השיריונר בן ה-73 לא מפספס אף אימון: "מסרבים לשחרר אותי"

מטקס ההוקרה השנתי למערך המילואים של צה"ל באוניברסיטת תל אביב ייעדר היום אחד המילואימניקים הוותיקים של צה"ל. זה לא שהוא ספון בביתו עם עיתון וכוס תה, כמנהגם של רבים מהפנסיונרים. סא"ל (במיל') גדעון לנגמן נמצא בימים אלו באימון שטח עם חטיבה 8, גם בגיל 73 . כמעט חמישה עשורים מלווה לנגמן את חטיבת המילואים "הזקן", הקרויה על שמו של מפקדה הראשון, יצחק שדה.


אף על פי שבשלושת העשורים האחרונים הוא משמש רב חטיבתי, לנגמן אינו מחמיץ שום תרגיל או כינוס חברתי ונהנה לספר לחיילים הצעירים על תפקידה המרכזי של החטיבה במלחמות ישראל. פעמיים נלחם לנגמן על המשך קיומה של היחידה: הפעם הראשונה הייתה לפני כ-20 שנה, כאשר הוחלט לשנות את מספרה; הפעם השנייה הייתה לפני כעשר שנים כאשר צה"ל  ניסה לסגור אותה כחלק מהליך ארגוני כולל. במכתבים נרגשים לרמטכ"לים שכיהנו בשני המקרים הצליח לנגמן לשנות את רוע הגזירה.


מאז הוא הפך לסמל החטיבה ויש המכנים אותו שר ההיסטוריה שלה, על שום בקיאותו והיכרותו עם כל מבצע או קרב שבו השתתפו חייליה. לנגמן אינו איש המילואים המבוגר ביותר בצה"ל, אך הוא המבוגר ביותר שעדיין מתרוצץ בשטח כמו חייל סדיר. הוא גויס בצו 8 למבצע צוק איתן, ובשבוע האחרון התייצב לאימון חטיבתי בצפון הארץ. לנגמן הסתובב בין חיילי הגדודים המתאמנים כמעין אנרג'ייזר אנושי עוטה מדי זית וזקן לבן. הוא בודק את תנאי הלוחמים, מתעניין בקשייהם, ובין לבין מחלק להם את הדפים הציוריים שהכין במיוחד, ובהם זמני הדלקת נרות חנוכה. "כמו החטיבה, גם בחנוכה יש משמעות למספר שמונה", הוא אומר לחיילים ברצינות. "שמונה נרות, שמונה ימים, שמונה קרבות מכבים".

 

"אני חושב שזה רק מגביר את המוטיבציה שלהם".

 

"כל עוד ירצו אותי וגם אני ארצה. האמת שרציתי לסיים את המילואים לפני כמה שנים, אבל בכל פעם שמגיע מח"ט חדש הוא מסרב לשחרר אותי. 18 מח"טים פיקדו עלי עד היום, ואני מבין שיום אחד צריך לסיים. עם זאת הייתי רוצה להישאר עד לציון  50 שנה למלחמת ששת הימים, ביוני 2017 . אני רואה באירוע הזה נקודת סיום יפה".

 

"אני בחטיבה 48 שנים וצמחתי כאן מדרגת טוראי ועד סגן אלוף, כך שאין ספק שמדובר בבית שני. מנגד, צריך לפנות את המקום לצעירים יותר ואני אשאר עם המון סיפוק. למעשה כשאשתחרר לא אעזוב לחלוטין את הצבא כי אני משמש עוזר של יו"ר עמותת חטיבה  8, במסגרתה אני עוסק בין היתר בהנצחת הנופלים ובגיוס התרומות".

 

"הסורים טיווחו אותנו"

 

לנגמן התגייס לצה"ל באוקטובר 1963, מיד לאחר לימודיו בישיבה, ושימש מורה חייל בחיל החינוך. עם סיום שירותו הסדיר בשנת 1966 שובץ למילואים כרב בחטיבה 8. אף על פי שבאותם ימים לא שירת כלוחם, נפעם לנגמן ממורשת החטיבה, שהייתה חטיבת השריון הראשונה שהוקמה בצה"ל. הוא למד בשקיקה על קרבות מלחמת השחרור, אז נטלו חייליה חלק מרכזי בבלימת מתקפת הנגד של הלגיון הירדני ואף כבשו את שדה התעופה לוד במהלך מבצע שנועד לפתוח את הדרך לירושלים.


כבר בשירות המילואים הראשון סומן לנגמן כתופעה יוצאת דופן. במהלך אימון נפגע קשה אחד החיילים, אולם אף אחד לא ידע כיצד לטפל בו. לנגמן, שהתנדב למד"א מאז שחרורו מהשירות סדיר, היה היחיד שניגש אליו. באותו היום הוא מונה לחובש, תפקיד שאותו מילא במשך 15 שנות שירות המילואים הראשונות. כעבור מספר חודשים הוא צלח את הניסיון הקרבי הראשון שלו, עם פרוץ מלחמת ששת הימים. כחובש פלוגת ההנדסה התלווה לנגמן לקרבות החטיבה ברמת הגולן. במהלך הלחימה מול הסורים, בגזרת קלעה, נפצע סגן מפקד הפלוגה באורח קשה, ולנגמן חשש שלא יחזיק מעמד.

 

"הסורים טיווחו אותנו כל הזמן ובחוץ היה מאוד חם", הוא מספר. "ידעתי שאם לא נכניס את הסמ"פ לבית מוצל ונטפל בו בצורה מסודרת, הוא לא ישרוד. הביאו אותי עם הזחל"ם לבית שננטש רגע לפני כן, וראיתי אוכל שמתבשל על הפתילייה. חבשתי את הסמ"פ, עשיתי לו חוסם עורקים ודאגתי שלא יתייבש. החיילים לידינו המשיכו להילחם, וראינו איך הטנקים של הגדוד נפגעים אחד אחרי השני.

 

רק מאוחר יותר חולצנו. לא ראיתי את הסמ"פ הרבה שנים, עד לפני מספר חודשים, כאשר כל לוחמי ששת הימים נפגשו למסע מורשת באותו הציר. פתאום שמעתי צעקות 'גדעון, חובש, חובש'. מיהרתי לגבעה וראיתי את אותו סמ"פ מעולף. היה יום מאוד חם והוא פשוט התייבש, אז יצא לי לטפל בו פעם נוספת".

 

לנגמן לחם במלחמת יום הכיפורים ושימש כחובש פלוגת הסיור בקרבות הבלימה בארמייה השלישית של הצבא המצרי בדרום תעלת סואץ. משם הוא זוכר את פציעתו של המח"ט אריה (בירו) דיין. "הוא רץ קדימה לפני הכוחות ואז נפגע בפעם הראשונה", נזכר לנגמן. "בזמן שטיפלתי בו אמרתי לו שהוא צריך להישאר מאחור ולתת הוראות לחיילים, אבל הוא לא הקשיב לי ונפצע פעם נוספת מפגז  סורי. בירו פונה לבית החולים ובשיחה בינינו הוא אמר שחבל שלא הקשיב לי כי במצבו הוא נאלץ להפסיד את רוב המלחמה".

 

בכך לא הסתיימו הקרבות שבהם השתתף לנגמן, והעדות לכך מעטרת את חזהו. חמש אותות מוצמדים לחולצתו, החל מששת הימים ועד למלחמת לבנון השנייה. רק לתעודה שקיבל כקצין מצטיין אין אזכור על הבגד. "אני נראה כמו ותיקי הצבא האדום עם כל הסמלים", הוא צוחק, "עכשיו אני מחכה לראות אם יצא גם אות למבצע צוק איתן. אבל האמת היא שהכל שטויות. מה שחשוב הוא האדם וחשובה העשייה, לא הסמלים".

 

לנגמן, אב לארבעה ילדים וסב ל-20  נכדים, מתייצב כל שנה ל- 30 -50 ימי מילואים. גם הרקורד האזרחי שלו מרשים, וכולל תואר של יקיר העיר ירושלים. בצעירותו התגורר בנתיבות ועבד כמורה וכסגן מנהל של ישיבה תיכונית, ולאחר מכן שימש מנהל בתיכון לבנות. לנגמן שימש מפקח על החינוך הדתי באזור הדרום, ובמקביל פעל לפתיחת סניף מד"א הראשון באזור. אחר כך הקים גם נקודת משטרה ראשונה והפך למפקד המשמר האזרחי המקומי.

 

לאחר שעזב את נתיבות ועבר לירושלים, ניהל לנגמן את תיכון אוולינה דה רוטשילד במשך 27 שנים. במקביל התנדב במד"א, פיקד על המשמר האזרחי בשכונת בית וגן והתקדם בסולם הדרגות עד ניצב משנה. בתקופת הפיגועים בירושלים הוא התרוצץ מזירה לזירה, לרובן הגיע עם כוחות ההצלה

הראשונים. לפני עשר שנים פרש לפנסיה מעולם החינוך, אולם סירב לוותר על שאר עיסוקיו ואף הוסיף התנדבות בארגון זק"א. במסגרת פעילותו במשמר האזרחי, ניתן לראות את לנגמן מסייר בכל יום שישי ברחבת הכותל, עם המדים הכחולים והאותות הצבאיים. גם בצוק איתן התייצב לנגמן למילואים.


הוא גויס לגזרת הצפון ביחד עם חיילי החטיבה, שתפסו את מקומם של הגדודים סדירים שירדו לעזה. "ביקרתי את החיילים בעמדות ודאגתי להם לחבילות שי ולפנסים קטנים, כדי שלא ירגישו מקופחים לעומת הלוחמים בדרום", הוא מספר. "כמובן שניצלתי את ההזדמנות כדי לספר להם על מורשת הקרב של החטיבה במהלך מלחמת יום הכיפורים".

 

"אפשר להגיד ככה. אני מאמין שחשוב לשמר את העבר של היחידה, כי בלעדיו לא יהיה לנו עתיד. כל אדם צריך להכיר את המורשת שלו, את מקורותיו, את משפחתו, ואחד הדברים החדשים שאנחנו עושים עכשיו כעמותה הוא להחזיר לחטיבה גם את מספרי הגדודים שהיו בה בעבר".

 

"אני מדבר על חשיבות השירות במילואים כי בלי הצבא לא תהיה לנו מדינה"