדיב במאפי בוקר ובקפה. מול הקפה ניצבה פינת הזיכרון. מבלי דעת, חנן ז"ל הכין אותה לעצמו. הוא היה מחובר לשכבתו בגימנסיה, בהם דן מרידור ומרים נאור, נשיאת בית המשפט העליון. לאחר ששת הימים ביקש ממשפחתו להעמיד תמונות של שלושה מבני מחזורו שנפלו במלחמה. כששב הביא במיוחד תמונה גדולה של אחד מהם - יגאל וילק - וביקש מהוריו להקיפה במסגרת גדולה. בילדותם משפחותיהם היו שכנות ברחביה. לצד תמונתו של יגאל הועמדו תמונותיהם של דוד רואי וגיורא רון. לאחר שחנן נפל הייתה פינתם לפינתו.
נעורי חנן גולדצויג שזורים בנעורי ירושלים כבירת ישראל. כבר לא מנדטורית אך עדיין לא אימפריאלית, לא של זהב, יותר של עופרת. מטרופולין בהתהוות עם אורח חיים של יישוב ספר. קטנה ודאגנית. לילה ראשון בעיר עשיתי אצל דודתי ברחוב קנאי הגליל בקטמונים. לאחר חצות משהו שנשמע כברד עם טיפות בגודל גולגולת הכה בתריסי הברזל. "שוב יורים מבית צפאפא", אמרה הדודה. המים אוחסנו במכלים על הגגות פן יתחדש המצור. האוויר עדיין לא היה "צלול כיין", ובריק הדהדו פעמוני הכנסיות. השכינה הדירה רגליה מפוליטיקה, והקדושה נהדפה למאה שערים. העיר סגדה לחומוס של רחמו, חיפשה הצגה ראשונה ב"אדיסון", ופיצחה פפיטאס (גרעיני חמניות בלדינו) בשבתות.
גם בבית גולדצויג נתנו כבוד לסטטוס קוו. לחיים של סובלנות הדדית. האם טובה הפרידה בין חלב לבשר, ועד אחרון ימיה שמרה שבת. האב דוד היה חילוני, אך לבקשת זוגתו התלבש יפה בערבי שבת והתייצב בבית הכנסת. "היינו ממעמד נמוך", משתף אלדד. דירה קטנה בקטמון מאחורי בית אלישבע. חמש נפשות על 57 מ"ר. הרבה לילות עברו עליו בסלון.
אביו נולד בטבריה והיה דור שישי בארץ. התגייס לצבא הבריטי ושימש מתורגמן מאנגלית לערבית. עורו היה שחום, ועמיתיו הערבים לא הצליחו להבין אם הוא נוצרי או מוסלמי. לאחר קום המדינה עבד כפקיד במשרד המסחר והתעשייה, אחר כך בלשכת הבריאות. אמו של חנן, טובה (מרחביה) גולדצויג, הייתה אחות בטיפת חלב. התינוקות היו כל עולמה. סיפרה כיצד צעדה בשלג העמוק של 1950 בירושלים להדריך אמא טרייה ברחצה ראשונה של תינוקה.
טובה גולדצויג נולדה בביאליסטוק ונשאה עמה סוד קשה. לאחר שז'בוטינסקי הזהיר שיהודים שיישארו בפולין דינם למות, קם אביה ועשה מעשה. כדי למלט את בכורו חן מלך מרחביה מגיוס לצבא פולין עלה אתו לארץ. הוא לקח עמו את ספרייתו הענקית. אבל מול חופי ישראל אבדה הספרייה בים. האם שפרה נותרה עם שלוש בנותיה בפולין. הבת הבכורה חנה פגשה במקרה חברה ממשפחה אמידה שהתפלאה מדוע נשארו לבד בפולין. ברוב תושייתה השיגה חנה דרכם סרטיפיקטים לעלייה לישראל.
שפרה יצאה עם שתי בנות - טובה שתהיה אם חנן, ובת עמי - לארץ. חנה נעזבה בביאליסטוק, "כדי להתחתן", כגרסת טובה. רק סמוך לפטירתה ב־2003, אלדד הבין לפתע שמשהו לא הגיוני ושאל את אמו: "אם היה ברור שהיהודים דינם למות, למה רצתה חנה להתחתן ולהישאר בפולין?".
שנים אצרה טובה את התשובה בליבה. בגיל 84 שוב לא יכלה לשאת את סודה. כשגבה אל אלדד והיא רוכנת על כליה בכיור, שחררה אמת שהמתינה לשעתה: "את לא עוברת", סיננה ולא יספה. אלדד הבין את המשמעות הנוראה: לסבתו לא היה כסף להשיג סרטיפיקט גם לחנה. חנה ויתרה על זכותה לעלות לארץ ושילמה בחייה כדי להבטיח את חיי אמה ואחיותיה. "לבנה הבכור אמא קראה ‘חנן', על שם אחותה חנה", מספר אלדד, "מותו החזיר אותה אל מות אחותה".
חנן נולד אל המלחמה ואל התקומה. הוא נימול בכ"ט בנובמבר. למחרת פרצו הקרבות והמהומות בירושלים. בחרדה גדולה ירדה איתו אמו בשיירה מהר הצופים. במצור גידלה את בנה, בלי לדעת אם יהיה לה במה להאכיל אותו.
הוא היה תינוק חלש בגופו אבל מהוריו ירש עמוד שדרה פלדתי. דודו חן מלך מרחביה - מחנך, היסטוריון, הוגה דעות, ועורך ספרותי - כתב בספרון לזכרו: "עד גיל 10 לא משה ידו מיד אימו". אבל בנעוריו גופו התחסן והלך. "עם חבר מהכיתה, גדליה וינקלר, עלה על אופניים ובמשך 3 ימים דיוושו לטבריה. ביום ה־4 שבו באוטובוס לירושלים". חנן הצטרף לשבט "מודיעין" בצופים ועסק בספורט. החלוש פיתח בהדרגה כושר גופני מרשים. הוא צעד בצעדת ארבעת הימים והשתתף בחוגי קליעה בגדנ"ע. בבית תפס את מקומו כאח בכור. היה מפריד בין אחיו הנצים רוני ואלדד. בקיץ נהג להקים להם אוהל שמיכות במרפסת ואף ניסה ללמד את אלדד טריגונומטריה. "בהתחלה הייתי מבין, אבל אחרי רבע שעה שכחתי הכל", אלדד צוחק.
למרות מצבם הכלכלי הצנוע הוריו קנו לו אופנוע. הוא עצמו נהג לעבוד בחופשות בבניין ובמאפייה. מהלירות שקושש קנה מסרטה "סופר 8" ומקרנה מתאימה. "מהבודדים בירושלים שהחזיק ציוד כזה", מתגאה אחיו. בימי שישי נהג להזמין לביתו חברים מכיתתו והקרין להם סרטים. חנן לא התיר לפיגורות כצ'רלי צ'פלין או "השמן והרזה" להיטלטל על סתם קיר. הוא פרש להם מסך מקצועי מכובד כמו בקולנועי. אלדד הקטן היה אחראי לתפוס את הסרט מאחור. פעם שכח, והצלולויד התרוצץ ברחבי הבית.
בגיל 17 הנביט חנן ניצני אהבה. "אני חנן גולדצויג, נשבעתי לשאת את ל. לאישה", כתב בפתק מ־20.4.64, "אהבתי אליה היא עד מעבר לראשי, בשל גופה החטוב והנאה, תלתליה השחורים, עיניה היפות להפליא, וכן בשל צניעותה ותמימותה. שבועה זאת בטלה באם ל. לא תסכים להינשא לי מרצונה החופשי וזאת משום שאין אני רוצה להסב צער ועוגמת נפש לתמימה וצנועה שכזאת. על החתום: חנן גולדצויג, אם יהיה העולם קיים עד אז".
לפני שעמד להתגייס, שאל אותו אביו היכן הוא רוצה לשרת. כדי למנוע מהוריו דאגה, חנן רק חייך ואמר שעדיין לא החליט. לחופשה ראשונה הגיע בנעליים אדומות, אחיו הקטנים רוני ואלדד פענחו מיד: "חנני התגייס לצנחנים. אינכם יודעים כי אלה מדי הצנחנים?". חרדת ההורים נמהלת ברסיסי גאווה. במסעות ובריצות, בטרטורים ובהקפצות המשיכו ללוות אותו. והוא לא חסך מהם תיאורים.
"הורים יקרים שלום רב, מוצאי שבת, 29.1.66, השבוע קיבלתי את החבילה ששלחתם לי ביום ראשון, רק ביום חמישי בלילה. זה היה לאחר מסע מפרך, וכשגמרנו אותו לא היה במקום החניה שום דבר. לא מים ולא אוכל בשל תאונת דרכים. רק החבילות היו משום שהן הגיעו עם מכונית אחרת... קצת קשה לתאר כמה שמחתי כשקיבלתי את החבילה. מיד חיסלתי אותה. בייחוד את תפוחי העץ שהיו עסיסיים מאוד ואני הייתי צמא מאוד ומים לא היו... מה עם רוני ואלדד, האם הם מכינים את השיעורים כרגיל? אני מקווה להיות בבית ביום שישי".
באחד מימי השישי הציב הרס"פ לטירונים שאלה מכשילה: "מי רוצה לצאת לשבת?". כולם הצביעו חוץ מחנן. "אז רק אתה יוצא הביתה", פסק רב הסמל הפלוגתי. היה מגיע רצוץ כולו. זורק את עצמו על הספה בסלון ולא מצליח להתרומם. אפילו לא לארוחת ערב שבת. אמא טובה הייתה מתיישבת לידו, מניחה יד למראשותיו, מושיבה אותו בעדינות, משעינה אט־אט את גבו אל מסעד המיטה ומאכילה אותו. כף, כף.
בהשפעת אמו חלחלה השבת גם לדמו. בשבת בבוקר היה צועד כחצי שעה במעלה הרחוב ומתייצב בבית הכנסת. הקפיד בתפילתו. היה עומד במקומו ולא זז. שקוע בסידורו, לא מדבר עם איש. "מעולם לא ראיתי מישהו מתפלל בכזאת דבקות", אמר לי אלדד. לאחר שננעלה התפילה, לא שכח שיש חברים, שירושלים ממתינה. היה עולה על אופנועו ומפליג אל הפנים הכמהות, אל רעמי הצחוק שחיכו לו. לחברים ולחברות שלא הצליח לשבץ ביריעת חופשתו הקצרה, הקפיד לכתוב.
"ליהודית היקרה שלום רב, 1.6.66,...אנחנו נמצאים כרגע במקום מבודד למשך חודש שלם. הדבר היחיד שמקשר אותנו עם העולם החיצון הוא קומנדקר אחד עלוב ומסכן העולה אלינו אחת לכמה ימים...המעלה לנו אספקה ודואר ומקבל מאתנו דואר... ביום ו' הקומנדקר הפתיע אותנו ובא לפני הזמן. מסר דואר וירד במהירות, כך שהיה עלי לקטוע את המכתב ולמסרו במהירות... אני מקווה לשמוע ממך בזמן הקרוב ומקווה שמסך השתיקה שירד עלייך יוסר...".
באימוני הפרך הוא מגלה סיבולת מרשימה. לא אצל כולם זה כך. ה"פדלאות", כך כונו המתמוטטים, מטפסים לאלונקה שעל כתפי החברים. בלילה אלה סוגרים איתם חשבון. "שמיכה" היה סוג של עונש שהמציאו מוחות קודחים מעייפות. היו עוטפים מישהו בשמיכה קוצנית ומפליאים בו מכות. אחד הקורבנות נזקק לטיפול רפואי. לא רק שחנן לא השתתף באירוע, למחרת ארגן דיון הסברה שמעשים כאלה אינם ראויים.
באחד המסעות בחולות אשדוד שם על עצמו אלונקה. ארבע שעות ניסרה את כתפיו, אך הוא לא ניער אותה מעליו. לא התיר לאיש להחליף אותו. כששבו לבסיס הודיעו לו מפקדיו שרק הוא יוצא לשבת. אבל אחד החיילים ביקש שיעשה לו טובה: "אחותי בדיוק מתארסת, תן לי לצאת במקומך", התחנן. חנן הסכים מיד, לא כך חבריו. "אתה סחבת ארבע שעות, רק אתה תראה בית". אבל חנן מתעקש. מחליטים לעשות הגרלה, והזוכה הוא חנן. החברים רואים בכך אות משמיים, והוא שוב עומד על שלו ומשלח את המבקש לאירוסי אחותו. שנים לאחר שנפל אחיו, בכינוס פלוגתי שאליו הוזמן, שאל אלדד את החייל: "אחותך באמת התארסה?". ההוא רק הרים אליו מבט נכלולי וענה "מה פתאום?". חטפת אגרוף בבטן.
"איך לא התבייש להגיד לי דבר כזה? תשקר, תאמר כן, תגיד שאחותך חלתה, אבל הוא פשוט אמר והלך". כאשר פרצה מלחמת ששת הימים, היה חנן קצין צעיר, סג"ם. מיד כששמע שירושלים מופגזת, התיישב לכתוב הביתה: "איתי הכל בסדר, עובדה אני כותב לכם כעת... ירדן עתידה להימחק... אבל החוצפה שלה להפגיז את ירושלים...". במלחמה היה בטור המסתער על אזור ירושלים, המשולש, הרי יהודה, יריחו וים המלח.
מרדכי מלאכי שירת בנח"ל המוצנח. ל"חרוב" הגיע לאחר ששת הימים. שכן מיהוד שהיה קצין בסיירת המליץ לו להצטרף למחלקה של חנן. מלאכי הוא בן לניצולי שואה מהונגריה. נולד במחנה העקורים פלדאפינג שליד מינכן. איש נמרץ ומתרוצץ. "לא פלא שהכדורים לא הצליחו להשיג אותו", מחייך אלדד. למרות 77 שנותיו, מלאכי עדיין לא השתחרר מ"חרוב". הסיירת היא לוז נשמתו, הציר שעליו נעים חייו. על הטי־שירט שלו סמל "חרוב", הוא שומר את נעליו מהמרדף, מאפסן את מדיו מאז, אשתו אומרת שיצעד איתם עדי קבר. הוא בנה תבליט טופוגרפי של זירת הקרב ומרצה עליו לפני חיילים ואזרחים. את שברי הגלעד המרשים שהקימו לוחמי "חרוב" בשטח הקרב (כיום שטח A בשליטה פלסטינית) להנצחת הנופלים - סגן חנן גולדצויג ואלי טיקטינסקי - אסף בסיוע אחרים והחל לשחזרו.
כך תיאר באוזניי את המ"מ שלו, חנן: "הוא לא היה הקצין האופייני. לא הפייטר, לא הגיבור, לא הגבר, היה איש שקט, אבל יוזם ועקשן. דבק במטרה, לא עושה דאווינים, לא נלחץ".
ב"מבצע תופת" (פעולת כראמה) מלאכי נוכח בזה שוב. כשמחלקתו נקלעה להפגזה כבדה של הלגיון, ביקש מלאכי לקום ולהתפלל שחרית. "רציתי לבקש סיוע משמיים, אבל חנן ציווה עליי להתפלל בשכיבה כי האש מעל הראשים. הרגשתי שהוא שומר עליי". בכראמה נהרגו 30 חיילים, 95 נפצעו. באישון לילה, כשהשמועות הרעות התפשטו והלכו, צלצל הטלפון בבית גולדצויג בקטמון. "אתם ההורים של סגן חנן?", שאל קול ירא. מבין שיניו הנוקשות הצליח האב דוד לחלץ "כן". "חנני ביקש מאוד־מאוד להודיע לכם כי הוא בריא ושלם והוא מבקש מאוד שאל נא תדאגו לו, אצלו הכל בסדר". האב קיבל חזרה את נשימתו. הבשורה המרה מכל פסחה עליו. לא לזמן רב.
כשלושה שבועות לפני שחנן נהרג החליט אלדד לעלות לגג בתקווה לראות מטוס מעל ירושלים, אירוע נדיר בעת ההיא. "אחרי כשעתיים בשמש הקופחת מופיע לפתע מסוק שמסתובב סביב הבית. אחוז התרגשות גדולה מהאירוע המוזר ירדתי הביתה. אחר הצהריים מופיע פתאום חנן בבית ואומר: ‘זה אני שהייתי במסוק. ביקשתי מהטייס לראות את הבית שלי מהאוויר. אנחנו מאבטחים את צעדת ארבעת הימים'. הייתי מאושר וגאה באח שלי. פתאום הבחנתי שפניו נפולות, שאלתי: ‘חנן, מה קרה?'. הוא השפיל מבט וענה לי: ‘נהרגו לי שני לוחמים מהמחלקה ממוקש'. לאחר כ־20 שנה נודעו לי שמות החללים: צבי רוטנברג וזאב פרום. המבט העצוב של חנן כאשר דיבר על הרוגי המוקש הולך איתי עד היום. לעולם לא אשכח אותו. ביציאה, על סף הדלת אבא שאל: ‘מתי תחזור?', חנן ענה: ‘לא יודע, יש לכם עוד שני ילדים, תטפלו בהם'. אבא היה בהלם, פשוט נאלם דום. אומנם הייתי אז בן 11.5, אבל תשובתו של חנן עדיין מהדהדת במוחי. זאת הפעם האחרונה שראינו את חנן".
חנן גולדצויג שב אל מלחמת ההתשה בבקעה. בלחץ האירועים, ולמרות השבת, הגיע מפקד בכיר למסדר פתע. הוא גילה שנשקם של החיילים מלוכלך. חנן, שלא רצה לאלץ את החיילים לנקות נשק בשבת, לקח מיד אחריות. הסביר שבשבתות אינו מקפיד עם חייליו. "אני סומך עליהם שבשעת צורך נשקם יפעל כהלכה". הבכיר לא השתכנע וגזר על חנן 29 ימי ריתוק.
את השבת האחרונה לחייו עשה חנן גולדצויג בצבא. בראשון, 28.4.68, כשעה לפני אור ראשון, ארבעה ימים לפני מצעד צה"ל בבירה לציון הניצחון במלחמת ששת הימים ויום העצמאות ה־20, הוביל סיור בוקר. הכוח יצא ממחנה ג'יפטליק (כיום מחנה אריק) והתקדם לאורך ציר דרומי של הבקעה. בצוות הלוחמים היו: אלי טיקטינסקי, יצחק יפין ומרדכי מלאכי. אליהם התלוו שני גששים. חנן בנגמ"ש היה בראש. נסעו לאטם, זריחה הפציעה.
כעבור שעתיים, מול הכפר עוג'ה, חנן ויצחק יפין גילו סימנים לא ברורים. עקבות? רסיסי עקבות? ובכמה אנשים בכלל מדובר? שניים, שלושה, עשרה? "מוטי, אנחנו רואים עקבות", דיווחו למלאכי, שישב בג'יפ מאחור. מלאכי הגיע בריצה, הביט בתשומת לב ופסק: "זה הדמיון שלכם, אני לא רואה כלום". אבל חנן גולדצויג לא היה מהמוותרים. הוא לקח את יפין ונסע לבסיס להביא את סאלח, מפקד הגששים, שיאמת את הממצאים. סאלח היה אגדת שטח. סיפרו שאפילו נמלה לא מצליחה להעלים ממנו את קורותיה. הם חזרו בטיסה עם סאלח. מדרום לעוג'ה, בקו האווירי ממש מול השטח שבו חשפו את הסימנים הראשונים, גילו עקבות טריים. והפעם עקבות של רבים ורעים, ברורים מאוד, אינם מותירים צל ספק. חנן דיווח לאחור, המתח התחיל להתעבות.
כשמגלים עקבות, כזאת הייתה אז הפקודה, פועלים על פי נוהל ברור: לא מסתערים אלא ממתינים לכוחות נוספים, למרגמות, לטנקים. חנן לא חלם להמתין. ציווה בקשר על האנשים שנשארו בנקודה הראשונה: "בואו בריצה, אנחנו ממשיכים". זה היה מרדף ראשון, יש לזכור. כיתת כוננות או מפקד תורן עדיין לא היו בנמצא, מושכות התגובה עברו לידי גדי מנלה, קצין המבצעים של חטיבת הבקעה.
סרן מנלה היה יפה כוויליאם הולדן ונועז כרוברט דה נירו ב"צייד הצבאים". בכראמה יצא עם זחל"ם למשוך אליו את אש האויב ולאפשר לצה"ל להשמיד את מקורותיו. על המבצע הזה זכה בעיטור העוז. מנלה, שייהרג כעבור שלושה חודשים במרדף עם אל"ם אריק רגב, ארגן תגבורת של לוחמים מזדמנים: מילואימניקים שזה עתה חזרו מליל מארבים וקשרים שלא בדיוק שלטו בתדרים. את האנשים תדרך במסוק שהובילם לשטח. הוא הקפיץ מביתו את רפול, מח"ט הבקעה. רפול זינק למטוסו והמריא מתל עדשים לג'יפטליק. המסוק, שבינתיים הנחית בשטח את אנשיו של מנלה, שב לבסיס והביא גם את המח"ט.
מרעש המסוקים בשתי גיחותיהם הבינו המחבלים שתגבורת מגיעה. הם תפסו עמדות שליטה בוואדי, וירו אל הכוח בפיקוד חנן שהמשיך לנוע לאורך העקבות. בעת הזאת רפול וקצינים מכוח התגבור עלו למסוק וניהלו מרדף אווירי. אבל המחבלים פגעו במסוק, והוא נחת נחיתת אונס. חיילי התגבור חשדו עתה שהמחבלים מסתתרים במערות במורד הצפוני של הוואדי ונעו אליהן. המערות היו ריקות.
בדקות האלה חנן ואנשיו איגפו את המורד הדרומי של הוואדי ופתחו באש על המחבלים. הראשון להסתער היה אלי טיקטינסקי. טיקטינסקי היה איש גדול, נועז ולוחם בנשמה. הוא עמד להשתתף במבצע כראמה אבל נגרע מהכוח משום שנקע רגל. על היעדרותו לא חדל לייסר את עצמו. בבוקר המרדף רגלו לא ממש החלימה, אך הוא שמר זאת בסוד ויצא לסיור. זקוף קומה, חמוש במקלעון, שעט במורד התלול אל מול אש תופת של המחבלים ולא חדל לירות. עד שנפל ולא קם.
"הגיע תורי להסתער", סיפר לי מלאכי, "אני קצת קשה תנועה, לא כל כך ספורטאי כמו האחרים והתמהמהתי קצת, חנן היה משמאלי, ראה ממעלה ההר קבוצת מחבלים שנסה מהזירה, הסתער לעברה, השליך רימונים, ניסה בכל כוח לחסום אותם, ולא חזר".
עכשיו היה זה מלאכי שפתח בדהרה לכיוון הוואדי. "אחרי דקה או שתיים אני מקבל מכה על הכתף, ומישהו צועק: ‘תשכב, יורים עליך', כדורים עברו לי מעל הראש אך לא שמתי לב, בצנחנים לימדו אותנו שכשיורים עליך אתה מסתער, לא מתחבא'. לא ידעתי מי האיש שהצמיד אותי לקרקע. הוא היה גברתן, מכוח התגבור שהגיע ונשא מא"ג. הפכתי למספר שתיים שלו. היה רץ קדימה ויורה, אני אחריו עם ארגז הפעולה והשרשרת. יחד הסתערנו וזרקנו רימונים על המחבלים למטה בוואדי למרות אש חזקה שירו עלינו".
כשחדלה האש, התגלו גופותיהם של 13 מחבלים. שניים נמלטו ואחד נפל בשבי. הם היו מצוידים ברימונים, במרגמות ניידות ובבגדים אזרחיים כדי שיוכלו להיטמע בין צופי מצעד יום העצמאות בירושלים ולטבוח בהם. בכליהם, על דף מקומט כתוב ערבית צפופה ועברית עילגת, שרבטו: "יהודי, חזור לארץ מוצאך לפני שתיהרג אתה וכל בני ביתך, חזור כדי שלא תהיה חרב בידי משוגעים, חזור לפני שיעבור הזמן, חזור אל ארצך לפני שתצטער, חזור כי עמנו התעורר משנתו".
"ריסקנו אותם בכדורים וברימונים", אמר מלאכי, "רפול, שחשש שיחוללו הרג במצעד יום העצמאות ה־20, הורה להרוג את כולם, לא להשאיר איש בחיים". אבל אחד נשאר. מוחמד לוטפי יאסין ח'ליל עבד אל־קאדר היה הסבל של החוליה. סיפק לאנשיה מים מהמעיינות בסביבה. הוא הרים ידיים, נידון למאסר עולם ובכלא הספיק לעשות תואר אקדמי. לאחר שהשתחרר זכה לקבלת פנים מונומנטלית בירדן. "אביר המלחמה הפלסטינית ביהודים", כינה אותו ערפאת.
ירושלים, 28.4.68, שלוש אחר הצהריים. טובה אם חנן שבה מעבודתה. עודה במרפסת, מורידה כביסה מהחבל, היא רואה מונית עוצרת לפני הבית. אנשים במדים יצאו ממנה. הם צעדו אל הבניין שלה, והיא רצה למדרגות לראות לאיזו כניסה הם שמים פעמיהם. כשהתקרבו לכניסתה, זעקה: "חנן איננו, חנן איננו". "מהצעקות של אמא הבנתי שאחי חנן נהרג", לוחש אלדד, "האנשים מקצין העיר לא הוציאו הגה".
ביום שבו הובא חנן למנוחות, היה ההר דחוס באלפי אנשים שמעולם המשפחה לא פגשה. בהמון האבל היו כל האוהבים שחנן אסף סביבו. משה אילן, המורה שלו בבית הספר הדרום כתב עליו כמה משפטים קודם שיצא להר הרצל: "אין בכוחי לשאת עליך דברי הספד, אין המילים נשמעות, ואין הלשון נעה. האם נדע אנחנו לקבל את הטוב ואת הרע כמוך? האם נוכל אנחנו להתגבר על מצבים קשים כמוך?". המורה זכר במיוחד את חיבור הגמר של חנן על יומו הראשון בבית הספר: "צעדתי עם אימי בגאווה לעבר בית הספר בהשאירי מאחורי את חברי ילדי הגן, אשר התגרו בי כי לא אוכל שוב לשחק איתם".
טובה ודוד גולדצויג לא עמדו בפרידה מבנם. כדי להישאר קרובים אליו אפילו הפעילו פרוטקציה. בשבעה ביקש האב מאחותו שתדבר עם בעלה, מבכירי האוצר ומקורב לשלטון. אולי יעזור להם למצוא להם דירה ליד קבר הבן. כשנתיים לאחר שנפל חנן עברה משפחתו מרחוב גמלא בקטמון לשדרות הרצל, סמוך לקבר. אלדד גר שם עד היום.
בתום השבעה שבו ההורים לעבודתם. רק בגיל 80 פרשו. אבל השכול שלח גרורות לנפשות המשפחה. שנים התהלך האב כשעל תיקו תמונת 20X20 של בנו בקורס קצינים. לאחר מות הבן מצא בחפציו פתק שהסביר את תקרית הנשק המלוכלך שבגללה רותק: "החיילים שלי דתיים וביום א' בבוקר ניקינו את הכלים פיקס. את המאגים ניקינו עוד באותו יום. לא נראה לי שלאחר כל מאמצי באותו שבוע איענש בגלל חטא שנעשה ביום האחרון".
את הפתק הזה צירף דוד גולדצויג למכתב אל אלוף פיקוד מרכז רחבעם זאבי, שבו ביקש לבטל את גזירת הריתוק: "מסתבר כי אין מדובר במעשה קונדס או במעשה הפוגע בשמו הטוב של צבאנו. השבוע שקדם למשפט היה שבוע קשה לא רק במושגים הרגילים אלא גם במושגים של יחידה נבחרת בצנחנים. אירועי אותו שבוע הביאו לכך שחנן התנהג כלפי חייליו בגמישות שחרגה במידת מה מהפורמליות הצבאית. התחשבות יתר זו בחייליו היא שהביאה בעקבותיה את המשפט נגדו. התנהגותו הייתה בהתאם למסורת המפוארת של צה"ל שאינה עומדת על קוצו של יוד. מאותם הנימוקים שהביאו את חנן בני לידי אותה התחשבות בחייליו, אני מבקש עתה בכל לשון של בקשה לבטל את פסק הדין.
בכבוד רב, ד. גולדצויג האב השכול".
והתשובה לא איחרה לבוא: "לכבוד מר דוד גולדצויג, אב יקר, הנני מתכבד להודיעך, שאלוף הפיקוד ביטל את עונש הריתוק שהוטל על בנך חנן ז"ל ביום 5 באפריל 1968, צבי עופר - סא"ל".
דוד גולדצויג נהג לפקוד את הנקודה המשוערת שחנן נפל בה. חמוש במגבעת מפני שמש קופחת, לבוש חולצה לבנה ומעונב בקפידה, היה יושב ב"ארץ אשר הרריה נחושת" ("מרדף", מילים ירון לונדון, לחן נחום היימן). מול גל האבנים היה מתייחד עם זכר בנו. באחת הפעמים התגלגלה לידיו טבעת הרימון האחרון שהשליך חנן. ממפא"יניק נחוש היה לאיש ימין מוצהר. במלאת עשר שנים לנפילת בנו כתב: "אני ואמא רואים את עיניך השחורות והטובות כשאומרים לנו: יהודה ושומרון". הוא טען בלהט שאוסלו אסון. "הם ייקחו את הנשק ויירו לנו בגב", שב והזהיר. רצה לקנות אקדח כדי לחסל את המחבל שנשאר בחיים, ניהל התכתבות עם יצחק רבין שלא ישחרר אותו. רבין, שלא כמנהגו, השיב תשובה ארוכה, דיפלומטית ומפותלת: "נראה, נבדוק, נשמע". המחבל שוחרר כאמור.
את נחמתו הקטנה מצא האב במשחק. במלאת לו 70 הופיע בכמה סרטים וגם בסדרת הטלוויזיה הישראלית "המסעדה הגדולה" (לצד בסאם זועמוט, ז'אק כהן, גדי יגיל ויעקב בודו). אבל הקומדיה לא מוססה את הטרגדיה. דוד גולדצויג הלך לעולמו מהתקף לב.
האם טובה המשיכה לחרוש את תלמי היום־יום. כאילו. עבדה בחוץ ולא דילגה על אף אחת ממטלות הבית. אבל מות בנה טלטל את נשמתה. בכתה מעומק לבה על כל חייל שנפל והגיעה ללוויות של מי שהוטמנו בהר. "היא נפטרה ב־2003 בחודש ניסן, החודש שחנן נפל בו", מספר אלדד, שמתוודה על כך שמות אחיו יישאר לעד בגדר "פצע טרי".
איך זה מתבטא?
"הרבה ימים של בכי".
עד היום?
"עד היום. כל חלל בעזה מחזיר אותי 56 שנה אחורה ליום שבו נפל חנן".
הוא זוכר במיוחד את הלוויה של אלעד מיכאל ששון, ממוצא עילית. ב־7 באוקטובר היה בן 21, לוחם בסיירת "אגוז". בתו הצעירה של אלדד הייתה כבת משפחה בבית ההוא. הכירה את אלעד כשהיה קטן. ללוויה שלו הלך אלדד עם בתו. "וזה היה איום ונורא", הוא זועק בלחש, "כאח היה לבת שלי".
אתה עוד הולך ללוויות?
"לא מסוגל".
איש עם לב אלדד גולדצויג. מלמד כימיה ומתמטיקה ילדים חולים שאינם יכולים להגיע לבית הספר. אתה צדיק.
"לא הייתי אומר צדיק. פשוט עבודה עם תרומה לחברה. עברתי חיים לא קלים, אני לא מספר לך הכל".
אבל מות אחיו הוציא אותו ממתחם הכאב הפרטי. "מה יהיה הפתרון, אלדד?", נהגה לשאול אותו אחת הדודות. 38 שנה עמל על גיבוש תשובה נאותה ליישוב סכסוך עם הפלסטינים. את משנתו שלח לנתניהו, לכל חברי הכנסת, לכל מי שיש לו כתובת. 15 שנה עברו מאז, ואיש לא ענה לאלדד. על פי עיקרי הצעתו ביו"ש תוקם אוטונומיה דו־לאומית: של מתנחלים ושל פלסטינים שינהלו יחד את השטח. ירושלים תהיה למדינה בינ"ל כמו הוותיקן. רצועת עזה תורחב לכיוון מצרים, תגובש הסכמה למדינה שתוקם שם תמורת התפרקות הפלסטינים מטיליהם.
מלאכי, כתושב קדומים ההצעה הזאת נראית לך?
"לא כל כך. זה דייסה, לא יודעים מה טוב למתנחלים, מה טוב לערבים".
כ־50 שנה חי מרדכי מלאכי בשטחים. הוא גר בקדומים והיה בין מקימי מעלה שומרון, כיום שכונה בקרני שומרון. אבל האמת היא שהוא גר ב"חרוב". לא השתחרר. לא מהסיירת, לא מזכרו של חנן. לצעיר בניו ביקש לקרוא אלחנן, חיבור בין אלי (טיקטינסקי) וחנן. "רציתי שהבן שלי ימשיך את החברים שלי". אבל אביו של חנן הבטיח להיות סנדק בתנאי שהרך הנולד ייקרא רק על שם בנו. "אי אפשר לחבר שמות של שני אנשים לשם אחד". במשפחת מלאכי כונסה התייעצות, ועמדת האב התקבלה ברצון. חנן מלאכי מנהל כיום את הרפת בקיבוץ שלוחות שבעמק המעיינות.
רוב שנותיו של מוטי מלאכי עברו עליו בחיפושים אחר האיש שהציל את חייו. הרגיש שעליו לפגוש את מי שהטיל אותו לקרקע כשהצרורות זמזמו מעל ראשו.
אלדד: "אבל אחרי הקרב לא נשארת לדבר איתו?".
מלאכי: "אתה יודע כמה אנשים היו שם? אתה תופס כמה עיתונאים הגיעו? איזה בלגן אטומי היה בשטח?".
מוטי מלאכי נבר בארכיונים, חרש את העיתונים. לשווא. חלפו 47 שנים עד למוצאי אותה שבת שבה פתח טלפון. בעקבות כתבה בעיתון מצא הודעה מאת משפחת מצילו. לרוע המזל מצילו, יעקב פטרושקה (פטר), מת מסרטן 16 שנה קודם לכן. פטר הרבה לדבר עם יקיריו על הקרב בוואדי עוג'ה. סיפר שחיסל במו צרורותיו מחבלים רבים. כהוקרה קיבל מרפול בזירת הקרב קלצ'ניקוב שלל שהמחבלים השאירו בשטח. פטר היה צנחן וביחידתו עשה לו שם כלוחם עז נפש. הכל רצו להילחם לצדו של פטר. הקרב ההרואי השאיר צלקות בנפשו. כאב מאוד שגבורתו במרדף ההוא, קרב שבו חיסל את רוב המחבלים ומנע טבח גדול, לא זכה להערכה הראויה. "קראו לו פטר ממש כמו לאבי", מתפעם מלאכי, "הוא האבא השני שלי".
כמו החברות לרגע בין פטר למלאכי, גם קיומה של "חרוב" נקטע באבו. הסיירת הוקמה ב־67' והשיבה את נשמתה ב־73'. ביום האחרון למלחמת כיפור הוטל על אנשיה לטהר את העיר סואץ. המצרים לא כיבדו את הפסקת האש, היחידה נכתשה והתפרקה. מוטי מלאכי התנחם בפיתוח המורשת, חברים שלצדו חלמו להחיות את יחידתם. לפיקוד דרום יש "שקד", לפיקוד צפון יש "אגוז", למה שלא תהיה סיירת גם לפיקוד מרכז? בנו של מלאכי התחיל לפעול. לפני עשר שנים קמה "חרוב" לתחייה. שוב היה אפשר לשיר ללא מועקה "יש לי אהוב בסיירת חרוב".
בשתיים בצהריים השרב מכה, והכניסה לבית העלמין הצבאי חסומה. אלדד מזנק ממכוניתי, מסיט את מחסומי הברזל ואנחנו עוברים. מכונית צבאית עוצרת לידנו. "לאן?", שואל הנהג. "אנחנו לגולדצויג", משיב אלדד, "תזדרזו", מזרז האיש: "עוד מעט מביאים את יודקין". אנחנו עולים בהר. צועדים חרש. איתנו אבלים שמגיעים ללוות את הנופל בעזה. סרן יודקין, סגן גולדצויג, 56 שנות דמים וזעם ביניהם וזאת עדיין אותה לוויה. כשעל ראשו כיפת קטיפה שחורה ורקומה של חנן, עומד אלדד עם מלאכי מאחורי הקבר. אומרים קדיש. אלוני מבקש לצלם אותם כורעים ברך למראשותיו של חנן, אלדד מתנגד בתוקף. אמו לימדה אותו שאין לרדת על הברכיים ולהיראות כנוצרים בתפילתם. "עד היום איני יכול לראות מישהו כורע על ברכיו", אמר לי.
בשורה של חנן טמונים גם שלושה בני מחזורו מהגימנסיה העברית שנהרגו בששת הימים. אף שנפלו לפניו כאן, הוא ותיק מהם. חנן נקבר באפריל 68'. ביוני אותה שנה, במלאת שנה למלחמת ששת הימים, הובאו השלושה מבית העלמין הארעי בבארי. גיורא רון, דוד רואי ויגאל וילק. בפלוגה א' בגדוד 202 של הצנחנים שירתי עם יגאל ועם איתן שילוני, שהיה בן מחזורו בגימנסיה העברית. "גם יגאל היה עלם חמודות כמו חנן, אבל מסוג אחר לגמרי", אמר לי שילוני. "הוא היה מאוד נאה, מאוד מרשים, מאוד נערץ". לבנות הזכיר את פול ניומן. בין טירונות לקורס מ"כים ישנתי עם שניהם באותו אוהל. מחלקה 3, כיתה 2. הילתו של יגאל עברה איתו מחצר הגימנסיה לבית ליד, לחורשת האקליפטוס של פלוגתנו.
הוא היה משכמו ומעלה, ולא רק הודות לקומתו שהתקרבה לתקרת האוהל. למעשה תפקד כאיש סגל בינינו הטוראים. הקשבנו לו. "אבל יגאל אמר..." היה טיעון שחיסל ויכוח באבו. זקוף, חסין מתשישות, צוחק בפרצוף לכל טרטורי הלילה. הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה בהמתנה שלפני ששת הימים. הוא, קצין צעיר, בא עם חייליו לצניחת אימון, אני בדקתי צונחים על המסלול. נופפנו זה לזה מרחוק, ויגאל נמוג בבטן ה"נורד". הוא נהרג ביום הראשון למלחמת ששת הימים בתעלות מוצב עלי מונטאר במבואות עזה. עכשיו מול מצבתו אני נזכר שבעצם קראו לו גם "משה". "משה־יגאל וילק" חקוק על השיש. לידו חנן גולדצויג. בן טובה ודוד ליד בן טובה ודוד. שכנים. כמו ברחביה של ילדותם.
אחי, אלי: מרים, אחותו של אלי טיקטינסקי ז"ל, על חייו של החייל אמיץ הלב שנותר בן 20, ועל אהובתו הסודית שהתגלתה לה רק לאחרונה
"מוזר שאני אומרת לך את זה בעתות המלחמה האלה, בימים העגומים של לוויות, אך אחי היה איש שוחר שלום, רודף שלום, אוהב שלום". מרים היא אחותו של אלימלך (אלי) טיקטינסקי, שנפל עם חנן גולדצויג במרדף בוואדי עוג'ה. בכאב ובאהבה סיפרה מי היה הלוחם האמיץ וגבה הקומה (1.92 מ') שהודות לו ולחבריו נמנע טבח המוני במצעד יום העצמאות בירושלים.
הוא נולד בהדסה הישן בחיפה. היה צריך להיות כיום בן 76. מרים גדולה ממנו בארבע שנים וקצת. כשהיה תינוק ממש טיפלה בו, שמרה עליו. הם גרו בדירת חדר בלי מטבח, בלי שירותים. ארבעה אנשים דחוסים זה בתוך חייו של זה. תנאים פיזיים שהולידו קרבה וחום.
אלי למד בבית הספר יבנה והמשיך לעירוני ג', התיכון היחיד שהיה בסביבה. נווה שאנן הייתה אז שכונה של שטחים פתוחים, של צמחייה עבותה ושל בעלי חיים. מה שהדליק באלי ז"ל את הרצון להיות מדריך טיולים. עם גיוסו הצטרף לגרעין הנח"ל ב"נתיב הל"ה". במלחמת ששת הימים לחם ברמאללה, בלטרון ועלה לירושלים. צנח שלוש פעמים במסגרת גדוד 50 של הנח"ל המוצנח. על פי החלטת הגרעין המשיך לסיירת "חרוב". "השתלב שם מצוין". מרים מאשרת שלא השתתף במבצע כראמה משום שנקע את רגלו, ולקח את זה מאוד ללב. למרדף יצא, כאמור, כשהרגל לא לגמרי שבה לאיתנה.
הפעם האחרונה שפגשה אותו הייתה בליל הסדר בבית הוריהם. "מותו אומנם לא הפריע לי לתפקד אך הכניס אותי לפוסט־טראומה שמשפיעה עליי עד היום", היא אומרת. כשאלי נפל הייתה בת 24, נשואה שמונה חודשים בלבד. ההורים נשברו טוטאלית, היא ובעלה עברו לגור בדירתם. השכנים אמרו שהיא חייבת עכשיו ללדת תינוק. "רק זה יעזור להורייך". מרים שמעה בקולם. לה ולמנחם נולדו ארבעה: שני בנים ושתי בנות. "שניים מהם הקדשתי לעצמי, שניים עשיתי בשביל אלי".
מה זאת אומרת בשביל אלי?
"הוא לא הספיק לעשות ילדים, אמרתי שאני אעשה במקומו".
מותו השפיע על האמהות שלך?
"אני אם חרדתית. מתחילה לחוש מועקה אם כמה ימים אני לא שומעת מהם".
16 שנה לא הביאה את עצמה לכדי דיבור על פרשת חייו ומותו של אחיה. ואז הלכה לטקס בעירוני ג', בית ספרו, שמעה את הקטעים שקראו לזכרו, וחשה שהיא נפתחת. שגם היא יכולה לעשות בתיכון שלימדה בו טקסים לזכר יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל. "ואז התחלתי סוף־סוף לדבר".
לפני שלושה שבועות צלצל הטלפון שלה. על הקו הייתה מישהי ששאלה שאלות על המשפחה, על אחיה. "מה שמך?", שאלה אותה. המטלפנת השיבה: "פנינה". "האם היה לך כינוי?", המשיכה ושאלה. המטלפנת השיבה: "פונוש", בת דודתו מדרגה שנייה, חברתו כשנפל ואיתה תכנן להתחתן. בשנה הראשונה התייצבה לאזכרתו אחר כך חדלה. 55 שנה מרים ופונוש לא החליפו מילה. "עכשיו היינו מטורללות מעצם הגילוי ואנחנו חושבות להיפגש".
מה הזיכרון הכי חם שלך מאלי?
"האהבה הבלתי רגילה שהייתה בינינו. לא סתם קיבלתי פוסט־טראומה לאחר מותו".