מג"ד צבר: "לא מאמין ב'הבא להורגך השכם להורגו'. מעדיף להשאיר מחבלים בחיים"

לפני שבועיים, כפי שנהג לעשות ב־14 השנים האחרונות, עמד סא"ל קובי בראל מול קברו של סמ"ר קובי איכלבום, שנפל ב־2002 בהיתקלות עם מחבלים בגזרת נצרים. בדממה הביט בראל באותיות הכהות המוטבעות על האבן הלבנה והקשיב למילות השיר "ארץ צבי", שנוגן ברכות ברקע. נדמה היה לו שרק אתמול נהרג חברו הקרוב, ובמוחו הבליחו קרעי זיכרונות משירותם הצבאי המשותף.

הוא הרהר בפעם הראשונה שבה נפגשו בבסיס האימונים של חטיבת גבעתי, בימים שבהם היו הצמד הבלתי נפרד שכונה "קובי הקטן וקובי הגדול", וברגע שבו הפנים כי דרכיהם נפרדו לעד. אף שאיכלבום לא היה קצין ונפילתו לא אירעה בקרב הרואי הצרוב בתודעה הישראלית, הוא השאיר מאחוריו מורשת פיקודית וחינוכית, שהייתה לשם דבר בקרב חובשי הכומתות הסגולות. לבו נהה אחר טירונים ממשפחות מעוטות יכולת והוא השקיע זמן רב כדי לטפחם. ללוחמי המסלול הנחיל איכלבום את אהבת הארץ, את ההקפדה על ערכים, את השמירה על צלם אנוש ונורמות של ערבות הדדית.

בעוד שחברו נותר לנצח סמל מחלקה, המשיך בראל לטפס בסולם הדרגות, כאשר תורתו של איכלבום ממשיכה להדהד בראשו, גם כשהוא כבר בשלהי כהונתו כמפקד גדוד צבר בגבעתי. לתפקידו זה נכנס סא"ל בראל בסוף דצמבר 2014. הוא קיבל לידיו גדוד מוערך מבחינה מבצעית, אולם לוחמיו ומפקדיו עברו טלטלות קשות, שהטילו צל כבד על יכולותיהם הצבאיות. בטווח של חצי שנה התאבדו לוחם ואיש קבע, נחשפו התעללויות פיזיות בחיילים, התגלו הטרדות מיניות מצד אחד ממפקדי המחלקות, והשיא היה פרשת המג"ד לשעבר, לירן חג'בי, שהורשע בהתנהגות שאינה הולמת כלפי מנהלת לשכתו, מאי פאטל.

שנה וחצי אחר כך, ויומיים לפני שהלוחמים יוצאים לתפוס קו בגזרת עזה, נראה כי גדוד צבר התאושש מרצף החבטות שנחת עליו. שישה חודשים של תעסוקה מבצעית בגזרת חברון, שהחלו עם התפרצותו של טרור היחידים, הבהירו חד־משמעית כי לוחמי צבר השאירו מאחור את ההידרדרות המוסרית של מפקדיהם.

בכל 11 שעות בממוצע התמודדו החיילים עם פיגועי דקירה או דריסה וירי צלפים, וזאת בלי להתייחס למספר הפעמים האינסופי שבו שימשו מטרה לזריקת בקבוקי תבערה ולמטחי אבנים, או עסקו בחיכוך הנפיץ בין האוכלוסייה היהודית לתושבים הפלסטינים. למרות האינטנסיביות המורכבת של התקופה, הצליחו החיילים לחסל כ־30 מחבלים ולסכל עשרות תקיפות אלימות נגד אזרחים ולוחמים. לאור פעולתם והצלחתם במשימה, הומלץ לאחרונה להעניק לגדוד צל"ש.

סא"ל בראל אינו חש בנוח כאשר הוא נדרש לשוחח על ימי העבר הבעייתיים של הגדוד או על הקצינים והמפקדים שסרחו, גם אם התרחשו טרם כניסתו לתפקיד. "נאלצתי להגדיר שוב קווים אדומים וגבולות, ובחלק מהמקרים גם להדיח קצינים", הוא נע בכיסאו. "אין ספק שהגדוד נדרש לעבור שינוי תרבותי, והיה צריך לבצע אותו מהשורש. הייתה כאן אווירה שלא עלתה עם ערכי צה"ל, במיוחד בקרב מפקדת הגדוד ומפקדי הפלוגות. היה צריך לחשב מסלול מחדש, ואני שמח שמחדלי הקצינים לא השפיעו על רמת הלוחמים".

מה אומרים לחיילים שרואים את המפקד שלהם מודח מתפקידו בגלל חשד להתנהגות בעלת אופי מיני?
"מדברים איתם על נורמות פסולות ומבהירים שישנם דברים שכמג"ד לא אתן להם יד. שוחחתי המון עם הפיקוד הבכיר בגדוד והבהרתי שעל מעשים מסוימים לא אעבור בשתיקה".

הכל מהבית

קובי בראל גדל בבית עם אוריינטציה צבאית. האב, סא"ל במיל', שירת כמדריך צניחה והאם היא מורה ומחנכת. בגיל 14 ביקש בראל ללמוד בפנימייה הצבאית בחיפה במטרה להמשיך לקריירה צבאית. עם גיוסו בשנת 1999 החליט כי ישלב בשירות הצה"לי בין העיסוקים של הוריו ולפיכך ויתר על שירות בסיירת מובחרת.

"כיוונתי מראש לשירות משמעותי במטרה להיות גם מפקד וגם מחנך", הוא אומר בחיוך, "לא דיבר אלי יחידות מיוחדות, משום שהאתגר הפיקודי שם הוא פחות משמעותי. בסיירות אין בעיות משמעת, קשיים אישיים או חוסר מוטיבציה. הרבה יותר מאתגר בעיני היה לפקד על לוחמים שלא עוברים את הסינון הקפדני ושייכים לעם ישראל על כל גווניו".

אל המסלול בגדוד שקד בגבעתי הגיע בראל מיד לאחר סיום הלימודים. מאחר שסיים פנימייה צבאית, הוא לא נדרש לעשות טירונות, ולכן מצא עצמו מנסה להשתלב בתוך פלוגה שכבר הייתה מגובשת.

"בימים הראשונים הייתי בהלם", הוא צוחק, "מחיפה הירוקה הגעתי ישר אל המדבר. בנוסף לכך, הציפיות שלי לחיילים עם משמעת גבוהה נכזבו. היה לי משבר קל ותהיתי אם זה המקום בשבילי. כאן נכנס קובי לתמונה. הוא ראה אותי מחכה לראיון מ"פ וניגש אלי. קובי זיהה את המצוקה שלי והיה ברור שאכפת לו. הוא חיבר אותי לשאר הלוחמים בפלוגה, ומאותו רגע היינו יחד בכל ההפסקות. סביב קובי התגבשה חבורה, והוא היה מצחיק את כולנו כשחיקה את המפקדים או את הגשש החיוור".

בסיום המסלול, כשיצאו יחד לקורס מ"כים, התהדקה החברות בין השניים. הם היו יחד באותה כיתה וישנו באותו האוהל, מיטה ליד מיטה. בכל לילה שכב איכלבום עם פנס בידו וקרא את אחת הביוגרפיות הצבאיות. במיוחד הוא אהב את הספר "מכתבי יוני", שהוצא לזכרו של יוני נתניהו. לא אחת ציטט איכלבום לבראל את המכתבים שהיו מעוררי השראה בעיניו. הקשר הקרוב בין השניים, וגם ההבדלים הבולטים בין ממדי גופם, הם שהולידו את הכינויים "קובי הגדול (איכלבום) וקובי הקטן (בראל)", שהוצמדו להם על ידי חניכי הקורס וליוו אותם עד למותו של איכלבום.

אילו תכונות אהבת אצל קובי?
"העובדה שהוא לא השאיר שום דבר בבטן ותמיד אמר את שעל לבו, גם למפקדים. כולם העריכו אותו כי היה ברור שבאמת אכפת לו. לעולם לא אשכח כיצד הוא רץ אלי באמצע תורנות מטבח, כאשר שמע שסבא שלי נפטר. קובי ארז איתי את הבגדים ואפילו ניקה לי את הנשק. היינו חברים טובים גם מעבר לשירות הצבאי ויצאנו לבלות יחד בברים בהרצליה. לאורך הקורס דיברנו על הרצון לשרת יחד כמ"כים של טירונים, כדי שנוכל להעביר להם ערכים כבר בהתחלה. היה ברור שהשאיפה היא להיות באותה פלוגה ובאותה מחלקה".

את הקורס סיימו בראל ואיכלבום כחניכים מצטיינים, אולם תקוותם לשרת באותה מחלקה לא התממשה. מפקדיהם העדיפו לפזר את המ"כים המוצלחים בין שתי מחלקות שונות. בטרם קיבלו טירונים, נשלחו השניים לקורס הכנה למפקדים, שם בלט איכלבום בגישתו המקורית והייחודית.

"היינו רק בני 20 וללא ניסיון פיקודי, אבל התובנות של קובי היו ברמה של מ"פ לפחות והפתיעו את כולם", אומר בראל. "אני מייחס את ההבנה שלו לרגישות אישית. הוא ידע לאזן בין הסמכותיות לבין הזדהות עם החיילים ותמיד היה שקול ולא מתלהם. החשוב ביותר מבחינתו היה לדבר עם הטירונים בגובה העיניים. בכל פעם היינו נותנים שלל פתרונות לסימולציה או לתרגיל שבהם השתתפנו, אבל את קובי שמרו תמיד לסוף. כולם חיכו לשמוע מה הפתרון שלו, כי הדרך שלו הייתה תמיד שונה ועמוקה יותר. אלה הדברים שלקחתי ממנו, ואני מיישם אותם עד היום".

קרוב לחיילים

קובי איכלבום בלט תמיד ביכולות האתלטיות שלו. עד גיוסו שיחק כדורסל בקבוצת הפועל גבעתיים. למרות המוטיבציה לשרת ביחידה קרבית והרצון להכשיר חיילים חדשים, הוא סירב לצאת לקורס קצינים, על אף הלחץ הכבד מצד מפקדיו ומצד בראל. לאחר שהעבירו יחד מחזור אחד כמ"כים, התרצה איכלבום ויצא עם חברו הקרוב לבה"ד 1. אחרי שבועיים הוא נשבר וחזר לגבעתי.

"היו לנו המון שיחות על קצונה, וזה היה הנושא היחיד שבו חשבנו אחרת", אומר בראל, "קובי האמין שבתפקיד המ"כ הוא הכי קרוב לחיילים, וזה מה שהוא רצה. מצד אחד, הוא יכול היה להיות אחד הקצינים הטובים בצה"ל, אבל מצד אחר הוא עשה את מה שהאמין בו. תכננו שאחזור להיות מ"מ טירונים והוא יהיה סמל המחלקה שלי. זה לא יצא, כי נשלחתי לפלוגת החוד בגדוד שקד".

הפרידה לא הייתה ארוכה. קובי את קובי מצאו עצמם שוב יחד כעבור כמה חודשים, בתחילת 2002. שניהם נשלחו לפעילות הגנתית סביב ההתנחלות לשעבר נצרים, מובלעת יהודית במרכז רצועת עזה. הפלוגה של איכלבום התמקמה סביב היישוב, הלוחמים של בראל הגנו על הכביש המוביל אליו. בכל הזדמנות ביקרו זה את זה ושוחחו בעיקר על שחרורו הקרוב של איכלבום, ועל רצונו להתגייס לשב"כ.

"זו הייתה תקופה קשה מאוד", מתאר בראל, "בכל שבוע הייתה היתקלות עם מחבלים. פעמיים עלו טנקים על מטען ובכל פעם נהרגו כל אנשי הצוות. למרות זאת לא חשבנו שמשהו יכול לקרות לאחד מאיתנו. יומיים או שלושה לפני שנהרג, הייתה לנו שיחה עם המון צחוק. לא שיערתי שזו הפעם האחרונה שאני רואה אותו בחיים".

איכלבום נהרג ביום ראשון, 10 במרץ 2002. באותו בוקר הגיעו להתנחלות כמה פועלים פלסטינים שעסקו בעבודות בנייה, והמתינו בצד לבדיקות הביטחוניות. איכלבום, שניגש אל הפועלים עם רכז הביטחון ביישוב, חשד באחד מהם וביקש ממנו לעצור. בתגובה שלף הפועל אקדח וירה בו מטווח אפס בצווארו. המחבל הוכנע לאחר שרכז הביטחון, שנפצע מהיריות, הצליח לחסלו. בזכות ערנותו של איכלבום נמנע פיגוע קשה בתושבי ההתנחלות.

"הייתי בתחנה המרכזית בתל אביב בדרכי לנצרים אחרי שבת בבית", נזכר בראל, "שמעתי על ההיתקלות עם המחבל ומיד חשבתי על קובי. כמה דקות אחר כך הודיעו לי שהוא פצוע קשה ונסעתי מיד לבית חולים סורוקה. הגעתי לפני ההורים שלו, אבל הרופאים סירבו לומר לי מה מצבו. באותו רגע ידעתי את התשובה והרגשתי כאילו חטפתי בעיטה בבטן. זו הייתה הפעם הראשונה שבה אני מאבד חבר קרוב, והיה לי קשה מאוד. בשבעה הסתכלתי כל הזמן בטלפון שלי, והיה מוזר שהמספר של קובי נמצא ברשימת אנשי הקשר ואני לא יכול להתקשר אליו. במשך תקופה ארוכה לא העזתי למחוק את המספר שלו".

זמן קצר לאחר מותו של איכלבום החליטו הוריו, אביבה ושלום, להקים בית לזכרו במטרה להמשיך את דרכו. "בית קובי" בגבעתיים משמש עד היום למגורים ומרכז סיוע עבור חיילים בודדים, וכן כמקום שבו מעביר צה"ל סדנאות בנושא ערכים ומורשת.

להתחיל מאפס

מסלול ארוך עבר סא"ל בראל (35), נשוי ואב לתינוקת, עד שהגיע אל גדוד צבר, היושב בשגרה בנבי מוסא. בין היתר הוא שירת כמ"פ בגדוד הסיור, כסמג"ד, כמפקד מחזור בבסיס האימונים של גבעתי וכסמח"ט של החטיבה המרחבית אילת. אף אחד מתפקידיו לא הכין אותו לדרמה שזימן לו גדוד צבר החבוט. אחרי מבצע צוק איתן, בספטמבר 2014, צפו פרשיות שגרמו לכמה בכירים בגבעתי לטעון כי בגדוד, בפיקודו של לירן חג'בי, התנהלה לכאורה תרבות עבריינית המזכירה ארגון פשיעה. אחד החיילים התאבד לאחר שחבריו חשפו צילומים מביכים שלו, זמן קצר אחר כך התאבד איש קבע בעקבות בדיקה שהעלתה כי כמה כלי נשק של היחידה נעלמו במפתיע.

בתחילת דצמבר אותה שנה נודע כי שני חיילים התלוננו על הטרדות מיניות מצד אחד ממפקדי המחלקות, אולם הפרשה הושתקה על ידי בכירי גבעתי. בהמשך נחשפה פרשה חמורה לא פחות כאשר אחד מסמלי המחלקה נהג לבעוט בחייליו ולהצליף בהם בעזרת דסקית. אלא שאת הכותרות תפס הגילוי של פרשת חג'בי, לאחר שמנהלת לשכתו, מאי פאטל, טענה כי הטריד אותה מינית. חג'בי הכחיש את הטענות, ובסופו של דבר הסכים להודות בחמש עבירות של התנהגות שאינה הולמת שחרגה מיחסי מפקד ופקודה.

לתוך הכאוס הזה נכנס ב־30 בדצמבר 2014 סא"ל בראל, שזהו תפקידו הראשון כמג"ד. הוא הגיע לבסיס בלי חפיפה ובלי שהכיר את קציני המטה. "זו אכן הייתה כניסה לא קלה", הוא מודה, "אמרו לי להתייצב ביום ראשון בגדוד ולא היה אפילו טקס. הגעתי עם תיק ושאלתי חיילים היכן הלשכה. אף אחד שם לא ידע מי אני. גם הסמג"ד שלי היה חדש, לאחר שקודמו הודח על ידי חג'בי רגע לפני שהפרשה התפוצצה. שנינו היינו צריכים ללמוד את הגדוד מאפס".

מה עושים במצב כזה?

"התקשרתי לאחד הסמג"דים הוותיקים והתחלתי לאסוף מידע. הרי מהרגע שכף רגלי דרכה בפתח הבסיס כל האחריות היא עלי, לא משנה מי פיקד לפני ומה הוא עשה. מיד נכנסתי לסבב שיחות עם קציני המטה ולראיונות עם המ"פים, ושבועיים אחר כך ניהלתי תרגיל גדודי. אני זוכר שבאמצע התרגיל שאלתי את עצמי לא אחת 'רגע, איך קוראים למ"מ הזה?'. עדיין לא הכרתי את כולם ופשוט צללתי בשנייה אחת למים עמוקים".

איזו אווירה הייתה בגדוד כשהגעת?
"זו שאלה מורכבת. כשהגעתי, רוב החריגות כבר היו בטיפול מתקדם. רק פרשה אחת נחשפה בזמני, אף על פי שאירעה לפני צוק איתן, וזו האלימות שהפעיל סמל המחלקה כלפי החיילים. שפטתי אותו, הוא נכנס לכלא והודח מהגדוד. אין ספק שבגדוד היו אירועים קיצוניים, הקשורים לנורמות ולערכים, והיה צריך לעשות בהם סדר, אבל הוא נשאר מבצעי ומשימתי, עם לוחמים מעולים, והטלטלה לא פגעה בהם. מיניתי מפקדים חדשים, ערכיים ורציניים, והם לקחו חלק בקידום היחידה".

החיילים לא שאלו על החשדות נגד מפקדם הקודם?
"הנושא נדון אז בבית המשפט ודיברתי איתם בצורה כללית ועניינית. מובן שחזרתי בפני המפקדים הזוטרים על פקודות הצבא. כשמצאתי חריגות הענשתי בצורה קשה. הלוחמים והמפקדים השכילו להתקדם הלאה, ולא הפכו את הפרשה של חג'בי לנושא המרכזי בגדוד. צריך למצוא איזונים, אי אפשר לדשדש ולהתחפר במקום לאורך תקופה ארוכה".

פגיעה ישירה

כחודש מאז שנכנס סא"ל בראל לתפקידו, בעיצומו של הארגון מחדש, הוקפץ הגדוד לגבול הצפון. בבוקר 28 בינואר 2015 התייצבו החיילים ברמת הגולן. בעודם מתמקמים, החליט בראל לצאת עם המפקדים לסיור להכרת הגזרה. "נסענו בשיירה של חמש מכוניות. הסמג"ד היה לפני, אני ברכב השני ומאחורי נסעו המ"פים עם המ"מים שלהם", הוא מתאר בשקט, "עברנו שער והתחלנו את העליות להר דב, כאשר הגיע מידע מודיעיני ובעקבותיו ביקשו מאיתנו לחזור. הסתובבנו על המקום וסדר הנסיעה השתנה, כך שהפעם אני הובלתי את השיירה ומאחורי היה רכב של מ"פ. הסדר המקרי הזה קבע את גורלנו. מי יחיה ומי ימות.

"כאשר הגענו למחסום רג'ר עצרתי ועמדתי אחרי מכונית אזרחית שחסמה את הדרך משום שהנהג נלקח לבדיקה ביטחונית. פתאום שמעתי שריקה ומיד לאחריה פיצוץ. הסתובבתי וראיתי שהרכב מאחורי חטף פגיעה ישירה ועלה באש. הטיל השני פגע ברכב האזרחי לפני. פרקנו מהמכוניות ותפסנו מחסה. הטילים המשיכו ופגעו בשתי מכוניות נוספות של הגדוד. היה לי ברור שכוח של חיזבאללה ערוך ומוכן גם לחטוף גופות. ירינו בחזרה תוך כדי פינוי הפצועים, עד שחיל האוויר פתח במתקפה על האזור".

כתוצאה מהירי של טילי הנ"ט נהרגו במקום המ"פ, סרן יוחאי קלנגל, וסמל דור חיים ניני. שלושה קצינים שישבו בספסל האחורי של הרכב יצאו ללא פגע.

חשבת על כך שיכולת אתה להיפגע, לו סדר הנסיעה חזרה היה נשמר?

"בהחלט. ברור לי שזה היה יכול להיות אני".

איך עבר עליך אותו לילה?
"לא ישנתי יותר מדי. היו לי המון שאלות, אבל הרגשתי שאני חייב להתקדם. רק בבית הרשיתי לעצמי להתחבט. הרי אני יזמתי את הסיור ולא קל לחשוב שלולא הוא שני ההרוגים היו היום בחיים".

לסא"ל בראל לא היה רגע אחד של שקט מאז נכנס לתפקידו. באוגוסט 2014, זמן קצר לאחר שסיימו להחזיק קו בגבול הצפוני, נשלח הגדוד לפעילות מבצעית בחברון. הדרמות האישיות והדחת המפקדים נותרו מאחור. לא הייתה להן כל השפעה על רוח הלחימה של החיילים.

"חברון הייתה תקופה מעצבת לגדוד וחווינו בה הצלחות מבצעיות יוצאות דופן", מתגאה בראל. "הלוחמים התמודדו עם המורכבות של קריית ארבע וחברון, הכוללת אוכלוסייה קיצונית ומעורבת. נכנסנו למציאות שונה, שבה ילדים, נשים וקשישים יכולים להתגלות כמחבלים. פלסטיני עם אפוד של צלם עיתונות הצליח לדקור את נהג החפ"ק שלי ולמרבה המזל הקשר הרג אותו. אם עד אז חשבנו שחלקים מסוימים באוכלוסייה הם מחוץ לתחום, מתברר שכל אחד יכול להיות בעסק הזה. כולם אומנם חשודים אבל לא כולם מחבלים".

איך מתייחסים לנערים עם סכין?
"מחבל הוא מי שמסכן אותי באופן מיידי, גם אם הוא רק בן 16. עשינו הכל כדי לנטרל את האירועים ופיתחנו שיטות במטרה לזהות את המחבלים ולסכל את הפיגוע כבר מרחוק. אני לא מאמין בביטוי 'הבא להורגך השכם להורגו'. לו פעלנו לפי ההוראות היבשות של פתיחה באש, היינו הורגים עוד 40 מפגעים לפחות. אני מעדיף להשאיר מחבלים בחיים. ההישג המבצעי הוא גבוה בהרבה. מחבל הרוג זה אומר שהמשפחה שלו תקבל דמי שהיד, זה מסע לוויה המוני, רחוב על שמו, הפיכתו למודל לחיקוי ורצון לנקום את מותו. את המעגל הזה צריך לעצור, למרות הסיטואציה המתסכלת. זורקים עליך אבנים ומקללים אותך, ואתה צריך לשמור על קור רוח למרות ההשפלה. למדנו בחברון שיעור חשוב. כאשר אנחנו לא מתלהמים ולא מתעצבנים מהפרות הסדר, הפלסטינים משתעממים והבלגן מסתיים".

אתה מסיים את תפקידך באוקטובר. איזה גדוד תשאיר אחריך?
"גדוד שמסוגל לבצע כל משימה ומוכן למלחמה בכל זירה, וברמה גבוהה".

וברמה האנושית?
"יש כאן מפקדים ערכיים ומסורים, שיידעו לממש את האחריות שלהם בכל מצב. המפקדים היום מבינים את הגבולות ולא מתביישים להודות בטעות. להערכתי, עם הצוות הנוכחי לא יקרה כאן משהו קיצוני. חריגות העבר לא יחזרו על עצמן".