המאבק על שחרור החטופים הוא גם קרב פוליטי על נפשו וקולו של הציבור, והוא מבוסס רגשית על טראומות. בשלב זה מחאת החטופים והכיסוי התקשורתי של חזרת שלוש השבויות הראשונות ניצחו בגדול. הסנטימנט הציבורי שגאה אמור להוביל את התהליך לשלב השני והשלישי עד הסדרים אזוריים בתמיכת דונלד טראמפ והסעודים.
מול הסיכוי הזה עובדת הקואליציה כדי להחזיר את טראומת הפחד על רקע הטבח בעוטף, תוך ניצול טראומת השואה והאיום הקיומי וסתם תירוצים. איחור של יום ייחשב להפרה של ההסכם – ויאללה מפציצים. הפתרון הרצוי לממשלה הוא להמשיך בלחימה תוך סיכון חטופים וחיילים.
הטראומה של השמאל היא חרדת נטישה (טראומת רון ארד) מצד מדינה שמפקירה את חיי אזרחיה השבויים והפצועים שהיא עצמה כשלה בהגנה עליהם. בשדה התודעה זו חמלה אנושית מול פוליטיקה ואידיאולוגיה של הפקרה ורוע לב. מחנה ההפקרה הפוליטי מגובה באידיאולוגיה אלוקית מוחלטת, ומחנה השחרור חמוש ברגש הזדהות פשוט עם משפחות החטופים ובמערכת ביטחון שמבטיחה למחנה השחרור שולי ביטחון סבירים נגד טראומת איומים עתידיים. במחנה ההפקרה לא סומכים על המערכת שנכשלה בעוטף ועובדים כיום כדי להחליפה.
קצת היסטוריה של כניעה לתכתיב ג'ו ביידן וטראמפ: ישיבת הקבינט שאישרה את ההסכם אכן "המליצה" על סטירת הלחי שטראמפ הוריד על בנימין נתניהו. מדובר בחבורה פתטית ש"הצביעה" כנגד ההבלים שהיא עצמה פיזרה. לכל חבר קבינט היה משהו לומר להיסטוריה ולטובת סיכוייו בפריימריז, תוך הרעפת שבחים אינסופיים לגבורתו ועוז רוחו של ראש הממשלה.
בין כה וכה נכנסה השבת, מה שגרם לסטירה אמריקאית נוספת שתיזזה את ממשלת הבובות לישיבה בהולה בלילה שבין שישי לשבת כדי "לאשר" את תרגיל ההונאה של נתניהו. שבע שעות הם ישבו שם וקשקשו את עצמם לדעת לטובת פרוטוקול שאמור לשדר לאומה עד כמה הם מתקשים להכריע בעניין כה גורלי.
הקילוסים החנפים לנתניהו, על פי הפרוטוקול, שברו את שיחי הגיחוך והקבס. שנה גרר נתניהו את המדינה, צה"ל והחטופים כדי לשרוד אישית, מפלגתית וקואליציונית. בהמשך הוא הוסיף חודשיים כדי להגיש לטראמפ שי הכתרה על חשבון זמן שבי החטופים ולחימה חסרת תוחלת של החיילים. המסקנה: אסור להניח להתרגשות של החוזרים מהשבי וההקלה על הפסקת האש להתעלם מחשבון הדמים שחייבים להגיש לנתניהו בכל רגע נתון.
עכשיו הוא "פודה שבויים", אלא שמעולם הוא לא הציע עסקת כולם בעד כולם שהייתה סוגרת את האירוע הנורא ביותר בתולדות המדינה. חזרתם של כ־3,000 אסירי חמאס היא מחוות כניעה שגדולה על יכולת העיכול של הבייס שלו. בסופו של תהליך זה מה שיקרה. אף חייל או חיילת לא יישארו שם, ויש אפילו סיכוי שמרואן ברגותי ישוחרר ותוכנית איחוד הגדה והרצועה תצא לדרך.
בינתיים, כמו בעינוי סיני, תהליך השחרור הוא טיפין טיפין, שיחלק את אפקט הכניעה למקטעים שיקלו את סבלו של הימינואיד הגאה, בתקווה לדאוס אקס מכינה שיפציע ויחסל את תהליך חזרת החטופים והפסקת הלחימה שהיא הפתח לרגיעה כללית.
לכאורה, טראמפ של הצווים שהוציא ביומו הראשון - מגבה את המתנחלים. מצד שני הוא דורש שקט מזרח־תיכוני. עם לחץ בכיוון הנכון – גם חתימה על הסכם הפסקת אש פורמלי עם חמאס (טפו טפו!) וחיזבאללה (טפו טפו טפו!) שאולי יפסיק את הלחימה חסרת התוחלת. או אז ייפתר העניין המוזר של הרצון המטורף הזה להמשיך בלחימה, בצלאל סמוטריץ' אי"ה יעזוב את הקואליציה ובא לציון גואל. לא ממש. נפתלי בנט, בל נשכח, הוא ימני, אם כי התקווה היא שלמד משהו כשחווה את התנהלות ביבי ושות' מהכורסה בסלון.
גל אקסטטי
בינתיים נתניהו דבק בדחיינות אינסופית עד קריסה גמורה של מדיניותו. מחיזוק חמאס, דרך החלשת בית המשפט העליון ועד השארת צה"ל בערפל לגבי מדיניותו בסוריה ובלבנון. ואז, כאשר הדחיינות מסתיימת כרגיל בהתרסקות מדיניותו, הוא יוצא מעיי החורבות, מנער מפרוותו טיפות מיותרות ותופס טראמפ על מדיניות שונה לחלוטין כאילו לא היו דברים מעולם.
התנאי להבנת העסקה הוא לא להאמין לאף מילה שיוצאת מלשכת נתניהו וסריסיו. מכונת הרעל לא תהפוך בן לילה למכונת מציאות, כאשר האיש עצמו לא ממש נוהג כבן אדם. כלומר, אם ידקרו אותו זה יכאב, אבל תהליך קבלת ההחלטות שלו עובר פילטרים, מטורללים כולם - זה המשפחתי (לפרט זו התעללות), זה הבריאותי (שלא נדע), זה המשפטי (קלון וכלא), זה המפלגתי (ג'ובים ותקציבים), וזה הקואליציוני (אמוני־משיחי).
מה שאתם רואים מול עיניכם יום־יום שעה־שעה הוא התוצאות. אין צורך לחכות למשפט ההיסטוריה של ביבי ומרעיו. את האחראים יש לשפוט עכשיו. כל רגע שהחשודים ממשיכים בתפקידיהם הוא המשך ההידרדרות לדיקטטורה בגוון משיחי. מי שאשמתם ברורה חייבים להידון ברותחין, כל אחד בטמפרטורה התואמת את אחריותו.
הגל האקסטטי הנוכחי וקבלות הפנים המשתפכות של שחרור החטופים אמורים לאותת שאם בהמשך לא תגיע פעימה שנייה שאחריה פריצת הדרך לכולם תמורת כולם והפסקת לחימה, יוצת הטריגר שממנו יהפכו ההפגנות לצונאמי שאינשאללה יפורר את הקואליציה ויקדים את הבחירות. התקווה הזאת מלווה בהמתנה דרוכה לקראת משבר או לפרובוקציה תורנית שתחזיר את המלחמה.
בינתיים החלה תקופת האופל בארה"ב של טראמפ, ולך דע מה יקרה. טראמפ של הכהונה השנייה לא השתנה במאום מטראמפ של הכהונה הראשונה. בגילו המתקדם זהו הקסם של אגו מניאק ילדותי. השאלה היא היכן הסוחר תאב הבצע והחנופה הזה מריח הזדמנות לעשות מכה בכסף (לכיסו) ובכבוד (נובל).
סריקה של סביבתו הקרובה מעלה כוחות מתנגשים. מצד אחד חבורת החוד של הטריליונרים בהתהוות, כשראש החץ הוא אילון מאסק. גם הוא אגו מניאק ילדותי, גם הוא תאב כסף וכבוד, אבל לו ולשותפיו יש משנה כלכלית, ליברטריאניות דורסנית שמאפילה על שיקולים אסטרטגיים־ביטחוניים־גלובליים. שלא לדבר על שיקולים של תמיכה במפלגות ימין במדינות דמוקרטיות.
הסכסוך במזה"ת מעניין את חבורת מאסק כבורסה דאשתקד, ואם כבר אז ברמה של הפרעה או קידום עסקיהם. השאלה היא כיצד תיווצר בבית הלבן מדיניות קוהרנטית מול ממשלת ישראל במצב שבו יש התנגשות בין קבוצת מאסק וטראמפ, שרוצים שקט מזרח־תיכוני, ובין הצוות הפרו־מתנחלי של מרקו רוביו – מזכיר המדינה החדש וביביסט מקומי, מייק האקבי – השגריר החדש בישראל ונציג האל האוונגליסטי, ומרים אדלסון – נציגת אלוהי הציונות הדורסנית של המתנחלים.
שלושת אלה עשויים לדחוף את טראמפ לטובת סיפוח לא רק של שטח C, אלא גם של מחצית B. הנחת עבודה סבירה אומרת שגורמי המקצוע בפנטגון יתנגדו. עם מזכיר הגנה כמו פיט הגסת', שהגיע משומקום, גם ההחלטה עשויה לצאת משומקום. יהיה מעניין, וטראומטי.
tguvot@maariv.co.il
