ליליאן ביטון, תושבת שכונת מישור הגפן באופקים
“ב־7 באוקטובר בשעה 6:20 כבר הייתי מחוץ לבית. אני עובדת בעדי נגב-נחלת ערן, זה כפר שיקומי לאנשים עם מוגבלויות. ההסעה הייתה אמורה לאסוף אותי לעבודה. בדרך ראיתי שכוס הקפה שהכנתי לעצמי מטפטפת. חזרתי הביתה להכין כוס קפה חדשה, ולפני שהספקתי לצאת שוב מהבית התחילו האזעקות.
“הילדים היו אצלי בבית בחג עם בני הזוג שלהם ושני הנכדים הקטנים. הערתי את מי שלא התעורר, וכיוון שאין לנו ממ”ד, ירדנו לחדר הכי מוגן בבית. בשתי האזעקות הראשונות בעלי, הבת שלי ועוד כמה שכנים נכנסו למיגונית בחוץ. הם חשבו ששם מוגן יותר. אחרי האזעקה השנייה אמרתי להם לא לצאת לשם שוב ולהישאר איתנו בבית.
“באזעקה השלישית שמעתי מישהו צועק במבטא ערבי ‘למיגונית’. לא ייחסתי לזה חשיבות. לא הבנתי עדיין שיש מחבלים בחוץ. עלינו למעלה, לחדר שממנו אפשר לראות את כל מה שקורה בחוץ. ראינו את הבחור שצעק ‘למיגונית’ מתחיל לירות עליה. הבנו שזה מחבל. משמיים אף אחד לא יצא למיגונית באותה אזעקה.
“אחר כך ראינו אדם עם מדים מתקרב לאחד הבתים. פתאום ראינו שהוא מתחיל לשבור את התריסים של הבית עם הרובה. לא הבנו מה הוא עושה. אז ראינו עוד שני אנשים באים, אחד מהם עם סרט ירוק על המצח, והם צועקים ‘אללה אכבר’ ומתחילים לירות.
“הבית שלנו לא ממוגן, יש בו חלונות גבוהים, מהרצפה ועד התקרה בלי סורגים. אז מהחדר של הבן עלינו לעליית הגג. ישבנו שם במשך שלוש וחצי שעות, בלי אוויר. הכל אבק, הילדים בוכים, וכל הזמן שומעים יריות מסביב ודיבורים בערבית. לא יכולתי לדבר מרוב פחד. כשנרגעתי קצת, התקשרתי לאחותי. אמרתי לה שאם לא נחזור, שתדע שאנחנו בעליית הגג.
“יש לנו שני כלבים גדולים שכל הזמן נובחים. הפעם הם היו בשקט. פחדתי שאולי רצחו אותם ושיש מחבלים בבית. בסביבות 12 בצהריים שמענו קולות של יהודים. פתחנו את עליית הגג, ראינו את הכלבים והבנו שאין מחבלים בבית. ירדנו למטה. עדיין אי אפשר היה לצאת החוצה. נשארנו בתוך הבית. מאוחר יותר, כשהרחוב היה מלא במשטרה ויס”מ, יכולנו לצאת. ניצלתי בזכות כוס הקפה. אם היא לא הייתה מטפטפת באותו בוקר, הייתי ממשיכה ללכת לכיוון ההסעה ופוגשת בדרך את המחבלים.
“אחרי אותה שבת שחורה נשארנו באופקים, לא התפנינו לשום מקום. במשך חודש, חוץ מללכת לשירותים, לא יצאתי מהחדר שלי. עד היום אני לא מצליחה לישון בלילות ולא מעיזה להיות לבד בקומה הראשונה של הבית. עשיתי סורגים, אבל עדיין הפחד משתלט. אני מדמיינת כל מיני דברים. אני ממשיכה לתפקד כי יש לי אחריות כלפי הילדים והנכדים, אחרת, אחרי השעות האלה של הפחד הנורא שעברתי, הייתי מתמוטטת לגמרי. אני מראה להם שאני חזקה, למרות שהמחשבות על מה שקרה עדיין נמצאות בראש שלי”.