ירון בלחסן, מנכ”ל ארגון מגדלי הפירות, קורא בראיון למעריב לקברניטי המשק “לשלוח יד עמוק לכיס”, מזהיר מפני היום שאחרי ולא מוכן לשמוע על האפשרות שיתפנה מביתו ברמות.
בלחסן פותח בביקורת על עצימת העיניים של הממשלה מהמצב הביטחוני בצפון: "הממשלה חייבת להכין תוכנית ליום שאחרי בחקלאות, על מנת לשמר ולחזק את החקלאים הישראלים ולהבטיח את ביטחון המזון של אזרחי מדינת ישראל. זה הציווי שלנו אחרי המלחמה: לחזק את החקלאות, במיוחד על גבולות המדינה בצפון ובדרום”.
חקלאות הצפון ממשיכה להיחרב: "מרגישים לבד, זה כואב"
צניחה חדה של 90% בתיירות החקלאית בצפון רמת הגולן
"הייבוא מחו"ל - גומר אותנו": כנס בנושא מצוקת החקלאים בצפון נערך בכנסת
בלחסן מוסיף כי “החקלאים תמיד אופטימיים, אבל האופטימיות הזו חייבת להתמזג עם יצירתיות וביצועיות. צריך לא רק לשמר את הקיים, לא רק לפצות על הנזקים, אלא להגדיל את הייצור המקומי, להשקיע במחקר ופיתוח כדי שנוכל לייצר זנים ומינים שמניבים יותר, ולהשקיע גם בכל נושא המיכון שחוסך כוח אדם”.
ענף החקלאות נפגע קשות בעקבות מלחמת חרבות ברזל, ובלחסן (60), המכהן בתפקידו זה כחמש שנים, מודע לכך גם בתור היותו חקלאי מהמושב המפונה רמות נפתלי בגליל העליון. הוריו היו ממקימי המושב, והוא מבניו הבכורים. לבלחסן מטעי אגסים, ובמסגרת תאגיד שותפות של עשר משפחות גם כרמי יין, שענביו משווקים ליקבי רמת הגולן.
מבחינת השטחים החקלאים שבבעלותו, הוא מספר, “יש בעיה חמורה של עובדים שפוחדים להגיע, אז חלק מהעבודות התארכו, כמו גיזומי זמירות הכרמים, גיזומי עצי הפרי, הדילולים. יש קושי רב לשמור על הרצף התפקודי של המטעים. אנחנו נתמכים כיום בעיקר בתושבי כפרי הדרוזים שמסביבנו.
"הם מגיעים לעבוד, כאשר כמובן תוך כדי העבודה יכולה להיות פתאום התראה ואומרים לך לפנות את השטחים החקלאיים. העבודה כאן מאוד מתעתעת, בפרט בשטחים שחשופים באופן ישיר ללבנון. אצלנו, למשל, כל שטח עמק קדש, שם מרוכזים מטעי היישוב כולו, חשוף, והחקלאים עובדים ומעבדים כמו גיבורים”.
יודע חקלאי פיקח על אף שרמות נפתלי הוא כאמור יישוב מפונה בהגדרתו, בלחסן החליט לא להתפנות. “מי שבעצם נשאר ברמות נפתלי הם חברי כיתת כוננות, חקלאים ועוד אנשים בודדים שיוצאים כל בוקר לעבודתם. אני מעריך שנשארו כ־15% מכלל הקהילה, המונה כ־500 תושבים”, הוא אומר. “אני לא רוצה להישמע איזה גיבור גדול, אבל אני לא מוכן לעזוב את הבית בשום פנים ואופן".
"רמות נפתלי זה יישוב קרוב ללבנון, השטחים החקלאים נצפים מכיוון לבנון, אני נזהר כמובן בהתנהלות שלי. המושב גם קיבל פגיעות ישירות, כולל ירי טילי נ”ט לבתים, השגרה היא כזאת שאי אפשר להסתובב יותר מדי. אם בעבר היית מסתובב, הולך למכולת, לחברים, היום צריך להקפיד להיות ליד מרחב מוגן. גם היציאה לעבודה מחוץ למושב היא די מסוכנת. אתה צריך להתנהל בזהירות ובאחריות”.
ברמה האישית, מהן התחושות שלך בימים אלה?
“קודם כל: חוסר ודאות מוחלט. אין אף גורם שבא ואומר לך שאנחנו תוך חודש נחזיר אתכם או תוך שלושה שבועות זה ייגמר. אני מעריך שיש המון מעגלים שמדינת ישראל לוקחת בחשבון שנוגעים בין היתר לאיך ייראה הצפון בעתיד. לגב הפרקטיקה, יש שתי אפשרויות: או שיגיעו להסדר מדיני, שזה חדל אש מוחלט, מה שאומר להרחיק את חיזבאללה לפחות 20־30 ק”מ מעבר לליטני, לפי החלטה 1701, שיתפרקו מנשקם, שייכנס כוח בינלאומי רציני שישמור על קיום הפסקת האש והשקט; או ללכת לגמור את זה במלחמה".
"אני חושב שעם תחילת המלחמה ישראל הייתה צריכה להגיב יותר באגרסיביות, כמו שהגבנו ברצועת עזה. מדינת לבנון, אזרחי לבנון, שאנשי חיזבאללה הם חלק מתושביה, היו צריכים להבין שכל עוד אנו, אזרחי ישראל, נפגעים - גם הם ייפגעו, גם התשתיות שלהם ייפגעו, גם המערכות הפורמליות שלהם לא יפעלו, ולצערי זה לא קרה. התנהלנו במדיניות ההבלגה, אני קורא לזה כך, מדינת ישראל לא רצתה לייצר חזית נוספת, וזה מה שבעצם גרם ליישובי הצפון להיראות ככה אחרי תקופת ארוכה”.
עוד מוסיף בלחסן כי “ישראל גם לא העריכה את ההתעצמות האדירה וההתחמשות של חיזבאללה לאחר מלחמת לבנון השנייה, ובסופו של דבר הגענו למצב מאוד מורכב שהתושבים נאלצו לנטוש את בתיהם כבר תשעה חודשים, שכל המערכות הכלכליות ביישובים המפונים בצפון כמעט קרסו וענף התיירות שהיה עוגן של הצפון שהושקעו בו מיליארדים רבים גם בתשתיות אזוריות וגם במיזמים ובצימרים - מושבת לחלוטין. יש לנו אורך רוח, אבל חשוב לנו שאורך הרוח הזה ישתלם לטווח הארוך ושיושג שקט באזור. שמדינת ישראל תעשה את החשבון שלה מה נכון לעשות, אם זה במלחמה או בהסדר”.
מדרום עד צפון בכל הקשור ללבנון, משפחת בלחסן כבר שילמה מחיר יקר. אחיו של ירון, רס”ן איתן בלחסן ז”ל, מפקד סיירת צנחנים, נפל ב־23 בפברואר 1999 בקרב בלבנון, עת הוביל את יחידתו לפעילות מבצעית יזומה בגזרה המזרחית בדרום לבנון. הכוח נתקל במארב מחבלים, ובמהלך הקרב נהרגו שלושה קצינים, בהם בלחסן. בן 30 היה בנופלו.
בסיוע המועצה האזורית מבואות חרמון וקק”ק הקימה משפחת בלחסן ברמות נפתלי, מול בית ההורים שבו גדל, את מצפה איתן. במקום אנדרטה גבוהה ובתוכה נטוע עץ זית, ומסביב מתוארת ההיסטוריה האישית של איתן מאז שהתגייס ועד הקרב שבו נפל. בימי שגרה מגיעות למקום קבוצות מכל מיני מסגרות, כגון קבוצות של הצבא, תלמידים, ומטיילים שמטיילים באזור.
“הייחודיות של המצפה הזה הוא שממיקומו אפשר לראות את המקום שבו איתן נהרג”, מתאר בלחסן. “המצפה הזה נמצא במפת המסלולים של קק”ל, מגיעות המון קבוצות, מתאמים עם אבא שלי או איתי, ואנחנו מספרים על נוף מולדתו של איתן, על הבית שגדל בו, על המסלול הצבאי שלו, על לימודיו, על רעיה אשתו ובתו נועם, ועל סיפור הקרב בלבנון. אנשים באים, מתרשמים. מאז פרוץ המלחמה מבקרים לא מגיעים, אבל המקום עדיין נשאר מאוד מטופח, מתוחזק ונקי”.
כשבלחסן מנסה לתאר את השפעת המלחמה על למעלה מ־3,000 חקלאים הנמנים עם הארגון שאותו הוא ממנכ”ל והמגדלים את כל סוגי הפרי, הוא מתחיל מאזור הדרום. “יש שם הרבה מגדלי בננות ואבוקדו. קודם כל, עם תחילת המלחמה הייתה נטישה המונית של עובדים זרים כתוצאה מהפלישה המחרידה של חמאס, שגם חטפו וגם הרגו תאילנדים. הנטישה התחילה בדרום והמשיכה גם לצפון".
"נקלענו לבעיה חמורה מאוד בנושא כוח אדם, ובהתחלה גם אי אפשר היה לקטוף שם את הבננות, כי היו קני מחבלים במטעים. כל הרצף התפקודי שם נפגע בצורה קשה מאוד. הרבה מטעי בננות קרסו לחלוטין עם התוצרת שעליהם. כמו כן, סגרו את המעבר לעובדים פלסטינים שהיו נכנסים בעבר כל יום לארץ, וכל החקלאות בדרום, על שלל ענפיה, ביום אחד בהיר נכנסה לבעיה מאוד כבדה”.
תוך כדי, מוסיף בלחסן, התחלנו גם בלחימה בצפון. “שם היינו בעיקר בשלבים של קטיף התפוחים המאוחרים ושל הקיווי, והיו גם פירות נוספים. המגדלים לא יכלו להיכנס לשטחים ולקטוף אותם. שטחים רבים הפכו לשטחים צבאיים סגורים, היו הפצצות, האוכלוסייה פונתה. החקלאים היו עושים דברים מרחוק, כמו למשל הפעלת מים, אבל אי אפשר היה להתקרב".
"היה אובדן של תוצרת חקלאית רבה בתפוחים, קיווי, אבוקדו, בננות, ונכנסנו לכאוס מאוד רציני. הייתה כאמור גם בעיה של כוח אדם. לאט־לאט הגיעו מתנדבים רבים מכל רחבי הארץ ופשוט הצילו הרבה ענפי חקלאות גם בדרום וגם בצפון בשטחים שאליהם כן היה אפשר להיכנס, אבל עדיין ממדי הנזק היו אדירים”.
כיצד ניסיתם לסייע לחקלאים? “הארגונים החקלאיים, ענפי הפירות, ההדרים והירקות, פעלו יחד עם שר החקלאות, אבי דיכטר, שסייע רבות. נחתמו הסכמים להבאת עובדים זרים מסרי לנקה. גם התאילנדים לאט־לאט חזרו בטפטופים, וגם הוגדלה לאחרונה מכסת העובדים הזרים ל־70 אלף, כאשר לפני שנה וחצי היינו עם 30 אלף. זה לא אומר שכבר קיבלנו את כל המכסה, אבל באופק, כשיחזור המצב לשגרה, לא צריכה להיות בעיה. כמו כן, עם מס רכוש ומשרד החקלאות הגענו להסכם מתווה פיצויים על כל מה שלא נקטף וניזוק כתוצאה מהמלחמה”.
“לא רוצים להיות מדינה תלוית יבוא” אם בדרום, לדברי בלחסן, “לאט־לאט הרצף התפקודי חזר ועומד כיום על כ־70% (“עדיין יש בעיה של עובדים זרים, כי לא כל המכסה מומש, התהליך הבירוקרטי לוקח זמן”), הרי שבצפון הבעיה עדיין גדולה. “כל יישובי קו העימות, ובפרט יישובי הגדר, כמו מטולה, משגב עם, מנרה, מלכיה, יראון, אביבים, זרעית, שתולה ועוד - אלה אזורים שבהם כמעט ואי אפשר להתקרב למטעים מפני שהם נושקים לגבול”, הוא מספר.
“החקלאים, שהם גם חברי כיתת כוננות שנשארו ביישוביהם, באומץ לב מגיעים לשטחים אבל לא מצליחים לעשות את כל העבודות. חלק מהמקומות שבהם נמצאים המטעים אף מוגדרים כאזור צבאי סגור. הרבה מאוד מטעים נפגעו מאי־טיפול שוטף”. בעמק החולה למשל, מסביר בלחסן, המצב קצת שונה. “זה לא בכינון ישיר ואפשר לעבוד שם. הבעיה המרכזית היא כאמור ביישובים המאוימים, עם הנראות לתוך לבנון".
"החקלאים מחזיקים את השטחים בשיניים, תוך כדי סכנה בהרבה מקרים להגיע לשטח, כי עץ שאתה מאבד אותו, לא תצליח לשקם אותו, ואנחנו מסתכלים על היום שאחרי, כשהשגרה תחזור. אתה חייב לטפל בעץ, או לפחות לעשות את המינימום הנדרש כדי להחזיק אותו. המצב לא שגרתי, תוך כדי עבודה יש פתאום התראות על כטב”מים, ויש ירי, ואנשים צריכים להתקפל ולעזוב.
“היו גם חקלאים שנהרגו במטעים שלהם כתוצאה מירי חיזבאללה. המצב מאוד מורכב, מה גם שעכשיו אנחנו נכנסים לעונת קטיף פירות הקיץ, אגסים, תפוחים”. מעבר לכל, מדגיש בלחסן, “כתוצאה מירי חיזבאללה נשרפו גם בגליל וגם בגולן מעל אלף דונם של מטעים מניבים. הייתי למשל לאחרונה בסיור בקיבוץ ברעם, שם 300 דונם מטע של תפוחים, קיווי, אפרסקים, כרמי יין - נשרפו כליל”.
מאוד מתסכל. “הסיכום שלנו עם מס רכוש ומשרד החקלאות הוא שכל הנזקים ישולמו, אבל פיצויים זה לא משהו שאתה לוחץ על כפתור ומיד מקבל. זה לוקח זמן, הבירורקטיה היא מסורבלת, ותזרים המזומנים של החקלאים והמשקים נפגע בצורה קשה מאוד. חקלאים רבים נמצאים במצב מאוד מורכב, ואם המדינה לא תכניס את היד עמוק מאוד לכיס ותשמור על אותם חקלאים ואותם שטחים - נאבד גם אותם.
"החלקאים האלה שומרים גם על הגבולות וגם על הביטחון התזונתי של אזרחי מדינת ישראל. אנחנו רואים מה קורה עם טורקיה ועם כל מיני מדינות שעושות עלינו חרמות, ואנחנו לא רוצים להיות מדינת תלוית יבוא. לכן זה הזמן לחזק את החקלאות בכל הכוח, כי אנחנו לא רוצים שאותם החקלאים בעלי המוטיבציה, הפטריוטיות והציונות, שאף פעמים רבות מכבים בעצמם את השריפות - ירימו ידיים”.
בימי שגרה אתה נלחם בין היתר ביבוא מחו”ל. עכשיו הבעיות נראות הרבה יותר מורכבות. “הממשלה הקודמת הקשתה מאוד על החקלאים, הורידו את המכסים על פירות וירקות טריים, מה שלא גרם בסופו של דבר להורדת מחיר לצרכן, אלא רק פגע בחקלאים וגם בצרכן. עלויות גידול שלנו בארץ שונות לגמרי מעלויות גידול בחו”ל, אם זה עלויות כוח אדם, מחיר המים. אנחנו משלמים הרבה יותר, וגם בזה צריך לטפל. צריך ליצור תחרות הוגנת, להגן על תוצרת ישראלית עם מכסים".
"היו מתוכננות שש פעימות של הפחתת מכסים, בפועל בוצעו עד עכשיו שתי פעימות, ומאז זה נעצר. אבל עדיין חייבים לחקלאים שמוכרים גידולים שהורידו עליהם את המכסים סכומים של מאות מיליוני שקלים תחת הכותרת 'תמיכות ישירות'. כאמור, מלחמת חרבות ברזל הוכיחה שחייבים לחזק את הביטחון התזונתי של מדינת ישראל. אם לא נחזק אותו, נהיה בבעיה".