בריאיון בלעדי לרשת FOX, טל שוהם חושף את סיפור השבי המזעזע שלו בידי חמאס. לאחר ששרד 505 ימים בשבי, כשמתוכם שמונה וחצי חודשים עמוק מתחת לאדמה במנהרות חמאס, שוהם מוכן לשתף את חוויותיו הקשות.
טל, אשתו וילדיהם הגיעו מהצפון לקיבוץ בארי כדי לבלות את חג שמחת תורה עם הוריה של אשתו. "קיבוץ בארי נמצא רק תשעה קילומטרים - כחמישה וחצי מייל - מעזה", מסביר טל. "נסיעה של חצי שעה מפרידה בין שני עולמות נפרדים - הראשון סוריאליסטי להחריד, אכזרי מעבר להיגיון, והשני עולם של שפיות, היגיון, כבוד וחמלה".
כאשר החלה מתקפת הטרור, כולם נכנסו לחדר הממ"ד. כשקולות היריות התקרבו, הם ניסו להתבצר בפנים, אך המחבלים פרצו את החלון. טל חשש שהם עלולים לזרוק פנימה רימון אם המשפחה לא תיכנע, ולכן קיבל החלטה קשה: "יצאתי והרמתי את ידיי. גבר עם רצח בעיניו הוביל אותי לכביש ולרכב".
באותו רגע, טל לא ידע שאשתו וילדיו, בני ארבע ושמונה, נחטפו גם הם. הוא אפילו לא ידע אם הם בחיים. "ראיתי כ-40 מחבלים חמושים. הייתי בהלם - היה גדוד שלם של מחבלי חמאס בתוך הקיבוץ שלנו, גופות של אנשים שהכרתי שנרצחו על הקרקע, והם צוחקים, ללא פחד".
המחבלים זרקו את טל לתא המטען של מכונית ונסעו איתו מעבר לגבול, לתוך עזה. שם, התאסף המון. "בני נוער עם מקלות רצו לעברי, מנסים להכות אותי מכל הכיוונים," הוא מספר. כשהוציאו אותו מהמכונית, חוטפיו כיוונו אליו רובה, מוכנים, כך האמין, להוציאו להורג, וניסו לאלץ אותו לכרוע ברך.
"אמרתי, 'אני לא יכול לשלוט אם תהרגו אותי או לא,' והרמתי את ידיי - אבל סירבתי לכרוע ברך. 'אם אתם רוצים להרוג אותי, תהרגו אותי, אבל לא תוציאו אותי להורג כמו דאעש'".
34 הימים הראשונים - בידוד ומחשבות קשות
טל נלקח תחילה לביתה של משפחה, שם הוחזק לבד ובכבלים במשך 34 ימים. למרות שהותר לו להתקלח מדי פעם, השבי היה קשה מאוד. "בשלושת הימים הראשונים, היה לי פיתה. ואז, הם הפסיקו לתת לי את זה," הוא אומר. "אספקת המזון הצטמצמה. בימים מסוימים, הייתי מקבל שלוש כפיות אבוקדו ושלושה תמרים, או חצי תפוז מעץ בחצר".
אך העינוי הגרוע ביותר היה חוסר הידיעה האם משפחתו בחיים. "אני בן 40. מעולם בחיי לא חוויתי סבל כזה. הבידוד, להיות לבד עם מחשבות בלתי פוסקות - זה היה גרוע יותר אפילו מרעב קיצוני".
כדי לשרוד נפשית, טל קיבל החלטה קורעת לב: "הייתי חייב לקבל שמשפחתי מתה. ישבתי על הרצפה ודמיינתי את עצמי בהלוויה שלהם. עמדתי מול קבר - אחד גדול לאשתי, ושניים קטנים לילדיי - ונשאתי הספד לכל אחד מהם. הודיתי להם על הזמן שהיה לנו. אמרתי להם להמשיך הלאה. בכיתי אבל לא נתתי לשוביי לראות אותי בוכה. זה היה הדבר הקשה ביותר שעשיתי מעולם - לקבור את משפחתי בראשי".
ביום ה-34 לשביו, אביתר דוד וגיא גלבוע-דלל הובאו לבית שבו הוחזק טל. מחבלי חמאס עינו אותם מדי יום, היכו אותם, מנעו מהם מזון בזמן שאכלו לפניהם. לחטופים הותר רק כ-300 קלוריות ביום, ודיבור היה אסור. "לא יכולנו לזוז מהמיטות שלנו או לדבר. לחשנו הכל," מספר טל.
למרות הכל, הגיע זיק של תקווה. ביום ה-50 לשביו, טל קיבל סימן חיים מאשתו - מכתב שסיפר לו שהיא והילדים הוחזקו כבני ערובה אך שוחררו. "קראתי אותו, ידיי רועדות," הוא מספר. "הדבר החשוב ביותר קרה - משפחתי הייתה בטוחה. לא הייתי צריך להיות אבא ובעל המגן עליהם יותר. עכשיו, יכולתי להתמקד במלחמה שלי, זו שידעתי איך להילחם בה, זו להישרדות".
המנהרה - חודשים ארוכים מתחת לאדמה
ביוני 2024, כשמונה חודשים אחרי החטיפה, טל, גיא ואביתר הועברו באמבולנס שחמאס השתמש בו להעברת חטופים בחשאי, למנהרה תת-קרקעית, שם כבר היה שבוי אחר, עומר ונקרט. על הרצפה היו ארבעה מזרנים וחור באדמה לשירותים. החלל הואר על ידי נורה יחידה, עמומה.
"לקח לי שבועות להפסיק להרגיש שהקירות נסגרים עליי, להסתגל למחסור בחמצן," מתאר טל. הם קיבלו רק 300 מיליליטר של מים ביום. הם יכלו להשתמש בהם או לשתות או לשטוף את ידיהם. אורז היה כל מה שהיה להם לאכול. חודשים חלפו. הם הוכו, נוטרו על ידי מצלמות, נשללו מהם באופן אקראי מזון ושינה. השומרים היו חופרי מנהרות של חמאס - חופרים כל יום, גם כאשר המלחמה השתוללה מעל. "חמאס מעולם לא הפסיק לחפור מנהרות," אומר טל. "לא ליום אחד".
התנאים הקשים הובילו לבעיות בריאות חמורות. "הרגל שלי הפכה כחולה, צהובה, וסגולה עם דימום פנימי," נזכר טל. "הם נתנו לכולנו מדללי דם, מחשש שאנחנו עלולים לפתח קרישים בגלל חוסר תנועה ממושך. בסופו של דבר, הם הבינו שהבעיה הייתה תת-תזונה וסיפקו לנו תוספי ויטמינים לשבעה ימים. זה כמו אוכל לכלבים, אבל זה שיפר באופן דרמטי את מצבנו". משקלו של טל ירד מ-79 ק"ג ל-50 ק"ג בתקופת השבי.
לאורך כל תקופת השבי, טל נתן לעצמו משימה: להישאר אנושי. גם ברגעים בהם חשש שהוא עומד בפני מוות, הוא ניסה להישאר ממוקד. "אני לא קורבן. גם אם זה יסתיים, אסיים זאת עם הראש מורם, מביט למוות בעיניים. הם לא ישברו אותי, ואני לא אכנע לרחמים עצמיים. אנחנו חזקים יותר מהצד השני," הוא אמר.
ההתעללות הייתה בלתי פוסקת. "שומר חדש הגיע, אלים אף יותר מהקודמים," מספר טל. "הוא היה גורם לחלק מאיתנו לכרוע ברך כמו כלבים ומכה אותנו. הוא היה נכנס צורח שאנחנו יהודים מלוכלכים, מכה אותנו, ואז 10 דקות אחר כך, היה מחייך ומביא אוכל".
השחרור - לידה מחדש
בפברואר 2025, אחרי 505 ימים בשבי, טל ועומר ונקרט נכללו בעסקת שחרור החטופים. כאשר הוא הובל החוצה אחרי חודשים רבים מתחת לאדמה, עדיין עם כיסוי עיניים, הוא הרגיש לחות על פניו. "האם זה גשם?" הוא שאל. "לא," ענו חוטפיו, "'זה טל.' והבנתי, השם שלי, טל, הוא 'טל' בעברית. הרגשתי את טל הבוקר על עורי".
לפני המסירה לצלב האדום, טל נאלץ לעבור השפלה נוספת - הוא הועלה על במה בלב רפיח ונאלץ לחזור על תעמולת חמאס. אבל הוא שמר על כבודו: "לא אכפת לי - אני הולך הביתה". כשהגיע לישראל, הוא נלקח לבסיס רעים, שם אשתו, עדי, ושני ילדיהם, נווה ויהל, חיכו לו. "זה היה חלום שהתגשם, אך עדיין הרגיש כמו חלום," מספר טל. "לקח כמה ימים להבין לגמרי שזה היה אמיתי. היה קשה לקלוט. הרגשות הציפו אותי, כאילו אני מרחף מעל הכל".
עם שובו, טל גילה את ממדי הטרגדיה המשפחתית. אחד-עשר מבני משפחתו נחטפו או נרצחו ב-7 באוקטובר. אביה של עדי, אבשלום הרן, ושני דודים, לילך ואביתר קיפניס, נהרגו. חמותו, שושן הרן, נלקחה בשבי, יחד עם שני קרובי משפחה אחרים - שרון אביגדורי ובתה, נעם אביגדורי - ששוחררו מאוחר יותר בעסקת החטופים הראשונה.
שני קרובי משפחה נוספים שהגיעו מארצות הברית לחגוג יום הולדת, יהודית רענן בת ה-59, ובתה בת ה-17, נטלי, נחטפו גם הם מקיבוץ נחל עוז.
שלושה שבועות לאחר שחרורו, טל מתמקד במטרה אחת: להשמיע את קולם של חבריו שנותרו בשבי. "בדיוק כפי שמישהו יוצא מרחם בחיים, יצאתי מהמנהרה בה הוחזקתי ונולדתי מחדש," הוא אומר. "אבל האנשים שאני מכנה 'אחיי', אביתר דוד וגיא גלבוע-דלל, עדיין מוחזקים מתחת לאדמה. אני לא יכול לישון בלילה כשאני יודע שהם עדיין שם".
