כשלוחמי הצוללת אח”י רהב שהו בגרמניה כחלק מההכנות להבאת הצוללת החמישית לישראל, הם מצאו את הרגעים הקטנים לסגור את המעגל האישי שלהם.
שלושה מתוכם הם נכדים לניצולי שואה, שגדלו בביתם על סיפורי הזוועות וחונכו על אהבת ארץ ישראל ועל עוצמת צה"ל. כשהתגייסו הם קיבלו חיזוק מהמשפחות לשירות משמעותי בצבא וכולם מספרים שהמסלול הקשה בשירות על הצוללות היה אתגר עבורם. עם השנים, כשנבחרו לנסוע לגרמניה ולהביא ארצה צוללת שיוצרה על ידי הגרמנים, מצאו כל אחד במקומו האישי את הסיפור המשפחתי שלו שאי אפשר לנתק אותו מקלישאת סגירת המעגל.
“סבא שלי הגיע מצ’כיה וחי זמן רב ביערות”, מספר רס”ל י’, אלחוטן בצוללת אח”י רהב, ונכד לעוזי, ניצול שואה. “ב־1948 הוא עלה לארץ ומיד התגייס לחיל הים והקים משפחה. אצלנו בבית לא דיברו הרבה על גרמניה, זה היה אסור. לא נוסעים לגרמניה ולא מזכירים את גרמניה. איך שדיברו על זה ביחידה, שאני צריך לנסוע לגרמניה, ידעתי שזה סיפור רגיש ושצריך להביא את זה הביתה בעדינות. לא רציתי לעורר את הרגשות ולעורר אי נוחות ומחנק”.
רס”ל י’ החל אט־אט לטפטף את הנושא בביתו, ולכולם היה ברור שהנסיעה היא לגרמניה. מי שהפתיע אותו בתגובה היה דווקא סבו. 70 שנה אחרי שהתחבא ביערות הוא קיבל את הבשורה בכבוד גדול ובהתרגשות “דווקא כשסבא שלי גילה הוא הפתיע אותי והיה קצת יותר פתוח לזה וראה את זה כמשהו שהוא כבוד גדול”, מחייך רס”ל י’.
גם סמ”ר י’, לוחם במחלקת נשק, באח”י רהב ונכדו של סבא יצחק, מתאר את אותן התחושות. “זו תחושה שמחברת הרבה שליחות והרבה כבוד להיות חלק מההיסטוריה ומהבאת צוללת במיוחד שכל המשפחה מתחברת לזה דרך סיפורה האישי. רוב המשפחה שלי נספתה בשואה. ההגעה לשם, העובדה שהסתובבנו שם חופשי בתור ישראלים ועוד לוחמים שמביאים צוללת גרמנית עם דגל ישראל – היו לי גאווה גדולה. סבתא שלי תמיד אומרת לי שהצוללת זו מתנה מהמשפחה. כך היא רואה את זה”.
“סבא שלי היה גר ברחוב סמוך להיכן שאני חייתי בגרמניה בכל התקופה של ההכנות. והאמת ששמעתי על זה רק אחרי שהגעתי לגרמניה”, מודה סרן א’, קצין הנשק של אח”י רה”ב ונכד לניצולי שואה. “זו באמת סגירת מעגל לבוא לבית שלו בגרמניה עם כובע אחר, עם מדים, לבוא למקום שממנו הוא ברח לפני המלחמה. ואני חזרתי לשם בסיטואציה אחרת לגמרי. אחד הדברים שזכורים לי זה שההורים שלי הגיעו גם הם לגרמניה כשהייתי שם בעניין הצוללת. הלכנו יחד לבית של סבא שלי. חיפשתי שם גם את הקבר של סבתא רבתא שלי וזה היה מאוד מרגש. לחזור לאדמה שממנה סבי גורש, בזמן שאני הוזמנתי על ידי הגרמנים. תוסיף לזה את הרגע הכי מרגש בחיי, יציאה מבטן הצוללת כשהמשפחה שלי מחכה על הרציף. זו תחושת גאווה גדולה מאוד. באמת הרגע הכי מרגש בחיי”, סיכם סרן א’.