שמי שירה-אמונה, אני בת 36 ולפני קצת יותר משנה נפל אחי אהובי, רס"ר (במיל') אביחי אמסלם הי"ד. אביחי השאיר אחריו את ההורים שלנו, רותי וגבי, ושתי אחיות גדולות: אותי הבכורה ואחותי לירז, נשואה ואם לארבעה. אביחי גם זכה להיות בעל משפחה - בתו השלישית נולדה כשלושה חודשים לאחר נפילתו.
עוד בחייו, ממש מגיל צעיר, היינו משתאים ומתפלאים מהפלא: התינוק החייכן והמתוק שגדל לילד, נער וגבר מוכשר, חרוץ, מצטיין, עניו, מסור ומואר. שלושתנו כל הזמן חיפשנו זה את זה. אנחנו שלושה ילדים שנולדו בפחות מחמש שנים, צמודים כמו שלושה ענבים על אשכול, לטוב ולמוטב. השנה האחרונה הייתה רכבת הרים.
לצד ההתעקשות להיאחז בחיים כי אביחי היה כולו כוח של חיות, הגיעו גם רגעי שפל וכאב שבקושי הצלחנו לצלוח. איך נפרדים מאח קטן וממשיכים לחגוג חגים, ימי הולדת, את לידת בתו, את יום ההולדת שלו?
לי באופן אישי עזרו מאוד הפעילויות השונות ב"האחים שלנו". זו העמותה היחידה בארץ המתמקדת רק באחאות שכולה - התחום השקוף בספקטרום השכול של המעגל הקרוב. במיוחד זכור לי ריטריט אחים שכולים שלקח חלק בהרי ירושלים. לא רציתי ללכת. התביישתי, חשבתי שאף אחד לא יבין את הכאב שלי. ישבתי שם שותקת, סופגת פנימה, לוקחת לי הפסקות כשהייתי צריכה ואז חזרתי הביתה והרגשתי שלפחות בחלק מההתמודדויות אני לא לבד. חזרתי לנשום.