הדרך בין בית שאן למוצב סופה ארוכה, ארוכה מאוד. אורכה הופך סימבולי, והוא ניצב בפער שבין חורבן המוצב לנוף העמק, נוף ילדותו של סמל שגב שוורץ ז"ל, בין הרצון לדעת לבין המידע החסר ובין קולות חיים לשתיקת המוות. "לא מספיק מדברים על הקרב הזה", אומרת קארין, אחותו הגדולה של שגב, שנפל במוצב סופה, "הלוחמים שם לחמו במשך שש שעות בידיים חשופות". ואכן, דובר רבות על ההשתלטות של לוחמי השייטת על המוצב בקרב ארוך משעות הצהריים, אך לוחמי המוצב יצאו להילחם עם קול ההפגזה הראשון, וסימני השאלה לגבי הקרבות שהתחוללו במוצב בשעות הראשונות מצטברים, ובראשם: כיצד חייל אחד בלבד מוצא את מותו בחדר האוכל, המרחב המוגן ביותר במוצב? סימני שאלה רבים ופתרון למשפחה הכואבת - אין.
באוגוסט 2023, חודשיים לפני המלחמה, הגיע שגב למוצב שתפקידו להגן על הגבול והיישובים סביב. לפני כן הוא תפס קו בחווארה. "חווארה הייתה אז זירה חמה ומלחיצה, מלאת פיגועים", אומרת קארין, "לכן כשהם ירדו לתפוס קו בעזה אז...", "רווח לנו", משלימה את דבריה שרה, אמם של קארין ושגב.
קארין: "נרגענו. חשבנו ששם יהיה שקט יותר, שהכל בסדר. אחרי קו עזה הם גם היו צריכים לעלות לטול כרם. לכן בכלל אמרנו שקו עזה הוא הקו הרגוע". לוחמים נוספים מעידים כי הקו במוצב סופה אכן היה "קו שקט, קו לנוח בו". אך בבוקר שמחת תורה כל התפיסות התרסקו, כשיותר מ־50 מחבלים פשטו על המוצב. "אנחנו היינו כאן בבית", משחזרת שרה. "אחותי התקשרה אליי בשמונה בבוקר ושאלה אותי 'שרי, איפה שגבי? יש מלחמה'. אמרתי לה ששגב בסופה ושזה לא קשור לשגב, אז היא אמרה לי לפתוח טלוויזיה. פתחתי, ובאמת ראיתי את הטנדרים בשדרות, ושיש חדירות. הראו את היישובים שהם נכנסו אליהם, ואז אני רואה את סופה ואני אומרת לאודי, בעלי, 'אודי, יש מלחמה, המחבלים גם בסופה'".
"אני הלכתי לבית הכנסת כרגיל", מספר אהוד, אביו של שגב.
שרה: "הוא מבחינתו התנתק לגמרי. הוא לקח את הטלית שלו, יצא לבית הכנסת לשמחת תורה".
דיברתם פעם על הרגע הזה?
"בטח, הוא כל הזמן אומר שהוא לא הבין את גודל האסון".
אהוד: "אני לא קלטתי שמשהו גרוע הולך לקרות. כשאחותה צלצלה בבוקר ואמרה שיש מלחמה בעזה, חשבתי שעוד פעם מפגיזים".
קארין: "שזאת עוד הפרת סדר".
אהוד: "שגב סיפר לנו על הפרות הסדר. לכן לא התרגשתי ממה שסיפרו, הלכתי לבית כנסת, חגגנו את שמחת תורה, פתחנו שולחן, שתינו קצת בירה, אכלנו קצת 'מזות', ככה זה נקרא אצל המרוקאים. אבל כשחזרתי, ראיתי את דביר (אחיו הגדול של שגב - מ"ב) בלחץ נוראי. אני בכלל עוד לא נלחצתי. אחרי זה הם נסעו לחפש את שגב ואני נשארתי פה. אמרתי ששגב יחזור לפה".
קארין: "אני זוכרת שארז, בן הזוג שלי, העיר אותי מוקדם בבוקר ואמר לי, 'קארין, קומי יש בלגן, יש מחבלים עם טנדרים בשדרות'. שלחתי לשגב הודעות שישמור על עצמו, ושאנחנו אוהבים אותו, הייתי בטוחה שתוך כמה שעות נשמע ממנו".
אך השעות חולפות וממדי האסון מתחילים להתגלות. שרה, שכבר רואה בטלוויזיה כי מחבלים חדרו למוצב סופה, ולא מצליחה לתפוס את בנה, יוצרת קשר עם אחד ממפקדיו. בשעת צהריים מאוחרת נאמר לה כי בנה בדרכו לבית החולים, ומשלב זה נפתחת תעלומה שעתידה להימשך גם 11 חודשים לאחר מכן.
קארין: "כשאמא אמרה שהיא דיברה עם המ"מ והוא אומר שיש פינויים לסורוקה, אז התחלתי לדאוג. משהו קצת התערער בי ואמרתי לאמא שכדאי שניסע, כי אנחנו לא מקבלים מספיק מידע. לא ידענו מה קורה, באיזה מצב פינו את שגב, מי היה איתו, מה קרה שם. ואז אנחנו מתחילים להיכנס לתוך סיוט שנמשך שלושה ימים, שבהם אנחנו לא מקבלים מענה ואנחנו לא יודעים איפה שגב, מה קרה איתו ומי נמצא איתו".
שרה: "שלחתי ב־12:40 למ"מ הודעה, 'שבת שלום, בבקשה אפשר לקבל מידע מה קורה? מה שלום שגב? הוא נמצא בסופה, תגיב לי בבקשה. אני באפיסת כוחות כבר מ־6:00 בבוקר'. ואז הוא הגיב לי ששגב כרגע במוצב סופה ואין עדיין תמונת מצב סדורה. ברגע שתהיה, ייצרו איתנו קשר".
ההודעות בין השניים ממשיכות והופכות לתיעוד רצף אירועים. "ב־14:46 אני שואלת שוב 'האם יש תמונת מצב ממוצב סופה?', והוא עונה לי מיד: 'עכשיו השייטת מגיעים לשם'. אני שואלת שוב, 'מה עם שגב, האם הוא בין אלה שחולצו?', הוא אומר, 'עוד לא חולצו אנשים מהמחלקה, ממה שאני מבין, יכול להיות שיהיו עדכונים שלא העבירו'".
בשעה 15:26 פונה שוב שרה למ"מ וכותבת לו כי אחת האמהות הודיעה לה שבוצע חילוץ והיא רוצה לדעת מה קורה עם מחלקה 7. דקה לאחר מכן, ב־15:27, הוא משיב: "עכשיו החילוץ קורה. שגב בדרך לבית החולים". אלא שבשעות הללו הקרב על מוצב סופה בעיצומו ושגב, ככל הנראה, כבר אינו בין החיים.
יחלפו עוד שלושה ימים עד שתקבל המשפחה את הבשורה המרה, ועוד חודשים ארוכים של תחקיר עצמאי, שבהם תעבור שרה בין חיילים ומפקדים ותיסע למוצב סופה, עד שתצליח להשלים חלק ממה שאירע במוצב באותן השעות, על מנת לענות מה קרה ברגעים האחרונים של בנה. שרה: "בהתחלה אמרו לי ששגב חטף קליע ברגל שמאל, רץ לחדר האוכל ודימם למוות, זה היה הסיפור הראשון".
וזה לאו דווקא הסיפור הנכון?
"נכון, הייתה כתבה בטלוויזיה, של שי גל, והוא הראה את חדר האוכל, ובתוך חדר האוכל ראיתי מלא חיילים נלחמים, ואז שאלתי ביני לבין עצמי, אם הם נלחמים, אז איפה שגב, איך 30 חיילים שורדים ושגב היחיד שלא שרד? איפה שגב?".
ואיפה הוא היה?
"אחרי הכתבה התקשרתי לחייל־חייל, הצגתי את עצמי וביקשתי שיספרו לי מה קרה לשגב, החייל שהיה איתם בחדר האוכל. חלק מהחיילים אמרו לי שכשהם הגיעו שגב כבר היה הרוג, הם אמרו לי שהם נלחמו משעה 8:00 עד השעה 14:00 בתוך חדר האוכל, אבל שגב כבר היה שרוע, מת. אחד מהם אמר לי ששגב עמד ליד חדר הסגל כשהוא פצוע והוא משך אותו לחדר האוכל. בחדר הסגל היו גם חיילים פצועים".
למה כולם התכנסו בחדר האוכל מלכתחילה?
קארין: "זה המרחב המוגן היחיד בבסיס".
אין חמ"ל או מיגונית?
"המיגונית נמצאת מחוץ למוצב".
עם פרוץ המלחמה יצא שגב להילחם בעצמו יחד עם חבריו. "ב־6:48 הוא שלח הודעה לחברים שלו פה בעמק, 'יורים עלינו, וואללה מלחמה'", מספרת שרה. ואכן, עם קולות הירי הראשונים, שגב, רגם קשת, מתחיל לנהל לחימה ולירות פצמ"רים אל עבר המחבלים, כפי שמסבירה המשפחה. קארין: "הם יורים כמות גדולה של פצמ"רים, מנהלים לחימה ומרחיקים בעצם מחבלים. אבל באיזשהו שלב הם מבינים שהמחבלים סוגרים עליהם והירי הארטילרי לטווח הרחוק כבר לא עוזר במצב הזה, הם מתכנסים במיגונית, שנמצאת ממש סמוך למוצב, וממשיכים לנהל משם את הקרב עם הנשקים האישיים".
שרה: "בשלב מסוים המחבלים יורים על המיגונית אר־פי־ג'י".
קארין: "ויש פציעות מאוד קשות והמיגונית עולה באש. ואז הם מקבלים הוראה לרוץ פנימה למרחב המוגן, לחדר האוכל. חשוב להגיד שהיו שם כמה זירות קרב במוצב. זאת אומרת, הקרב לא התנהל רק מהש"ג האחורי אלא גם מהקדמי, גם באנדרטה, גם ליד הקיבוצים. מפקד סיירת נח"ל, רס"ן רועי צ'אפל ז"ל, היה בפטרול והוא נלחם ונפל בסוף מחוץ למוצב. היה שם כאוס, גם לא ברור מה הייתה המטרה בהתחלה, אם להגן קודם על היישובים או להגן על המוצב. החיילים לא מספיק הבינו שחדרו כמויות, הם בסוף מצאו את עצמם נלחמים כמעט עם הידיים".
שגב בשלב הזה כבר נפצע?
שרה: "אנחנו לא יודעים".
קארין: "אומרים שעוד לפני שהוא הגיע לחדר האוכל, הוא נפצע ברגל שמאל מירי. ומי שפגש אותו ליד חדר הסגל, אמר ששגב כבר היה פצוע ומבולבל מאוד. אבל הוא מצליח להגיע לחדר האוכל חי ובהכרה".
שרה: "אחרי שדיברתי עם החייל שמשך אותו לחדר האוכל, המשכתי להתקשר לחיילים כדי להבין מה קרה, וכולם אומרים לי שהם לא יודעים, אז ביקשתי מהצבא לברר מי היה בחדר האוכל, הרי חוץ ממחלקה 7 היו שם חיילי מפקדה כבר ב־6:30 וגם חלק מלוחמי עורב נח"ל היו שם כבר ב־6:30. שגב הוא ממחלקה 7, הם המחלקה המקצועית שמסייעת לעורב נח"ל".
ומה קורה בחדר האוכל באותן שעות?
קארין: "מתנהלת לחימה, נזרקים עליהם כל הזמן רימונים. מאוד צפוף במרחב, מאוד חשוך שם, הכל סמיך מעשן, והם היו שם הרבה שעות עד שבאו לחלץ אותם. הבנו מהחיילים שהיו שם שאפילו המחבלים אמרו להם 'תיכנעו, תיכנעו', שהמחבלים חיפשו דלק כדי לשרוף אותם, את זה גם רואים בצילומים בטלגרם שהופצו באותו הבוקר".
שרה: "ורק שגב נהרג".
שרה ממשיכה בתחקיר ומצליחה לאתר תמונות מחדר האוכל ובהן רואים את שגב שרוע וסביבו חיילים, חלקם שוכבים, חלקם יושבים. היא מחליטה לברר מי החיילים בתמונות, מאתרת את החייל שמופיע על יד בנה ונוסעת למרכז לפגוש אותו. שרה: "הוא סיפר שבשלב הראשון הפצועים הגיעו לחדר האוכל, התרכזו במקום אחד קרוב לכניסה הראשית של חדר האוכל, ושם טיפלו בהם. אבל בשלב מסוים המחבלים התחילו לירות עליהם, ואז פינו את החיילים הצדה. הוא אומר לי שהוא זה שמשך את שגב הצדה והם הסתתרו מאחורי המקררים של חדר האוכל. עוד חייל אמר ששגב היה מאחורי המקרר ושהרגליים שלו היו חשופות, אבל אני לא מבינה איך שגב היחיד שלא שרד, כי מי שהיה מאחורי המקררים כן שרד. כל פעם מספרים לי עוד סיפור ועוד סיפור, ואני לא מצליחה לחבר את הסיפורים למה שקרה עם שגב".
באחד הסיפורים, מעיד חייל בפני שרה כי בשעה 8:00 בבוקר הוא עמד מאחורי מקרר, אחד המחבלים ראה אותו, זרק רימון לתוך חדר האוכל, לכיוונו, אבל הרימון איכשהו התגלגל לרגליים של שגב, שלא הדף אותו, אלא השאיר אותו לידו, ספג אותו ונהרג.
היום, כמעט שנה אחרי שזה קרה, אתן יודעות לומר ממה שגב נהרג? אם זה מהקליע ברגל או מהרימון?
שרה: "הוא לא נהרג מהקליע. אבל הצבא לא נותן לנו את התשובה. מ־7 באוקטובר ועד עכשיו מספרים לנו הרבה סיפורים, אבל אנחנו לא מקבלים מענה".
חשוב לומר, במהלך החודשים הללו מתקיים תחקיר צבאי הנוגע לקרב במוצב סופה, אולם על שאלת נסיבות מותו של שגב שוורץ אין מענה. "גם לא קיבלנו דוח ניתוח גופה", משיבה קארין לשאלתי אם אחד הסיפורים תואם את הדוח הרפואי. שרה מסבירה כי הקריאו להם את הממצאים הכתובים בדוח הפגיעות של שגב, אבל המשפחה מעולם לא קיבלה העתק. רסיסים רבים, ייתכן קליעים, וייתכן משהו אחר, מצוין בדוח הרפואה המבצעית, פגיעות בגוף לרבות בראש, בית החזה, באגן, ביד שמאל, בירכיים ובמקומות נוספים. ניכר כי הפגיעות המרכזיות הן בבית החזה וייתכן בראש, בחלק התחתון ישנן עקבות של שריפה, וחוסר רקמה באזור הירך והעכוז. במסגרת העבודה על הכתבה העברנו את הממצאים שבידינו למומחה בעניין. על פיו, הפגיעות הרשומות אכן יכולות להעיד על פגיעת רימון. אולם ללא נתיחת הגופה ובחינה מעמיקה של ממצאי הפגיעה אין יכולת להכריע ממה נהרג שגב ומה אירע קודם לכן. "הצבא לא מתפקד", ממשיכה קארין, "לפי התחקיר שאמא עשתה הבנו ששגב נהרג לפני תשע בבוקר. ובעצם, מתשע מתחיל כל הבלגן בחדר האוכל".
שרה: "בפעם הראשונה שביקשנו לרדת לסופה ולהתחקות אחרי המסלול של שגב, צילמתי אותו והקלטתי את עצמי מסבירה את כל המהלך ששגב עשה. אני ממש מתארת, זה הנגמ"ש, מכאן שגב יורה פצמ"רים, בשלב מסוים המחבלים מתקרבים אליהם, הם רצים למיגונית. במיגונית הם מקבלים את האר־פי־ג'י ומקבלים הוראה להיכנס לתוך הבסיס ושגב מגיע לחדר האוכל".
מה גילית בפעם השנייה שנסעת?
"אחרי שחקרתי עוד, ביקשתי מקצינת הנפגעים לרדת שוב ולהתחקות שוב אחרי שגב. הגעתי ביולי האחרון ואז פתאום גיליתי שהם אפילו לא יודעים מי עשה לו ח"ע כשהוא נכנס לחדר האוכל. אמרתי להם, 'אתם רוצים להגיד לי שעשרה חודשים חלפו, אני באה לסופה לסגור מעגל לאור הספק שלי, ואתם אפילו לא יודעים אם בכלל עשו לו ח"ע?'. מה זה עינוי הדין הזה?".
אתם לא יודעים אם בכלל עשו? או מי עשה?
קארין: "אם בכלל. שני החובשים שהיו בחדר האוכל קיבלו קריאה לצאת החוצה לטפל בפצועים שהיו בחדר הסגל, והם גם נהרגו. לדעתנו אחד מהם כן עשה לו ח"ע, כי הם באמת נהרגו בגבורה עילאית, אבל אין לנו את מי לשאול, והצבא לא מצליח לתת תשובה מספקת ולא רק לנו, לרוב המשפחות השכולות".
"ב־6:30 בבוקר היו חיילים בתוך חדר האוכל", מדגישה שוב שרה, "הם ארגנו אותו לקראת הקרב. אחר כך הצטרפו הלוחמים שהיו בחוץ. שגב הגיע לשם בערך ב־7:20 וחדר האוכל עדיין לא היה חשוך, כלומר, הוא מואר, גם אין עוד קרב". שרה מציינת את הפרט הזה לאור הטענה שעלתה בפניה שחלק מהסיבות שבגינן קשה להתחקות אחר מה שקרה לשגב הן חשיכה וכאוס. ואכן, בהמשך, התיעוד שיוצא מחדר האוכל הוא של חלל חשוך וצפוף, אך על פי שרה לא בשלב הזה. "שגב כבר נפצע בחוץ הרי, ובחדר האוכל יש חיילים, אז מי קלט אותו?", היא שואלת ומבקשת להוסיף: "המפקד שעושה את התחקיר עכשיו הוא צדיק והוא באמת עושה עבודה נאמנה, אבל העבודה היא ברמה הכללית, ואני עדיין לא יודעת בפרוטרוט מה קרה לשגב, אין לו תשובות מדויקות".
תחושות הכעס והתסכול בחודשים האחרונים הלכו וגברו בייחוד לאחר שישבה המשפחה וצפתה בכתבות טלוויזיה שבהן התראיינו מפקדים שלחמו שם, מספרים לציבור את עדותם, אך אל המשפחה לא הגיעו. "איך דובר צה"ל מתיר למפקדים, לאנשים שמייצגים את המערכת הזאת, ללכת ולהתראיין עוד לפני שאנחנו מקבלים את התשובות ואת מה שראוי שנקבל מהמערכת", שואלת קארין, "זאת שאלה גדולה".
שלושת הימים שבהם לא ידעה המשפחה מה עלה בגורל שגב היו קשים במיוחד. שרה: "בהתחלה הרי אמרו לנו שהוא פצוע, אז בראשון בבוקר החלטנו לנסוע לחפש את שגב. הייתי עם שני הבנים שלי והכלה שלי, אשתו של דביר. התחלנו בברזילי ונכנסנו חדר־חדר, למרות שהיו שם מראות זוועה. אמרו לנו ששגב לא ברשומות, אז היינו צריכים לבדוק בחדרים עם העובדת הסוציאלית, לא מצאנו ואז נסענו לסורוקה".
ומה קרה שם?
"בסורוקה גם חיפשנו ולא מצאנו, אבל אז בשלב מסוים, בסביבות השעה אחת, ניגשו לומר לי שהוא כנראה בשיבא, אבל פצוע קשה מאוד. התחלתי לצרוח שם, צרחתי שלא אכפת לי, העיקר שהוא חי, תודה לבורא עולם. אנשים זרקו עליי סוכריות, והרימו אותי כי לא הצלחתי להלך החוצה לרכב. כך שאני גוררת את הרגליים לאוטו ואומרת 'תודה לך, בורא עולם, עשית איתי חסד', ואנחנו כולנו נכנסים לתוך הרכב בשלווה, בנחת. אבל כעבור עשר דקות לתוך הנסיעה קיבלנו פתאום שיחת טלפון שמתנצלים, זה לא שגב".
קארין: "גם אחותה של אמא והאחיין של אמא פטרלו בינתיים בבתי חולים, אני התקשרתי מהבית בכל רבע שעה לחמ"ל נפגעים בשביל לדעת אם הם קיבלו מידע חדש לגבי שגב. הם כבר זיהו את הקול שלי. האחים שלי וכל מי שיכול היה מהחברים פתחו חמ"ל וחיפשנו את שגב בבתי החולים בכל הארץ. היינו תלויים באוויר שלושה ימים, כמו זומבים ממש".
אהוד: "ביום שני בלילה היינו אצל קארין, חזרנו מרבי מאיר, שרה רצתה ללכת לרבי מאיר. כשחזרנו, מתן (אחיו של שגב) ודביר אמרו לי שמחר הם הולכים שוב לסורוקה, מתן היה בטוח שהוא בסורוקה. אמרתי להם שהפעם אני אבוא. גמרנו אצל קארין וחזרנו לפה. אבל אחרי חצי שעה־שעה כבר באו לבשר לנו".
קארין: "מתן הגיע ללוחמי 669 ולוחמי השייטת שחילצו אותם, כדי להבין אם מישהו ראה את שגב. אני התחלתי להריץ תרחיש מרוב שלא הבנתי למה אנחנו לא מקבלים תשובה לגבי מה היה שם, ואיך התגלגל בכלל הקרב, שאולי כשחילצו את שגב מהמוצב חטפו את האמבולנס בדרך. כי לא ידענו אפילו איך הוא חולץ. אם במסוק, באמבולנס או באופנוע. בלילה הזה נפל לי האסימון, לא ישנתי, לא ידעתי איך, אבל הרגשתי שהחיים שלי הולכים להשתנות".
שרה: "זה היה נורא. ביום שני בעשר בלילה הודיעו לנו. אמרתי להם 'איפה הייתם שלושה ימים?'. יש לנו קבוצה של הורי החיילים, והרי אני כל הזמן חיפשתי את שגב ושאלתי שם אם מישהו שמע על שגב או ראה את שגב. אחד ההורים אמר לי אחרי זה שהם כבר ידעו בשלב הזה, ונשרף להם הלב, אבל הם נמנעו מלומר לי עד שתהיה בשורה רשמית מהצבא".
ספרו לי על רגע הבשורה.
אהוד: "אני הלכתי לפתוח את הדלת ודביר יצא מהחדר, הוא כבר הבין שמשהו קורה. מתן נשאר בחדר האחרון, וקארין לא הייתה פה, אחרי זה נסענו לבשר לה. אני לא אשכח את הבן שלי, דביר, ברגע הזה. הוא נתן פה צעקה נוראית. זה היה אחרי שלושה ימים שהוא ומתן מחפשים אותו. מתן נשאר קפוא במיטה והתחיל כבר להסתכל על התמונות בפלאפון".
הקרב המדמם במוצב סופה התחולל במשך 14 שעות ארוכות, בסופן המוצב שב לשליטה ישראלית בזכות לוחמי המוצב, כוח קרקל, מסק"ר ולוחמי שייטת שהגיעו לסייע לכוחות בשטח שנלחמו מהבוקר. 11 לוחמים נפלו בקרבות, שישה מהם לוחמי סיירת נח"ל, ארבעה לוחמי גדוד 50 של הנח"ל וסמג"ד קרקל. מאז חלפה כמעט שנה, ועדיין מילים בודדות מתארות את נפילתו של שגב באתר צה"ל: "סמל שגב שוורץ, מבית שאן, רגם קשת בגדוד 50 שבחטיבת הנח"ל, בן 20 בנופלו, נפל בכ"ב בתשרי התשפ"ד (07 באוקטובר 2023)". מילים בודדות שגם הן עומדות בניגוד מוחלט לחיים המלאים שחי והם ניבטים מפינות הבית בבית שאן. כבר בכניסה לבית שרה חיכתה לנו בזרועות פתוחות, והחיבוק הארוך שהעניקה לנו הוביל אותנו לפניו הצוחקות של שגב, שמעטרות כל מדף, הזיכרונות ממנו, כך נראה, ניכרים בכל מרחב. אפילו המיץ שאהב לשתות נשתה כעת מבקבוקים ממותגים שפניו מעטרים אותם והם זכו לתיאור "מיץ שגב". אהוד: "שגב זה אישיות. כולם אהבו אותו. גבר אמיתי, אחרי שהוא הלך גיליתי על עוצמת החברות שלו".
שרה: "שגב הוא ילד של חיבורים, ואמרתי את זה גם לנשיא המדינה, מה שהמדינה לא השכילה לעשות במשך שנתיים עם הפילוג והשסע, הוא הצליח. הוא חיבר כאן בין שמאלנים, ימניים, דתיים, חילונים, קיבוצניקים, מושבניקים, מהעיר. הוא הצליח לראות את המעלות של האדם ולא את החסרונות, וכך הוא התחבר, והחברים הרגישו שהוא כמו אח שלהם. עד כדי כך שהם קעקעו את שגב על הגוף שלהם, את האמירות שהוא היה אומר להם".
איך הכאב נראה 11 חודשים אחר כך?
קארין: "הוא הולך ומתגבר, ומי שיגיד אחרת הוא משקר. קשה שהוא לא נמצא פיזית. שהוא לא שותף לכל מה שאנחנו צריכים לעבור ועוברים. אני גם ילדתי תשעה חודשים בדיוק אחרי שציינו את יום ההולדת שלו".
זאת אולי העדות המוחשית ביותר לזמן שחלף, הברכה החדשה במשפחה, גיל, בנה של קארין שנולד בדיוק תשעה חודשים לאחר יום הולדתו ה־21 של שגב, שאליו לא זכה להגיע. "תשעת ירחי הלידה שבהם כאבתי כאב תהומי את נופלו של אחי הקטן אלו הם גם תשעת ירחי הלידה שבהם יצרתי חיים חדשים, מתנת שמיים", כתבה קארין ברשתות החברתיות, "הכנסתי את בני בברית אברהם, וקראתי לו גיל - ראשי תיבות של גיבור ישראל לעד. דור שלישי בעמק בית שאן ודור רביעי בקיבוץ מסילות. לזכרו של אחי סמל שגב שוורץ ז"ל".
"שגב נולד ב־27 בנובמבר ואני ילדתי ב־27 באוגוסט, זה בדיוק תשעה חודשים", מסבירה קארין.
איך התחושות, ללדת בדיוק תשעה חודשים אחרי?
"זה עוצמתי מאוד. גם בן אדם שלא מאמין, ולא מנהל אורח חיים דתי או רוחני, לא יכול להתעלם מזה. אני אגיד לך יותר מזה, אני התעקשתי לתת ללידה להתפתח מעצמה, ואחרי הרבה סירובים מצדי, נפגשתי עם מי שמנהל את המחלקה של אם ועובר בבית החולים העמק. כשסיפרתי לאמא שלי שמאשפזים אותי ושאני צריכה להיפגש עם איזה פרופסור, היא שאלה מי. עניתי שקוראים לו פרופסור זוהר נחום ואז היא אמרה לי, 'קארין, הוא ליווה אותי בהריון של שגב לפני 20 שנה'. הכל היה מאוד סימבולי. זו ממש מתנה משגב, ומי שמאמין גם אומר שאם בן נולד במהלך שנת אבל...".
"זה מרפא את המשפחה", משלים אהוד.
אתם מרגיש מעט ריפוי?
אהוד: "אולי".
קארין: "עוד מוקדם".
לאט־לאט.
אהוד: "הלאט־לאט הזה הכי מפחיד מבחינתי. ממד הזמן מפחיד, כי לאט־לאט הזיכרונות עלולים להיטשטש, והחיים ממשיכים בצורה כזו או אחרת".
תגובת דובר צה״ל: "צה"ל משתתף בצערה של המשפחה השכולה וימשיך ללוותה. נציגי צה"ל מסרו למשפחה את כלל המידע המאומת המצוי בידינו, ויוסיפו לעשות זאת.
"תחקיר הקרב במוצב סופה טרם הסתיים, לכשיסוכם יוצג קודם למשפחות השכולות, ולאחר מכן יפורסם בשקיפות לציבור".