שיח לוחמים: הצנחנים ממבצע "חץ שחור" חוזרים לשדה הקרב

גדוד 890 שומר כעת על הגזרה המתוחה ברצועה, ואפילו בזמן הפגישה המג”ד מקבל דיווחים על התרעות, עד שלבסוף הוא מוקפץ ושני הלוחמים הוותיקים מקבלים זאת בהבנה. גם הם היו שם, והם נושאים מאותו מקום צלקות גדולות. “אנחנו נוטים לחשוב שפעם חייל לקח על עצמו יותר אחריות, אבל מי שהיה בזמן מבצע צוק איתן והסתובב בין הכוחות ראה את המוטיבציה ואת הדור המעולה שיש לנו”, אומר סא”ל אלבז. “הרוח היא אותה רוח של התנדבות ולחימה. אנחנו יושבים באותו מקום, 60 שנה אחרי החבר’ה האלה, ואתה תראה את אותם הדברים שהיו אז”.

אנדרטת "חץ שחור" נבנתה להנצחת מבצע “חץ שחור”, פעולת התגמול הצבאית שנערכה מ־28 בפברואר ועד 1 במרץ 1955 ברצועת עזה, שהייתה אז בשליטת מצרים, על ידי אנשי גדוד 890. המניע לפעולה היה מעשי רצח ואלימות שבוצעו על ידי פדאיונים (מחבלים פלסטינים שחדרו לישראל בתחילת שנות ה־50 – א”ל) והגיעו לשיאם ברצח הישראלי הנרי לוי, תושב רחובות, מרחק של 45 קילומטרים מהרצועה.

ראש הממשלה המנוח אריאל שרון היה האדריכל של מבצע “חץ שחור”, שהשנה מלאו לו 60. המשימה במבצע הייתה לחדור למחנה צבאי מצרי, שהיה בפרבריה הצפוניים של עזה, לפוצץ את מכון המים ואת תחנת הרכבת הסמוכה ולפגוע בחיילי האויב רק אם הם מפריעים לפעולה. הדגש היה על אי השארת נפגעים בשטח, כלקח מפעולות קודמות. במבצע נהרגו בצד הישראלי שמונה חיילים ונפצעו 13, ובצד המצרי נהרגו 37 ונפצעו 31.

“שבוע לפני שחנכנו את האתר, ב־20 במרץ 2003, הבאנו לכאן את אריק שרון כדי להראות לו את המקום”, נזכר חלווה. “הוא כבר הגיע כראש ממשלה. סיפרנו לו מה עשינו, והוא עמד פה ואמר: ‘אני לא חושב שהייתי רוצה להוציא את העם הזה לעוד מלחמה, מקווה שזה ייגמר’. הוא כל הזמן קיווה שאת הבעיה בינינו לבין הצד השני יהיה ניתן לפתור ולא בקרב”.

“הוא הבין”, טוען מצדו סא”ל אלבז. “אלה שנכוו, שאיבדו אנשים והיו מפקדים, הם האחרונים שיוצאים למלחמה. אלה שלא היו לוחמים ולא איבדו אנשים - יוצאים הכי מהר. שימו לב, לכו אחורה בהיסטוריה”.

מבצע "חץ שחור". צילום: אריאל בשור

חלווה ואשל הכירו את שרון עוד כשהיה שועל קרבות ששש אלי קרב. חלווה היה רס”פ בגדוד 890 בתחילת שנות ה־50, כשעוד פיקד עליו יהודה הררי, שדגל באסכולה הבריטית, הממושמעת, ופחות בחוצפה שהביא איתה ראש הממשלה המנוח.

“לפני שאריק הגיע, למדנו לצחצח יפה נעליים וללכת במדים מגוהצים”, מספר חלווה. “לי יצא להשתתף במבצע אידנא. היינו צריכים להגיע לכפר, חלק מהכוח היה אמור לפוצץ גשר. אז לא הגיעו לגשר ולא פוצצו והתגלינו על ידי המשמר האזרחי. הייתה נסיגה תחת לחץ. מה נסיגה? ברחנו. נהרג חייל ואפילו לא ידענו. רק כשהגענו לגבול התברר שיוסף חסון, מהמחלקה שלי, חסר. זה היה אופי הפעולות, ומפקדים לא נתנו את הדין על דברים שעשו”.

“תקראו בספר של משה דיין, הוא נותן סקירה איך נראה אז הצבא”, אומר אשל, שהצטרף מאוחר יותר לגדוד. “הוא מפרט לאורך כל הדרך ביזיון אחרי ביזיון. בזמן חדירות היו שומעים ירייה של השומר, וכל הגדוד היה מסתלק”.

כשהחלו יותר ויותר הסתננויות לשטח ישראל ונגרמו פגיעות בנפש, הוחלט ב־1953 על הקמת יחידה 101 המובחרת בראשותו של רס”ן אריק שרון, שהוזעק מלימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים. הילה גדולה נקשרה סביב חברי היחידה המיתולוגית. היחידה פעלה רק חמישה חודשים לפני שאוחדה בינואר 1954 עם גדוד 890 של הצנחנים. מאז נחשבים חיילי הגדוד למי שהשפיעו על אופי הלחימה בצבא ופרצו דרך בחשיבה הצבאית הנועזת שלהם.

שרון מונה למג”ד 890, ויהודה הררי, שכיהן בתפקיד, עזב בטונים צורמים כשחלק מקציניו עוזבים איתו. בהמשך שינה שרון את אופי היחידה מקצה לקצה. “היינו בית הספר ללחימה של צה”ל”, מספר חלווה בגאווה. “בסיום כל פעולה אריק היה מרכז את מפקדי הכוחות ועושה תחקיר, ואם איזה קצין פישל, התחפר קצת, אריק היה אומר: ‘קח את הקיטבג ועוף’. הוא הציב רף גבוה מאוד. אני זוכר שהפלוגה חזרה מחופש אחרי צניחה, ואריק אמר לי: ‘כנס את החיילים בשק”ם’. שתי דקות לפני השעה חמש הוא נכנס וליד כל החיילים אמר: ‘רב־סמל, יש לך איחור של שתי דקות, תזכור שזה לא יקרה יותר’. כמפקד זוטר כל מה שעשיתי אחרי, כל פקודה שנתתי, זה צלצל לי במוח. הוא היה האסטרטג הכי טוב שהכרתי”.

“אריק המציא את המונח ‘בנק שבויים’”, מספר אשל. “כשיצאנו לפעולת הכונתילה (בעקבות חדירת הצבא המצרי לאזור ניצנה יצאו צנחני גדוד 890 ב־1955 לפעולת תגמול בעומק מצרים – א”ל), בפקודת המבצע נאמר לקחת כמה שיותר שבויים כדי שיהיה במה להחליף. כשיצחק ג’יבלי נפל בשבי, עשינו פעולות שנקראו ‘גי”ל’ - ראשי תיבות של ‘יצחק ג’יבלי לחופשי’. שרון לקח אחריות והטיל אחריות. אם הוא היה חי עכשיו, המדינה הייתה נראית אחרת. אולי אני משוחד, אבל כשהוא היה עושה ככה עם היד לא היו ברבורים, היינו אחריו. הוא היה כמו הרבי מלובביץ’ לחסידים. ‘אריק אמר’ זה היה מושג”.

"הנחילו עקרונות"

כיום נחשב סא”ל אלבז ליורשו של שרון בגדוד המובחר. “צריך להגיד שטיפוסים כמו אריק שרון לא היו שורדים חודש בצבא כמו שיש היום”, הוא טוען. “צבא סדיר, ממוסד, מבוקר. המציאות השתנתה. מה שהיה פעם זה לא מה שיש היום. היום אתה לא יכול לבצע דברים כאלה בלי שידעו או יראו. היום יש ביקורת על הצבא. תוצאה של שמונה הרוגים, כמו שהייתה במבצע ‘חץ שחור’, לא הייתה מתקבלת כיום על הדעת”. אשל, המכונה בגדוד “ארול”, מחסידיו של שרון, לא מסכים. “אני בטוח באלף אחוזים שאריק היה מתאים את הטקטיקה שלו למציאות הקיימת”, הוא אומר.

חלווה, ששימש הרס”פ של פלוגה ד’, פיקד על כוח ה’ במהלך מבצע “חץ שחור”. “בפעולה שקדמה לזו, במשטרת חוסאן, היינו צריכים להגיע למשטרה ועשר דקות לפני הכניסה לירדן הודיעו לנו לחזור”, סיפר. “שמעתי את משה דיין אומר בקשר לאריק: ‘לשכנינו נודע הדבר, חזור למקום היציאה’. אריק לא היה מרוצה, אבל וידאו שהוא הבין את הפקודה. הסתובבנו וחזרנו.

כשהגענו נודע שאנשי או”ם עמדו מול הבסיס בתל נוף, עקבו אחרי הכוחות שעזבו ודיווחו לאויב. פה יצאנו לפעולה בדרך אחרת. בכל רבע שעה עזבה משאית אחרת את המחנה, כשמקפלות המצנחים ישבו בקצה האוטו והלוחמים מאחור, וכולם שרו. מי שראה אותנו חשב שאנחנו יוצאים לנופש. כל משאית נסעה לכיוון אחר, כי רצינו לבלבל את האו”ם. בסוף התאספנו כאן, בחורשה. שם קיבלנו את הארוחה המפסקת. היינו צוחקים מי אוכל כעת את הארוחה האחרונה שלו’”.

חלווה זוכר את קבוצת הפקודות בפרדס, איך חששו שהתגלו ושרון ביקש להמשיך כרגיל בתוכנית. הוא גם זוכר איך סעדיה אלקיים (סופפו) נהרג וכיצד סחב בעצמו הרוג מכוחותינו חלק גדול מהדרך חזרה. “יצאנו אז לפעולות בלי רופאים, רק עם חובשים”, הוא נזכר. “ברגע שראינו שאין אלונקות, הורדנו רצועות של רובים, לקחנו עצים ואלתרנו. יצאנו מהפרדס וכשהגענו לאוכף נפתחה אש משני הצדדים. היה שם כביש, וכל מי שעבר יכול היה לחטוף כדור. ספגנו עוד שלושה הרוגים.

הדרך הייתה קשה, וכשכבר הגענו לגבול החבר’ה הלכו עם הראש למטה. שמונה הרוגים, זה לא פשוט. בא מוטה גור (ששימש אז מ”פ בגדוד – א”ל) ואמר: ‘אברהם, עצור את כולם. אנחנו מתקרבים לכפר עזה ואני רוצה שכולם ירימו ראש ותגיד למישהו להתחיל לשיר’. פניתי לאבינועם רוח, שהיה הזמר שלנו: ‘אבינועם תתחיל’”. אבינועם שר את שירו של נתן יהונתן “כי היין שמור בעינב”, והלוחמים מיהרו להצטרף. “כי היין שמור בעינב הוא / והעצב נוגן בלבב / רק הצחוק בן בלי חוק ושובב הוא / ישוטט בעולם הרחב”, הם שרו.

 

“הגענו לכפר עזה כשחלק גדול היה בלי חולצות בגלל שהכין מהן אלונקות”, חלווה ממשיך לשחזר. “אבל לא השארנו הרוג בשטח. כל מי שנפגע - דאגנו שימשיך, וברגע שהגענו לגבול עשינו התפקדות קטנה וראינו שכולם נמצאים. בקיבוץ קיבלו אותנו בן־גוריון ודיין. למחרת קברנו את ההרוגים ואחרי יומיים יצאנו למבצע חדש”.

בן־גוריון, שהיה אז שר הביטחון, שלח איגרת ללוחמים. “אני בטוח שההרגשה הזו של הממשלה היא הרגשת העם כולו”, כתב. “אהבת העם בישראל ליחידת הצנחנים אשר הוכיחה שוב עליונות הגבורה היהודית והוסיפה דף מפואר לספר הניצחונות של צבא הגנה לישראל’”.

סא”ל אלבז מכיר היטב את הסיפור שמאחורי המבצע. כל טירון של הצנחנים מגיע במסע, מכין כומתה לאנדרטת “חץ שחור” ושומע מאחד הלוחמים את הסיפור של אותו לילה ארוך. “זו פעולה שנחשבת לאבן דרך בחטיבה”, הוא אומר. “הגודל, כמות האנשים שהשתתפו, מספר המפקדים, העומק שנכנסו והתהודה שנוצרה. באותה תקופה לא עשו פעולות משמעותיות כאלה. החיילים הצעירים צריכים להבין למה אנחנו פה. הם רוצים להיות שייכים למשהו, ואם אתה צנחן עם כזו מורשת מפוארת, אתה חייב להכיר אותה".

"הפעולות האלה עיצבו את אופי הלחימה של צה”ל עד היום. הנחילו עקרונות שמדברים עליהם כמו תחבולה. הפשיטה על תחנת המשטרה הירדנית בקלקיליה ב־1956 היא דוגמה מצוינת. זו הייתה פשיטה שנלמדת עד היום. העברתי שיעור במכללה לפיקוד ומטה והבאתי את הפשיטה הזאת כדוגמה. אלו העקרונות שצריכים לבוא לידי ביטוי. כוח חסימה, כוח מבודד, הטעיה, כוח שנכנס, נסיגה לאחור עם הפצועים, אלה עקרונות שנשמרים. נכון שהאויב השתנה והאמצעים השתנו, אבל עקרונות הקרב הבסיסיים נשארו”.

סא”ל אלבז מביא לפגישה את הספר של גדוד 890, שאותו דואגים לעדכן כל חמש שנים. על הכריכה יש ציטוט ששרון נהג להשתמש בו. “לא חוזרים עד שמבצעים”. “עד היום הציטוט מופיע על חולצות החיילים”, הוא מספר. “לא חוזרים ממשימה עד שמבצעים אותה עד הסוף. פצועים, הרוגים. האם זה תופס היום כמו שתפס אז? לא יודע. במלחמת לבנון השנייה קיבלנו זעזוע, וגם בצוק איתן. זה לא משהו שאנחנו מחליטים עליו, יש דרג מדיני מעל”.

“אפיין את אריק שהוא היה יכול לעשות שינוי משימה ונוהל קרב במהירות הכי גדולה”, טוען אשל. “לא הייתה אופציה שהוא יקבל הנחיה ויגיד שהכוחות לא מוכנים או שלא עשינו מודל או שלא היו מספיק תדריכים. היו לו ביצים”.
 

סא”ל אלבז שייך לעידן ההייטק. אמצעי לוחמה מתקדמים, שיטות חדשות, מרחק של שנות אור מהימים של חלווה ואשל שסיפרו על ציוד שנשאר מתקופת המנדט הבריטי. אלא שתוך כדי שיחה מתגלה גם המשותף ביניהם.

“גרתי בטבריה ולא פעם כשיצאתי הביתה, שמעתי באוטובוס שהיה פיגוע. הייתי מבקש מהנהג לרדת בתחנה הראשונה ותופס טרמפ בחזרה לבסיס”, מספר חלווה. “לא הייתי לבד, כל הפלוגה הייתה שם. כשמוטה גור היה צריך להטיל עונש על חייל, העונש הכי קשה היה להגיד: ‘אתה לא יוצא לפעולה הבאה’”.

“היום אתה עושה את אותו הדבר”, מחייך סא”ל אלבז. “זה העונש הכי קשה ללוחמים. היום, כשאני מעניש לוחם על נשק לא נקי או פאק במסדר, הוא יעדיף שאגיד לו: ‘יש לך 28 ימי ריתוק’ מאשר ‘אתה לא יוצא לפעולה’”. “יש אצלנו כאלה שכשאמרו להם שהם נשארים במחנה הם רצו לירות בעצמם”, אומר חלווה.

“החברה השתנתה, אבל לא הרוח”, אומר אלבז. “בזמן צוק איתן לוחמים שהיו בקורסים ברחו כדי להשתתף בלחימה. פצועים עזבו בתי חולים כדי להילחם”.

“כשמוטה היה רמטכ”ל הוא הזמין אותי אליו”, מספר חלווה. “שאלתי אותו: ‘איך אתה רואה היום את הצבא שאתה מנהל לעומת הימים שלנו?’ והוא ענה: ‘פעם כשיצאנו לפעולה היינו צריכים לדעת איזה אויב מחכה, איזה נשק יש לו, האם העמדות מבוצרות? היום אתה צריך לדעת אילו עיתונאים מלווים אותך ואם פישלת, אתה אבוד’”.

“אני גם בטוח שאמא שלך לא שלחה הודעות לאריק שרון או לכל מפקד אחר כי לא באת הביתה במשך חודש”, מוסיף סא”ל אלבז בבדיחות. “רוצה לראות את הסלולרי שלי? כמה הודעות אמהות שולחות לי? מישהו בכלל דיבר אז עם המפקדים?” “שלושה חודשים לא הייתי בבית ומי בכלל דיבר”, אומר חלווה בתגובה.

מבצע “חץ שחור” עורר גם לא מעט ביקורת. הפעולה קידמה את עסקת הנשק הגדולה בין מצרים וצ’כוסלובקיה וזירזה את פתיחת מלחמת סיני (מבצע קדש) ב־1956. הגבול רתח בגלל העלבון המצרי, והתחוללו תקריות רבות שחלקן נתפסו כנקמה. הלוחמים הוותיקים לא שמחים להיזכר באמירות ההן.

“אתה מתחיל להישמע כמו פוליטיקאי וזה לא מוצא חן בעיני”, אומר אשל. “פה זה אתר חינוכי שבא לספר מורשת. יש פה מסר והוא מהמתים לחיים, זה אקטואלי גם היום”.

ביקור בן גוריון בבסיס אחרי פעולת חץ שחור. צילום: דובר צה"ל

“אחרי זה המצרים קיבלו מטוסים, אז אנחנו אשמים גם בזה?” מוסיף חלווה ומקריא כתובת על סלע שנמצא באתר, אשר מתייחסת לתוצאות מלחמת סיני: “חצי האי סיני פורז ופעילות הפדאיון פסקה. ישראל יצאה מחוזקת ובעלת יכולת הרתעה הנשענת על צבא מחושל”. 

“עשר שנים אחרי מבצע קדש היה שקט, אז זה לא היה שווה?” הוא תוהה.

ובכל זאת, 60 שנה אחר כך, רצועת עזה עדיין רותחת, והמבצע הבא הוא כנראה רק עניין של זמן. “אין יום ששקט כאן”, מבהיר סא”ל אלבז. “כל בוקר אנחנו קמים ויש הערכות מצב ורצים לכל התרעה, כי זה יכול להתפרץ. אנחנו תמיד על המשמר”.

“כל זמן שנהיה חזקים והם יפחדו מאיתנו אז יהיה פה טוב, וכשזה יתהפך יהיה כאן רע”, קובע חלווה.

“יש פתרון”, אומר מצדו סא”ל אלבז. “אנחנו צריכים לתת להם אופק. לתת להם חיים יותר נורמליים בצד השני, שיהיה להם מה להפסיד, כי אנשים שאין להם מה להפסיד - הם הכי מסוכנים. אז היום אחרי צוק איתן מכניסים להם חומרי בניין ואספקה כדי לתת אופק. אולי ברגע שידעו שיש להם מה להפסיד, יפסיקו להילחם”.

“יש עוד שתי דמויות שחשוב שתציין”, מבקש אשל לקראת סיום. “אהרון דוידי ומאיר הר־ציון. אם היית עומד במסדר, הם היו הסמנים הימנים של הגדוד מבחינת מנהיגות, דוגמה אישית, אומץ לב. היום השאיפה של הצעירים היא קידום. מג”ד לא מספיק להיות שנה בתפקיד וכבר קופץ הלאה. פעם אף אחד לא חשב על זה. אני הייתי מ”פ ולא חשבתי על העתיד. הפלוגה הזאת קיימת מ־1954 וכולנו עדיין חברים. נפגשים פעם בשנה”.

“לפני חודשיים הייתה פגישה בכנרת והחלטתי שאני עושה רשימה שמית חדשה של הגדוד שלנו”, מספר חלווה, שעומד בראש עמותת “חץ שחור”. “הייתה רשימה ישנה עם 80 איש, ומתברר שנשארנו רק 40. הבאתי רשימה מתוקנת ואמרתי: ‘רבותי, נסתדר עם זה’. יש לנו היום ממשיכים מצוינים. יש לנו צבא טוב. אחרי צוק איתן חיילים רבים פתאום רצו לשמוע איך היה בזמננו. איך עברנו את הגבול ומה עשינו, רצו לדעת עוד ועוד פרטים כדי להשוות. אני גאה בהם מאוד”.