אריאל היה אדם כל כך חי. חשוב להתמקד בחיים שהוא חי ובמי שהוא היה – זה אריאל. לדבר על מותו, על איך נהרג, זה לפספס את מהותו האמיתית. יש כל כך הרבה ללמוד מאריאל – מהמעשים, מהמחשבות, מהחוויות שהוא עבר, ערכי החברות, ההומור השחור שידע להכניס כשנדרש, והיכולת לראות את האחר לפני עצמו.
לא משנה אם אתם מאמינים בעולם הבא, באנרגיה, או בחיים אחרי המוות - אריאל אולי פיזית לא כאן, אבל אני מאמינה שחלק ממנו חי בתוך כל אחד מאיתנו - כל אחד בדרכו שלו. בכל פעם שאנחנו מדברים עליו, מספרים, צוחקים או בוכים – חלק ממנו נשאר כאן איתנו ולא עוזב. אני מי שאני היום בזכות אריאל.
חלקים ממנו מוטמעים בי, אולי כאלה שאני לא מודעת אליהם ושלעולם לא אדע על קיומם. במסגרת לימודי בפסיכולוגיה למדתי השנה את ההגדרה הבאה ולא יכולתי שלא לחשוב ישירות על אריאל: "אדם יכול להיות לבד במרחב, אבל בגלל השפעת אדם מסוים ומשמעותו בחייו, אתה נושא אותו איתך בתוכך גם ללא נוכחותו."
כל עוד האהבה קיימת, כל עוד אנחנו זוכרים את האהבה שאריאל העניק לנו, הוא לא באמת עזב. כל האהבה שהוא נתן, כל הזיכרונות שהוא הותיר, עדיין איתנו. הוא חי בליבם של כל מי שנגע בהם, שדאג להם, שטיפח. המוות אולי מסיים את החיים, אבל הוא לא מסיים את מערכות היחסים שאריאל רקם. אריאל, אני מבקשת שתמשיך לשלוח לי נקודות אור בתוך החושך, סימנים קטנים שיאירו את הדרך.
אני מייחלת לראות אותך בכל דרך אפשרית בחיים האלה, כי הגעגוע, אריאל, הוא גדול מדי. תודה על שהיית השמש שלי. תודה על הזכות לאהוב, להיבנות ולחלום איתך ועל כל האור שהבאת לחיי.