כמו כל עם ישראל, גם לירן ברמן, אח בכור לתאומים גלי וזיו ברמן, שנחטפו לרצועת עזה, צפה בשבת האחרונה בשלושת החטופים שחזרו לגבולם. אור לוי, אוהד בן עמי ואלי שרעבי יצאו מרכבי חמאס רזים וצפודים, חיוורים וכפופים. בקושי הלכו, בקושי ראו את אשר לפניהם באור השמש הצורבת. מדינה שלמה שהורגלה בשבויות ושבויים מנופפים בגאווה על הפודיום, צפתה בהם בהלם, בזעזוע לא נתפס. "ראיתי ניצולי שואה מול העיניים", אומר ברמן בכאב. "רזים, שבורים, שפופים. לפני שבועיים הציגו תמונות של ניצולי אושוויץ לציון 80 שנה לשחרור המחנה. הפעם ראינו את שחרור עזה".
איך הגבת?
"בשיברון לב. בבעתה. בכאב שאי אפשר לתאר".
בכית?
"אני שומר את הדמעות שנותרו לי לגלי ולזיו. אבל זה שיברון לב. ראינו תמונות שואה 2025. ממש ככה. ומדינת ישראל הרי הוקמה כדי שמראות כאלה לא יחזרו. ועוד ראינו שכנראה מתייחסים אחרת לנשים ולגברים. וזה אומר שאין לנו זמן לפעימות נוספות ושצריך להחזיר אתמול את כולם בפעימה אחת".
השבוע קיבלתם אות חיים ראשון מהם, אחרי למעלה משנה. איך ההרגשה לנוכח מצבם של החטופים שחזרו הפעם?
"ראינו שחרור מחזיר מציאות שמהפך את הבטן. לפני כן עופר קלדרון חזר והיה נראה בסדר, יחסית. גם קית' סיגל עמד על הרגליים. אומנם לבן, אומנם כחוש, אבל זקוף ומחייך. וכמובן אמילי ודורון וארבל וחמש התצפיתניות. אני כל הזמן שואל את עצמי, האם גלי וזיו ייצאו כמו עופר וירדן או שהם ישובו כמו אוהד, אור ואלי. אני לא יודע למה לצפות, אני כן יודע שככל שיתארך הזמן נראה יותר ויותר חטופים כמו שלושת החטופים שחזרו בשבת האחרונה וגרוע מזה. השחרור הזה שם לנו מראה מול הפנים ומוכיח לכל עם ישראל את הדחיפות של העסקה והמחויבות לקצר את הדרך. אני לא מדבר על הפסקה או שינוי, רק על דחיפות. אם למישהו היה ספק, באה השבת האחרונה והזכירה שצריך לשחרר את החטופים החיים מהר ככל האפשר, כי כל יום נוסף בשבי הוא קריטי".
לאורך תקופה ארוכה חיפשו לירן ונעמה ברמן בית בכפר עזה. המקום הירוק, השלו הזה, תשעים אחוזי גן עדן ועשרה אחוזי גיהינום, תחזק רשימת המתנה בת שנתיים. עשרות משפחות חיפשו אווירה קהילתית ממכרת, שקט וקצב חיים שמתנהל לאט ובטבעיות. "כל צעד בכפר עזה היה מחובר לאדמה", אומר לירן. "ילדים התעוררו לציוץ ציפורים, טיילו בשבילים ורדפו אחרי איילים על הדשא. אומנם היה גם קצת מתח פה ושם, הפרות סדר ובלוני תבערה שהזכירו את אתגרי האזור, אבל מי שגר שם למד לחיות עם זה".
ואז הגיע 7 באוקטובר, וחלום גן העדן הפך לחלום בלהות. "היינו אמורים להיות בכפר עזה בחג שמחת תורה", אומר לירן ביובש. "כל המשפחה שלנו גרה שם, אמא ואבא ושלושת האחים, אבל ההורים של אשתי חלו בקורונה ולכן בסוף לא נסענו".
איזה מזל.
"עד היום אנחנו חיים עם השאלה מה היה קורה אילו היינו שם. גלי וזיו עבדו בפסטיבל התמר בסוכות וסידרו לנו כרטיסים להופעות לחמישי ושישי. התוכנית הייתה ללון בבית של אבא ואמא עד מוצאי שבת. אומנם בבוקר ההוא המחבלים דילגו על הבית של ההורים והגיעו לחדרים של גלי וזיו, שהיו בשכונת הצעירים הסמוכה לגדר, אבל את זה ידענו רק בדיעבד".
עשרה ימים שהו ניצולי משפחת ברמן בקיבוץ בית גוברין, עד שנודע מה עלה בגורל הבנים התאומים. "הקצינים הגיעו אלינו אחרי שבוע וחצי, ובזמן הזה הם חיפשו מידע על הנעדרים, ואנחנו הלכנו להלוויות. עשרות הלוויות, לפעמים פעם ביום, לפעמים כמה במקביל. וכל לוויה הייתה נוראה מקודמתה".
שיערת מה עלה בגורלם של גלי וזיו?
"לא ידעתי ולא הצלחתי לשער. המוח ריק. אתה מריץ את כל התסריטים, ושום תסריט לא מסתדר לך בראש. אי אפשר לדמיין אותם חטופים או נרצחים, גם לא היה לנו שום סרטון או אישור ויזואלי לחטיפה, אז הדרך הכי קלה הייתה להגיד לעצמי שהם מסתתרים בשיח ליד כפר עזה ומפחדים לחזור".
וכשהודיעו שהם חטופים?
"הרגשתי הקלה. באופן סוריאליסטי לגמרי זו הייתה בשורה טובה, כי האופציה השנייה הייתה הרבה יותר גרועה. אז עוד לא ידענו שזה ייקח כל כך הרבה זמן. כולנו אמרנו, הרי מדובר באזרחים חטופים, ילדים, נערות וקשישים, תוך שבועיים הם פה. אף אחד לא האמין ש־54 ימים יחלפו עד העסקה הראשונה ושנה ושלושה חודשים עד העסקה הבאה. ובחלומות השחורים ביותר לא דמיינו שגם בפעם הזאת, בעסקה הנוכחית, עדיין גלי וזיו יישארו מאחור".
כפר עזה מצליח קצת לנשום בימים אלו, כשאמילי דמארי, דורון שטיינברכר וקית' סיגל חזרו בעסקה הנוכחית. הוא נושם, אבל לא לוקח לריאות, כי גלי וזיו עדיין נותרו אחרונים בשבי. לצד בארי וניר עוז, קיבוץ כפר עזה שילם את אחד המחירים הכבדים ביותר באסון המזוויע בתולדות מדינת ישראל. 62 מתושביו נרצחו בבתיהם או בשבילי הקיבוץ. 19 נוספים נחטפו, שניים מהם נהרגו בשוגג מאש צה"ל כשניסו להימלט מהשבי. חיילים רבים נפלו במהלך הלחימה עליו, שהסתיימה אחרונה מכל יישובי העוטף, רק ביום שלישי אחרי שבת וחג שמחת תורה. "אנחנו לא יודעים ולא מבינים למה נרצחו ונחטפו רבים כל כך מכפר עזה ולמה הלחימה שם התארכה", אומר ברמן. "רק ועדת חקירה תוכל לענות על השאלות ולהסביר למה המחבלים בחרו דווקא את בארי, ניר עוז וכפר עזה, הרי יש קיבוצים קרובים יותר לגדר כמו גבים, ניר עם ונחל עוז".
אתם מחכים לתשובות?
"כן. מאוד מתסכל שוועדת החקירה לא מתקיימת, אבל את המלחמה על ועדת החקירה אחרים נלחמים עבורנו. אני לא שם כרגע. לא מסוגל. אני בוחר את המלחמות שלי, והמלחמה הדחופה ביותר עכשיו היא להחזיר את גלי וזיו הביתה".
איך ההרגשה להיות אח לחטופים האחרונים מכפר עזה שעדיין בשבי?
"זה הרבה יותר קשה ומבהיל. למרות שנערכנו לזה וציפינו שזה יגיע, כי כבר בעסקה הראשונה ידענו שבגלל שילדים, אמהות, נשים ופצועים יהיו ראשונים, אנחנו נישאר אחרונים בכל מקרה. אבל כשבפועל כל חטופי כפר עזה חזרו מלבדם, זה בום לבטן".
באיזה מובן?
"זה סוג של לימבו. כי עכשיו המשפחות שהיו ונאבקו איתנו נכנסו לתהליך אחר של שיקום וריפוי, למרות שהן אומרות שברגע שהן ייכנסו לשגרה הן יחזרו למאבק וישובו לתמוך בנו, וגם אחרי השחרור הן היו בכיכר ודיברו בעצרת. למרות כל זאת, אנחנו במקום אחר. אני לא דואג שנישאר לבד במאבק, אבל אין לנו מושג איך תיראה הפעימה הבאה. בינתיים הפעימה הראשונה עוד מתקיימת, ואנחנו רואים חטופים חוזרים בחיים, וזה מאוד קשה. דודתי מכבית התראיינה לפודקאסט שהכותרת שלו הייתה 'החטופים האחרונים מכפר עזה'. זו כותרת מבעיתה".
יש חשש שתישארו לבד במאבק?
"לא. יש לנו את המטה של כפר עזה, את מטה החטופים של שער הנגב, וכמובן את מטה החטופים הארצי והמִנהלת. אני לא מרגיש שאנחנו לבד אפילו לא לרגע, כי כולם ממשיכים בעשייה ועוטפים אותנו. ועדיין, כשיש כמות של משפחות מהגרעין של כפר עזה, יש לזה יתרון. כי זה המקום היחיד שבאמת מבין אותך ואתה יכול להתייעץ ולפרוק ביחד. אני משתדל להזכיר לעצמי שאנחנו לא המשפחה של גלעד שליט שנאבקה יחידה ולבד מול כל העולם, אבל לא יכול לשאת את המחשבה שהאחים שלי, שנחטפו בגיל 26 וציינו יום הולדת 27 בשבי, יציינו עוד יום הולדת בעזה רק כי הם לא נפצעו ברצועה ואין להם מחלות רקע. הם צעירים, אז מבחינת סדר העדיפויות הם נחשבים אחרונים. ואני לא מקבל את זה, כי בתחילת הסיפור, כשהייתה העסקה הראשונה, יכולנו בקושי רב להבין מה זה הומניטרי לעומת לא הומניטרי. היום זה כבר סיפור אחר. אחרי שנה וארבעה חודשים כל השבויים הם הומניטריים, פצועים בגוף ובנפש, כל יום שהם שורדים זה נס, וכל יום שיבוא מסכן את חייהם. כל כך מתסכל שעסקה שהייתה יכולה לצאת לפועל במאי וביוני נגררה עד לינואר ושגברים צעירים ובריאים נדחקים לסוף התור למרות שהיו אזרחים שנחטפו בפיג'מה מביתם".
התאומים לבית ברמן, יפי בלורית ותואר, הם צעירים שמחים שעבדו יחד בחברת הגברה ותאורה, שיחקו כדורגל והיו אוהדים מושבעים של ליברפול ומכבי ת"א. "אמא חשבה שיש סיכוי אחרון לבת וקיבלה שני בנים", מחייך ברמן בעצב. "כל הילדות שלהם היא נאבקה שלא יהיו תאומים קלאסיים. היא מעולם לא קנתה להם בגדים זהים, ותמיד שלחה אותם לחוגים שונים. אבל זה לא הצליח לה כי החיבור ביניהם היה מאוד חזק. היו להם אותם חברים, אותם תחביבים, אותה עבודה. הם טיילו יחד אחרי הצבא ואהדו את אותה קבוצת כדורגל. אנחנו ארבעה בנים בבית, וכולנו דומים. אני הבכור, עידן האמצעי ושניהם אחרונים".
איך הקשר ביניכם?
"אני מבוגר מהם בעשר שנים, אז כשהם היו ילדים היה איזה מרחק. כשהם גדלו והפכו בני נוער, כבר היינו חברים. כולנו אוהבים אותה המוזיקה, אותו סוג ספורט. עידן אפילו עבד איתם בחברת סינקופה יחד עם אבא שלי. אנחנו משפחה מאוד חמה ומלוכדת, ועד 7 באוקטובר נפגשנו המון לארוחות ערב ושישי והיינו לא מעט ביחד בבית של אבא ואמא בכפר עזה".
ודווקא בבוקר 7 באוקטובר לירן, אשתו ושני ילדיו הקטנים היו בזיכרון יעקב. "הבת הקטנה העירה אותי ארבע דקות לפני האזעקות", הוא משחזר. "שמתי לה מוצץ וחזרתי למיטה. עוד לא הספקתי להישכב והאזעקות התחילו בכל הארץ. הטלפון שלי צפצף מכל האזורים. הדלקתי טלוויזיה, אמרתי, תוך שעה־שעתיים העסק יסתיים ונחזור לישון".
אבל בשבע בבוקר כבר הופיעו הטויוטות בשדרות, וברמן הבין שמדובר במשהו בסדר גודל אחר. "לא הצלחנו להבין מה הולך שם. התחלנו להתכתב עם המשפחה ועדיין חשבנו שיש מחבלים בשדרות ועוד כמה בעוטף, כי לקראת השעה שמונה קבוצת הוואטסאפ של כפר עזה התעוררה ואנשים סיפרו שהם שומעים קולות ירי. אף אחד לא חשב שפרצה מלחמה".
מתי התחלת להבין את גודל האירוע?
"אחרי שמונה וחצי בבוקר, כשעוד ועוד יישובים דיווחו שהם שומעים קולות בערבית. ועדיין חשבתי שכיתת הכוננות תבלום את המחבלים עד שהצבא יגיע. רק שהצבא לא הגיע, וכיתות הכוננות לא הצליחו לבלום מספר כל כך גדול של מחבלים. ההודעות המשיכו לזרום, אנשים דיווחו שהמחבלים אצל השכנים, שהם בתוך חדר השינה שלהם, וכל הזמן הזה הייתי במרחק שעתיים נסיעה מכפר עזה ולגמרי חסר אונים. התקשרתי למי שיכולתי מהצבא ומהמשטרה, וכולם ענו, 'אנחנו מכירים, זה בטיפול'. רק מאוחר יותר התברר שהם ענו ככה לכולם למרות ששום דבר לא היה בטיפול. המחבלים, לדאבון הלב, היו הרבה יותר מאורגנים מישראל, הציבו מארבים במקומות אסטרטגיים וחסמו כבישים במקומות שעיכבו את המשטרה והצבא".
מה קרה עם המשפחה שלך?
"עידן גר במרחק של קילומטר מההורים, הוא חבר לשכנים שלו שהיה להם נשק. ההורים שלי חולצו במוצאי שבת בלילה מהכפר. במזל לא נכנסו אליהם. הם היו בממ"ד לכל אורך השעות הארוכות ושמעו יריות והפצצות וטילים. גלי הלך לחדר של אמילי, כי היא פחדה להיות לבד, וזיו נשאר בחדר שלו. אני זוכר בוודאות את חוסר האונים, את השאלות מתי הצבא מגיע. ועדיין חשבתי שהם בממ"ד ושהם מוגנים. בשעה עשר בבוקר הקשר נותק עם שניהם. בהתחלה חשבנו שזה בגלל שהחשמל נפל בשכונה שלהם, אבל ככל שהשעות חלפו הבנו שמשהו לא טוב קרה שם. לאמא שלי נותרו שתי הקלטות מהשיחות האחרונות עם גלי. הוא אמר שהוא לא מבין מה קורה סביבו, ושהוא מריח ריח שרוף. אמא אמרה לו לסגור חלונות, לנעול את הדלתות ולא לצאת מהממ"ד כי כנראה יש חדירת מחבלים בכל העוטף".
לירן, הוריו ואחיו עידן התאחדו רק למחרת ויחד המתינו עד שבאו להודיע להם שגלי וזיו חטופים בעזה. "אמא שלי קרסה באותו הרגע. רק בערב הצלחנו איכשהו להסביר לה שחטופים זו אופציה עדיפה מבין שתי האפשרויות".
ואתה, איך הגבת?
"נכנסתי למוד משימתי. התאפסתי ושאלתי את עצמי, מה עכשיו, איך ממשיכים מכאן. לאט־לאט הבנו את סדר הגודל של חטופי כפר עזה. וחברנו למטה החטופים של כפר עזה, שער הנגב והמטה המרכזי".
לפי אות החיים שקיבלתם השבוע, הם מוחזקים בנפרד.
"אני יודע שגם אם רק אחד מהם היה נחטף, השני היה עושה הכל למענו, כולל להיכנס פיזית לתוך הרצועה להוציא את התאום שלו החוצה. ממה שאנחנו יודעים הם הופרדו. גם החטופים שחזרו בעסקה הראשונה אמרו שפגשו אותם בנפרד. אז הם עוד היו במצב סביר יחסית, אחרי 53 ימים. כמובן שמנטלית הם היו במצב לא טוב כמו כל החטופים, אבל הם היו חזקים. השבוע קיבלנו אות חיים, זהו אות החיים הראשון שלנו מאז העסקה הראשונה בחודש נובמבר 2023. אנחנו יודעים שהם חיים אבל לא יחד, ואנחנו נלחמים להחזיר את האחים שלי בחיים".
שניים זה לא אחד, שניים זה שבר כפול.
"זה מכפיל את הפחד פי שניים, זה מכפיל את הכאב פי שניים, זה מכפיל את החששות והדאגה פי שניים. זה אומר שאם אחד חוזר והשני לא אז אי אפשר להשתקם מזה. וגם אם אחד יחזור לפני השני זו תהיה תהום, כי מה זה אומר, שאנחנו מקבלים אחד וצריכים לחכות לשני?".
איך אמא שלך מתמודדת?
"אין לה ימים טובים. יש לה ימים סבירים, אבל היא מטפלת בעצמה כדי שביום שגלי וזיו יחזרו היא תהיה מסוגלת לטפל בהם. קהילת בית גוברין הכינה להורים חדר, עוד חדר למטפלת של אבא וחדר נוסף לאחי עידן. צעירי הקיבוץ עזרו לשפץ את החדרים ותרמו ציוד. אחרי תקופה, אמא ביקשה עוד שני חדרים סמוכים לשלה עבור גלי וזיו, והקהילה המקסימה נענתה לבקשתה. אז אמא עסוקה בלשפץ ולהכין להם את החדרים. זו העשייה שלה, לדאוג ליום שיחזרו".
ועידן?
"דואג לעצמו. עד 7 באוקטובר הוא היה מאמן הכדורגל באשכול, וכיוון שהאשכול עוד לא חזר לתפקד, אז הוא בעיקר איתנו במאבק. אומנם פחות בתקשורת, אבל הרבה מאחורי הקלעים. גם לו לא קל. גם הוא חולץ בשבת בשן ועין מכפר עזה".
ואתה, איך אתה מתמודד?
"יש געגוע כרוני, הוא כל הזמן נוכח, ויש געגוע אקוטי שמגיע ברגעים קשים יותר. בדרך כלל בציוני דרך: יום ה־100, יום ה־200, יום ה־300 לחטיפה, ימי הולדת, חגים, חנוכה שהיה החג הכי משפחתי שלנו. פסח. אנחנו כבר לא חוגגים חגים למעלה משנה. יש געגוע כרוני מ־7 באוקטובר בעצימות כזאת או אחרת, ויש ימים שאני פשוט לא מסוגל לנשום, לא יכול לצאת מהמיטה, לא יכול לעשות כלום. וכל הזמן יש פחד, חשש, ציפייה, אשמה".
אשמה?
"כן. כי אני האח הבכור שלא היה שם לעזור לאחים הקטנים שלו. כי אני יכול לישון במיטתי עם שמיכה חמה והם לא. כי אני בחופש, יש לי מקרר מלא אוכל. כי אני יכול לחבק את אמא. האשמה כל הזמן קיימת. שאולי אני לא עושה מספיק. ולא משנה כמה יגידו שזה לא אשמתי, האשמה קיימת, והיא חזקה ונוכחת ולא תעבור עד שהם לא יחזרו".
אתה מדבר איתם?
"כן, לפעמים, במיוחד כשאני נוסע לכפר עזה. אני לא מטפל בעצמי, אין לי זמן ופניות לזה. אני אטפל בעצמי כשהם יחזרו. אבל כשאני מגיע לקצה שלי, כשאני כבר לא יכול להכיל, אני נוסע לכפר עזה, יושב מחוץ לחדרים של האחים שלי. החדר של זיו נותר שלם, אני יושב קרוב אליהם ומדבר איתם. אלו לא באמת שיחות הגיוניות. אני מספר להם על כדורגל, על המשפחה, על דברים של עד 6 באוקטובר. זה הופך את העולם שלי לקצת יותר שפוי".
המאבק להשבת אחיו הקטנים, התאומים של ברמן, עשוי מפיסות קטנות של יום־יום ומאירועים גדולים ומכוננים. "אנחנו שמים בצד את החשש שהם עוברים דברים קשים בשבי חמאס, כי אין ברירה, רק ככה נוכל לעשות מה שאנחנו יכולים. אם כל הזמן נחשוב מה עובר עליהם, לא נוכל להמשיך ולא נוכל לתפקד. מבחינתנו הם בחיים, וזהו".
המאבק של לירן מתמקד בתקשורת בארץ ובתקשורת הזרה, במשלחות ברחבי העולם ועד פגרת החורף גם בוועדות הכנסת. "אני יוצא במשלחות לכל רחבי העולם", הוא אומר. "התחלתי בנובמבר 23', ממש שבועיים לפני העסקה הראשונה. היינו בוושינגטון. ובדצמבר כבר הייתי במשלחת לאיחוד האירופי בבריסל ובשטרסבורג. בינואר היינו במדריד, ביוני בניו יורק, בספטמבר במילאנו. לפני שלושה שבועות חזרתי מוושינגטון מההשבעה של הנשיא טראמפ, ובסוף השבוע הקרוב אני טס עם משלחת משפחות החטופים לעוד כנס בארצות הברית. זה המאבק שלי. יש לי אנגלית טובה, היא באה בקלות, ואני יכול לבטא את מה שאנחנו מרגישים מול אנשים בעלי השפעה שיכולים לקדם את נושא החטופים. פעמיים נפגשתי עם מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש, פעמיים עם סגנית נשיאת הצלב האדום, וגם עם ראש ממשלת בריטניה הקודם ועם שר החוץ שלו, עם הממשל הנוכחי של טראמפ ועם אנשי הממשל הקודם של ביידן".
מה קורה בפגישות הללו?
"אנחנו מספרים את הסיפור שלנו, מתארים עבור מי אנחנו נאבקים ומראים את הפנים שמאחורי השמות. חשוב לנו לתאר את הסיפור שמאחורי הפוסטר, להאניש את המספרים וגם ליצור לחץ בגלל הדחיפות והבהילות. כשנפגשנו עם קמרון הבריטי, אמרנו לו, אתם מהמדינות החזקות בעולם, בטח באירופה, תפעילו בבקשה את הכוח שלכם לשחרר חטופים אזרחים משבי טרור. הרי אם זה היה קורה אצלכם, וויילס הייתה פולשת ללונדון וחוטפת שמונת אלפים אזרחים, שזו ההקבלה המספרית בינינו לביניכם, לא הייתם שותקים. והרי יש אזרחים בריטים ואמריקאים ואוסטרים וגרמנים בין החטופים. ביקשנו שישתמשו במנופי הלחץ גם על המתווכות וגם על מדינות כמו טורקיה ואיראן, שיש להן השפעה משמעותית על חמאס".
ואילו תגובות קיבלתם?
"כולם אמרו שהם תומכים ועוזרים, אבל בסוף זה יושב אצל ממשלת ישראל והאמריקאים. שם הכל נקבע".
מה אמר לכם מזכ"ל האו"ם?
"גוטרש אמר שהאו"ם הוא מקום ניטרלי ושהוא מנסה לסיים סכסוכים בעולם. הסמנטיקה שלו כל כך הפריעה לנו, כי הוא אמר שאנחנו צריכים להגיע להפסקת אש כדי להציל את החטופים. אמרנו לו שדווקא החזרת החטופים תביא להפסקת אש, אבל הוא לא הצליח להבין את זה. עוד אנחנו יושבים איתו ומספרים לו את הסיפורים שלנו, וכבר הופיעו ציוצים שלו על האסון ההומניטרי בעזה וגם שיושבים אצלו משפחות חטופים. ממש הרגשנו אצלו שנאה לישראל".
והצלב האדום?
"באנו לצלב האדום בדרישה מאוד הגיונית. אמרנו להם, התפקיד שלכם לדאוג לנפגעי אסון הומניטרי בכל מקום שבו אתם נמצאים, ואתם דואגים לאסון ההומניטרי בעזה, אבל בעזה יש מנהרות עם חטופים מתחת לאדמה, וזה אסון הומניטרי לא פחות דחוף ומשמעותי. אז יש לכם מנוף לחץ אחד, ואתם לא משתמשים בו. אתם יכולים להגיד, לא ניתן לכם סיוע הומניטרי עד שנפגוש את החטופים ונראה מה שלומם. אבל הצלב האדום נתן לנו תירוצים מפה עד הודעה חדשה כדי לסרב לדרישה הזאת. הם אמרו, חמאס זה ארגון טרור, הוא לא פועל לפי קודים מוכרים. עד היום הם לא פגשו אפילו חטוף אחד. היום אנחנו כבר לא דורשים מהם כלום, כי הבנו שבכל הנוגע לישראל, הם מוכנים להיות רק נהגי ההסעות".
זה לא מעייף?
"אין לנו את הפריבילגיה להתעייף ולהתייאש. אם ננוח, אף אחד לא יעשה את העבודה במקומנו. אין לנו זמן להוריד את הרגל מהגז ולהגיד פוס משחק. אנחנו ממשיכים בכל הכוח. הבנו שבסוף זה יושב אצל ממשלת ישראל וארצות הברית. ביידן הביא את העסקה הראשונה, והנוכחית היא מתווה ביידן ואפקט טראמפ. זה לא כותרות, זה אמיתי. ברגע שטראמפ נבחר, הרגשנו שמשהו משתחרר. כשהוא צייץ ששערי הגיהינום ייפתחו, החטופים הראשונים יצאו מהשבי".
מה דעתך על העסקה הנוכחית?
"זו לא עסקה אידיאלית לגלי וזיו, אבל זו העסקה הכי טובה שהשגנו עד עכשיו. הלוואי שלא היו נהרגים כל כך הרבה חיילים בדרך עד אליה, והלוואי שלא היו משחררים כל כך הרבה מחבלים תמורתה, אבל כרגע זה הכי טוב שאפשר להשיג".
יש קולות בממשלה ובציבור שיוצאים נגד המחיר.
"אני באמת שומע שחזרנו לתקופת הנביאים בתנ"ך. כל כך הרבה נביאים שיודעים בדיוק מה יהיה בעוד כמה שנים עם המחבלים ששוחררו וישוחררו. הם צריכים להבין שבסוף הדבר הוודאי היחיד העומד לפנינו הוא שכרגע יש חטופים שחוזרים בחיים. אני מאוד מקווה שממשלת ישראל תדע להתמודד עם כל סיכון שהעסקה הביאה איתה. נכון, זה לא פשוט לשחרר אסירים שלא היינו רוצים לראות אותם מחדש ברחובות, אבל בשביל להחזיר אזרחים שהופקרו ב־7 באוקטובר צריך לעשות הכל. מדינה חפצת חיים חייבת לעשות הכל. אז שהנביאים ימשיכו לברבר והחטופים ימשיכו לחזור".
מדינת ישראל, להבנתך, באמת עושה הכל?
"אני אומר משהו שאולי לאנשים קצת קשה לשמוע, אבל אני מאמין שנתניהו רוצה להחזיר את החטופים בכל מחיר, אלא שהוא בפלונטר פוליטי. חשוב לו להחזיר חטופים וחשובה לו ההישרדות הפוליטית. אני רואה את זה בעסקה הנוכחית. השקט שמוקרן ממנו ומהסביבה הקרובה אליו בתוך העסקה הוא שקט שאנחנו מברכים עליו. יש סביבו המון רעש, המון רעשי רקע, שרים שהתפטרו מהממשלה בגלל העסקה וחברי כנסת שהצביעו נגדה, והוא שותק. הלוואי שהיה שותק מההתחלה, אבל כרגע השקט הזה שהוא מקרין מאפשר לעסקה להתקדם. נתניהו מחויב לעסקה הזו ולא מעניין אותו אם אנשים סביבו יקפצו מהגג. ומבחינתי, כל עוד ראש הממשלה מחויב לעסקה ואומר שיש לו מחויבות להחזיר את אחרון החטופים, אז אני מאמין לו, כי כרגע לפחות הוא לא נותן לי סיבה לחשוב אחרת".
זה לא טראמפ שחייב אותו לעסקה?
"אין לנו מושג מה קורה מאחורי הקלעים. בסוף העובדה שטראמפ נבחר הביאה את העסקה. האם נתניהו חיכה לטארמפ כדי לתת לו את הקרדיט? האם טראמפ כופף את ידו? אנחנו לא יודעים, אבל אנחנו מניחים שזה שילוב של כל הגורמים הללו".
מה אתה חושב על בן גביר, שהתפטר בעקבות החזרת החטופים?
"אין לי מה להגיד. כשגלי וזיו יחזרו, נפתח את הכל. כרגע אני מעדיף לחזק את ראש הממשלה בדברים הטובים שהוא עושה מאשר להתעסק עם כל מי שסביבו".
בן גביר התרברב שהצליח לעצור ולעכב עסקאות חטופים קודמות.
"במדינה מתוקנת, אדם כזה היה נחקר באשמה פלילית על בגידה באזרחים בשל מניעת עסקאות להשיבם. לדאבוני, יש לנו עוד דרך לעשות עד שנהפוך למדינה מתוקנת".
כבר הספקתם לדבר עם אמילי אחרי שהיא חזרה מהשבי ולשמוע ממנה על אחיך גלי?
"עדיין לא. אנחנו רוצים לתת לה את הזמן להתאושש. בעסקה הראשונה העזנו להגיע לבית החולים, לתחקר את החטופים שחזרו, לשאול ולנסות לקבל את כל המידע שניתן היה על גלי וזיו. הפעם הקצינים ביקשו לתת לחטופים את הזמן. אז אנחנו מחכים".
התצפיתניות חזרו, גם מרבית חטופי כפר עזה החיים, והכיכר, אומר ברמן בעצב, מתחילה לשנות את פניה. "בהתחלה הרגשנו חיבוק ענק מכל קצוות העם, כולל תפילה של כמאה אלף איש בכותל ביום ה־100 לשבי, שהשתתפו בה חרדים, דתיים וחילונים. וגם ביום ה־150 וה־200 הכיכר השחירה מאדם, אבל לאט־לאט הרגשנו שהתמיכה יורדת. ממאה אלף איש ביום ה־100, ירדנו לשמונת אלפים איש בכיכר החטופים. מעצרות של 300 אלף איש, היו גם ימים שהכיכר לא הייתה מלאה. זה בא בגלים, אבל אני מרגיש את החיבוק גם מחוץ לכיכר, בקרב הקהילות, ולכל מקום שאני מגיע אני אומר, תישארו איתנו כדי שלא נרגיש לבד".
מי מסייע לכם?
"מטה החטופים, שהפך לבית השני שלנו, וגם מנהלת החטופים, שתומכת ודואגת לכל הצרכים עד לרמה של קצבה רבעונית למעגל הראשון של נפגעי פעולות איבה. בהתחלה היו גם המון תורמים ופילנתרופיים שעזרו, עכשיו קצת פחות. אבל מטה כפר עזה ושער הנגב מגיעים מדי מוצאי שבת, תולים שלטים, מצטרפים אלינו לכנסת, מארגנים רכבים למשפחות החטופים ובאופן כללי חושבים על הכל".
גם גל הירש?
"בתחילה עלו טענות כלפיו בגלל שהוא לא היה מינוי מקצועי. אמרנו את דעתנו על זה, אבל ייאמר לזכותו שהוא זמין לנו ולכל המשפחות 24 שעות ביממה. יכולים להיות חילוקי דעות פה ושם, אבל אחרי שנה וארבעה חודשים הוא האיש הנכון לנהל את הסיטואציה הנוכחית".
מי מפריע למאבק?
"יש משפחות חטופים שחטפו ועדיין חוטפות. ראינו את ההתייחסות לעינב צנגאוקר, ועל אבא של לירי אלבג זרקו ביצים. אני חושב שכשנושא החטופים מגיע לפוליטיקה, המשפחות חוטפות. וזה אכזרי ולא נכון, כי הנושא הוא לא פוליטי. כמו שחמאס לא שאלו את גלי וזיו למי הם הצביעו, גם הממשלה, התקשורת והציבור לא אמורים לשאול את השאלה. זה לא מעניין בכלל לאיזה צד במפה הפוליטית הם שייכים ולאיזו עצרת הם הולכים. הם יכולים להיות הכי קפלן והכי נתניהו, אבל בסוף כולם רוצים להחזיר את יקיריהם הביתה".
ואתה?
"אני מאוד ממלכתי, לא מדבר פוליטיקה בכלל, אבל יכול להבין את שני הצדדים. אני יכול להבין את הצד הניצי ואת הצד הליברלי. בתוך המשפחות יש כאלה שאומרים שרק מיטוט חמאס יחזיר את החטופים ויש צד אחר שאומר, רק מיטוט הממשלה יחזיר את החטופים, אבל הם הקצוות. בסוף כלל החטופים הם לב החברה הישראלית".
ועדיין, אלו מתוך החברה הישראלית שיוצאים נגדכם, שעולבים, מקללים, זורקים ביצים, זה לא בוקס בבטן?
"זה שובר לי את הלב. זו לא המדינה שאני גדלתי והתחנכתי בה. זו לא האזרחות שלמדתי והכרתי. אני אומר לאנשים האלה, בואו תתחלפו איתי לשעה, תיכנסו לנעליי לא לשבוע, לא לחודש, בטח לא לשנה וארבעה חודשים, ואז תדברו אחרת. אתם מדברים מפוזיציה, מבחוץ. אתם לא יודעים מה אנחנו מרגישים, ואם יש לכם חילוקי דעות איתי, בואו, תתחלפו איתי לרגע ותהיו בנעליים של אלי אלבג ושל עינב צנגאוקר ואחרי זה נראה אתכם מעיזים".
כשהאחים שלך ישובו, תמשיכו לחפש בית בכפר עזה?
"בעבר היינו מגיעים המון לכפר עזה, וגם היום כשאני מגיע לקיבוץ אני אומר לעצמי שאני רוצה לגור שם. אבל ברגע שאני עובר את השער ויוצא החוצה, הרציונל חוזר ואני אומר לעצמי, רגע, יש לי אישה וילדים, ויש כל כך הרבה גַלעדים שנוכחים בקיבוץ, בתים שחוללו ואנשים שנרצחו ונשרפו ולא יחזרו לשם. אז הרגשות מעורבים. מצד אחד אני רוצה להישאר, ויש גם שאיפה של ציונות, של חייבים ליישב את המקום הזה מחדש, וכמובן גם הנוסטלגיה של מה שהיה שם לפני האסון הגדול בתולדות המדינה. אבל כשאני חוזר הביתה, ההבנה של מה שכפר עזה חווה ב־7 באוקטובר, מה שאנחנו ממשיכים לחוות מאז ועד היום, משמיעה גם היא איזה קול. אז אני אומר לעצמי, קודם שגלי וזיו יחזרו. אחר כך נשקם אותם. ואחר כך, ביחד, נקבל את ההחלטה הנכונה".
