מאז תחילת המלחמה אני מוצא את עצמי בניחומי אבלים רבים. אתמול ניחמתי את משפחת מרקוביץ'. בנם, איתי הי"ד, היה מ"מ בגדוד 51 בחטיבת גולני, אותה המחלקה שבה בני האהוב, אורי הי"ד, היה מפקדה ביום שמחת תורה. יום קודם ניחמתי את משפחת אלבוים האבלה על שריה הי"ד, שהיה חייל של אורי, ולאחרונה נפגשנו באזכרת השנה של בני. הלוחמים האלו גיבורים, מלאי שליחות ומסירות לעם ישראל ומדינת ישראל.
כשהבאנו את אורי למנוחת עולמים לפני כ-14 חודשים, התפללנו שלא יצטרפו אלינו משפחות נוספות, אבל מאז הדפיקות נשמעו על עוד דלתות רבות. הזמן שחלף מאז איננו מרפא את הכאב והגעגוע, זה הפך להיות כמו עוד אבר בגופנו, חלק מנשמתנו. יחד עם זאת, הידיעה שאורי, איתי ושריה, יחד עם כל 800 חיילי צה"ל, נפלו למען תקומתנו כאן, היא כשלעצמה נחמה מסוימת בשבילי. אני יודע שהם נפלו במלחמה הצודקת ביותר שהייתה לנו מאז קום המדינה.
הלוחמים הגיבורים אומרים זאת בחייהם, וגם בצוואות שמוצאים לאחר נפילתם, שהם יודעים לאן הם הולכים ומה המחיר שהם עלולים חלילה לשלם, ושהם עושים זאת בלב שלם. זהו עם של גיבורים המלאים באהבת ישראל ובמסירות למען הכלל. הגבורה הזו מגדלת אותנו ומחזקת אותנו.
הידיעה הזאת מנחמת וגם נותנת לנו את הכוח להמשיך את האור והשליחות שלהם למען האומה. אומה שמייצגת את האור מול אוסף טרוריסטים שנתמכים ע"י מדינות אסלאמיות שמייצגים רק חושך וברבריות. בני אורי היה אור גדול ואופטימי. בכל מצב הוא אהב כל יהודי, ויחד עם זאת האמין בשליחות של עם ישראל. אני חש את צוואתו ומלא בתקווה שהמשבר הקשה שפוקד אותנו ומחיר הדמים הנורא לא יהיה לשווא. אני בטוח שהמשבר הזה יצמיח באומה קומה חדשה שתביא לנו ימים גדולים מלאים באחדות אמת ובשורה לעולם כולו.
בתפילה לניצחון והשבת החטופים כולם במהרה.