שלום לכולם,
שמי מיכל, ואני אלמנתו של ארנון זמורה, שנהרג ב"מבצע ארנון" לשחרור חטופים בחודש יוני 2024.
כשארנון נהרג, עם ישראל כולו, בארץ ובעולם, זכה בגיבור. אבל האמת היא שארנון היה גיבור עוד קודם – בפעילויות אינספור בג'נין, בטול כרם, בחברון. בכל מקום שאליו הוא נדרש. חבריו ליחידה אשר חזרו בחיים ממבצע חילוץ החטופים בעזה וממשיכים להגן ולשרת – גיבורים גם הם.
לעומת עם ישראל, כשארנון נהרג, אני איבדתי את חבר הנפש שלי, השותף שלי, החצי שלי, המשענת שלי, החיבוק שלי. איבדתי את האבא של הילדים המתוקים שלי. ויותר מזה – איבדתי את עצמי. כי חלקים מהותיים בזהות שלי כבר אינם. אני כבר לא אשת לוחם. אני כבר לא אשת מפקד. אני כבר לא אשתו של ארנון. עכשיו אני אלמנתו של גיבור ישראל, וחשוב מכך – אני אמא של יתומים.
גלגול שני וחדש בתוך תקופת חיים אחת החל.
משימת חיי התעצבה מחדש – בתוך השבר - לבנות עבור הילדים שלי בית בטוח, יציב ואוהב. על אף האובדן הגדול ולצידו, לייצר עבורם עתיד שיש בו צחוק, שמחה ואושר.
איך עושים את זה עם אבא גיבור וכל־יכול? כזה שאף פעם לא טועה, כזה שעומד בכל הערכים שעם ישראל הציב לנגד עיניו לאורך כל שנות קיומנו? זו משימה בלתי אפשרית. ולכן חלק משמעותי מהמשימה שלי כולל עיצוב שלם, מלא ועגול של דמותו של ארנון. גיבור, אבל גם עוד דברים – איש מתוק, אוהב ואהוב, אבא מופלא, חומל, צוחק, דוחף קדימה. ולפעמים גם מעצבן. ההתייחסות אל ארנון כאל גיבור חד־ממדי מרחיקה ומשטיחה אותו.
ולכן מעכשיו ועד תום הזמן שלי איתכם אני אדבר על נוּנִי. האיש המתוק והמקסים שלי. האיש שאהב אותי ואני אותו.
כשאני עולה להר הרצל ומסתכלת על שורות הקברים, אני רואה אחידות ודימיון מכוונים. כולם גיבורים. ילד בן 19 שיוצא מהבית להילחם – הוא גיבור. כמו נוני. במהלך המלחמה הזו איבדנו עוד עשרה לוחמים, חברים מהיחידה. כולם גיבורים. בדיוק כמו נוני.
אבל לנוני שלי הייתה ייחודיות. כפי שלכל אחד יש ייחודיות. ומהייחודיות של נוני אפשר ללמוד הרבה.
נוני היה מפקד ומנהיג מזן מיוחד – כזה שרואה בלוחמיו אנשי משפחה לפני כל דבר אחר. מפקד שמבין שמשפחתו של הלוחם, לוחמת גם היא. כי לפני שהוא היה לוחם, הוא היה אבא ובן זוג. מתוק.
שבועיים לפני שנהרג חגגתי את יום ההולדת ה־36 שלי. חברה התקשרה לשאול מה הוא עשה לכבודי, ואני עניתי שהפעם זה היה מושלם. 12 שנים בניתי את יום ההולדת הזה. בכל פעם תיקנתי משהו קטן – באחת השנים הוא קנה עוגה מהסופר, ואחרי שהתרגשתי ושמחנו ביחד, ביקשתי בחיוך שבפעם הבאה יקנה עוגה מקונדיטוריה. בשנה אחרת הילדים לא כתבו לי ברכות, והסברתי כמה חשוב לי שהם יקדישו לזה כמה רגעים. בשנה אחרת הוא הביא פרחים כתומים, ואחרי כמה ימים אמרתי באגביות שאני פחות אוהבת כתום. וביום ההולדת ה־36 שלי נוני חגג לי יום הולדת בדיוק כמו שאני אוהבת - עם ברכות מהילדים, דייט זוגי שקט ועוגה טעימה. כי היה לו חשוב לשמח אותי, ולהתאים לי. והוא ידע להקשיב בלי אגו. וגם אני ידעתי להגיד כך שהוא יוכל לשמוע.
היכולת הזו להקשיב חסרה לנו. ונוני הביא ושכלל את היכולת הזו בזוגיות, בהורות וגם בפיקוד שלו.
כשאני מסתכלת על שורות הקברים בהר הרצל אני רואה סיפור מאוד מסוים שאנחנו מספרים כעם לאורך הדורות – סיפור של גבורה ואומץ. סיפור ששירת אותנו כעם, וכולנו גדלנו והתחנכנו על ברכיו. מרדכי אנילביץ', טרומפלדור ועוד גיבורים. אני חושבת ומאמינה שבשנת 2024, אחרי ותוך כדי המלחמה האיומה הזו, אנחנו כבר בשלים לספר סיפור רחב ומשוכלל יותר. סיפור שלצד הגבורה נותן מקום גם לייחודיות שלנו כפרטים ולטוב שאנחנו מפיצים בעולם, פשוט כבני אדם חפצי חיים. סיפור שבו האומץ האמיתי הוא האומץ להתבונן פנימה, לכאוב, לבכות, להתפתח. לשאול לוחמים־חברים איך הם ישנים בלילה, לחבק חיבוק אמיתי מכל הלב.
כשאנשים מזהים אותי ברחוב חשוב להם לגשת אליי ולומר לי איזה גיבור היה בעלי, ואני תמיד מתקנת אותם – כמה מתוק הוא היה, וגם חתיך, אם נותנים לי עוד כמה רגעים. כי בעצם – זה הסיפור. היכולת להיות גיבור ולהגן על עצמך, על המשפחה שלך ועל המדינה שלך – מבלי לוותר על עובדת היותך איש מתוק, חומל ורגיש. היכולת להחזיק במה שנדמה לפעמים כשני קצוות או הפכים – רכות וקשיחות.
ואולי זה הסיפור שלנו כעם. ההחזקה שלנו את שני הקצוות. גם את היכולת להגן על עצמנו וגם את היכולת להיות בני אדם שרואים את האחר ומושיטים לו יד רכה בשעה קשה. עם שיודע לשאול שאלות קשות, להתבונן במראה באומץ, להחזיק מורכבות, ובתוך אלה לצעוד קדימה.
בלוויה אמרתי שאת נוני הובילו ערכיות, אהבת האדם ושנאת הבריונות. היציאה אל הקרב, לא רק במבצע ארנון, אלא בכל פעילות שגרתית שביצע לאורך שמונה שנות שירותו בימ"מ, מטרתה הייתה, מבחינתו, מלחמה בבריונות.
ב־7 באוקטובר, הכוח בפיקודו של ארנון חיסל כ־30 מחבלים בדרום הארץ והציל עשרות אלפי אזרחים עוד לפני השעה עשר בבוקר, כשלפניהם עוד יום שלם של לחימה. נוני חזר הביתה מזועזע ממה שעשו לנו. ממה שחשבנו שכבר לא יקרה לנו כעם. ולאורך כל תקופת המלחמה הוא חזר ואמר – "אני שונא בריונות. מי שפוגע באזרחים במיטתם, אונס נשים, רוצח ילדים – הוא בריון. ואני נלחם בבריונים".
ניצחון הטוב על הרע לא יהיה חד־משמעי כמו שחלק ממנהיגנו אומרים לנו. כשהייתי ילדה, הורים בישראל היו אומרים לילדיהם – "עד שתהיה בן 18 כבר לא נצטרך צבא". היום כולנו כבר מבינים שאנחנו נחיה על חרבנו עוד שנים רבות. אבל אסור שנשכח שלצד המלחמה הקשה והגסה בבריונות, אנחנו יודעים גם להיות מתוקים, ולהציע יד רכה ומחבקת. ושאנחנו לא מוותרים על דמיון של חברה נעימה, מתוקה, אנושית. שם טמון הכוח שלנו, שם היכולת שלנו לבנות חוסן. במבט השלם והחומל על בני עמנו שנמצאים בצרה – בצורך ובדחף ללכת לחלץ אותם מידי חוטפיהם, ובצורך ובדחף לשלוח חיבוק מנחם כשהנורא מכל קורה. באומץ לעמוד יציבים לצד מי שזקוק לנו, ולהציע תמיכה.
לפני כשלושה חודשים נפגשתי עם מפקדים בבה"ד 1. אחת המפקדות שאלה אותי אם אני מרגישה את החיבוק של עם ישראל. התשובה שלי הייתה חד־משמעית – כן, מאוד. האהבה והחיבוק החזק והעוטף של העם – בארץ ובתפוצות - מורגשים במלוא עוצמתם. לצד האסון הגדול שנפל עלינו, ובניגוד גמור לרוע האנושי שנחשפנו אליו, אני רואה את היופי שבאנושות בכלל ואת הרוח הישראלית והיהודית העוטפת בפרט. אני מוצפת בהודעות, הצעות להגשת עזרה, חיבוק והערכה אינסופית. אני זוכה לקבל ליטוף אוהב ורך מכל כך הרבה אנשים, רבים מהם יושבים בחדר הזה ממש. הבמה הזו שניתנה לי כאן היום היא הזדמנות להגיד על כך תודה.
אני כאן היום, כנציגה של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, מדברת בשם מאות אלמנות חדשות. הידיעה שהארגון וכל כך הרבה אנשים טובים ברחבי העולם יהיו שם בשבילנו במסע הקשה הזה, מחממת את ליבי ומראה לי שוב עד כמה אנחנו מחוברים.
הבמה הזו היום היא הזדמנות להביע כמה זה חשוב לנו. תודה רבה.
בלוויה הבטחתי לנוני שהילדים ואני נהיה בסדר. נקום. נשתקם. נשמח – כי זה התפקיד שלי - לדאוג להם. והיום אני רוצה לומר גם לכם – שאני מאמינה שאנחנו כעם נקום, נשתקם, נשמח. פרקים חדשים ובהירים בהרבה עוד ייכתבו בספר שלנו. זו האחריות שלנו - לשמור ולהגן על עצמנו כעם, כעם ישראל, לשמר את מי שאנחנו רוצים ויכולים להיות.
תודה רבה.