איראן ספגה בשבועות האחרונים פגיעה משמעותית אחרי שחלק גדול מהציר שלה ספג מפלה: חמאס בעזה, חיזבאללה בלבנון, שלטון אסד בסוריה. בעיראק היא מאבדת את האחיזה במליציות השיעיות וכך גם בתימן.
אומנם איראן בונה את הכוח של החות׳ים בתימן אבל בימים האחרונים מתרבים הסימנים כי החות׳ים יוצרים סוג של ניתוק מאיראן והם מבצעים מהלכים עצמאיים בין היתר גם בירי על ישראל.
איראן אומנם סופגת בימים האחרונים מכות אבל אסור לנו להספיד את הכוונות, היכולות והרצון האיראני להגשים את היותה אימפריה אזורית: צבאית ודתית.
תורכיה מנגד, תחת שלטונו של רג'פ טאיפ ארדואן פועלת במרץ לקדם מהלך של חידוש ימי האימפריה העותומנית.
סוריה היא המפתח להגשמת הרצון הזה. ההסתלקות של איראן ורוסיה מסוריה סולל להם את הדרך.
מצב זה עשוי להתפתח במזרח התיכון שתי קואליציות אזוריות: הראשונה- תורכיה, סוריה, לבנון, לוב. השניה- ישראל, יוון , קפריסין, ירדן, איחוד האמירויות, ומעל הכל - ערב הסעודית.
שתי מפתחות מונחים כעת על השולחן כדי לקבוע מה יקרה כאן בתקופה הקרובה, הבינונית והארוכה. המפתח הראשון שהוא בגדר מפתח נעלם - הוא נשיא ארצות הברית הנבחר דונלד טראמפ, שאמור בעשרים לינואר להיכנס לתפקידו. כיצד הוא ינהג באזור? מה סדר העדיפות שלו: מזרח תיכון, איראן, אולי בכלל מקסיקו ובעיית ההגירה?
המפתח השני הוא כיצד ישראל תמשיך לפעול כאן בשכונה. צה״ל הצליח להפוך את הקערה לאחר הכישלון של השבעה באוקטובר. מבט קצר על צפון רצועת עזה ממושב נתיב העשרה, מלמד כי עזה הפכה לגיהינום. אלפי, אולי עשרות אלפי בתים ובניינים נהרסו על ידי הזרוע החזקה של צה״ל. מנגד, מבט על כפרי המגע בדרום לבנון חושף תמונה זהה.
שאלת מי הפסיד במלחמה ברורה. אבל כאן נכנס ה"אבל" המשמעותי, איך משמרים את ההישגים האדירים של צה״ל. ישראל חייבת להמשיך ולפעול בתקיפות בעוצמה.
אתמול לוחמי חטיבת מנשה הוכיחו הלכה למעשה במה הדברים אמורים. הכוחות קיבלו מידע מהשב״כ על כך שארגוני החמאס והג׳יאהד האיסלאמי בטול כרם מתחילים להרים את הראש - מבצעים פעילות טרור, מרימים מעבדות חבלה, ממלכדים צירים ועוד. צה״ל בלי הרבה חשבון נכנס בעוצמה לעשות סדר במקום. שישה מחבלים חוסלו ועוד עשרות נעצרו. צה״ל ימשיך לפעול בשעות וכנראה והימים בטול כרם.
השאלה עד כמה נחישות הישראלית תקרין על הסדר החדש במזרח התיכון.