אתמול ציינו שנתיים לאירוע חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים גיל-עד מיכאל שער ז"ל, יעקב נפתלי פרנקל ז"ל ואיל יפרח ז"ל, ע"י מחבלים פלסטינים של החמאס. האירוע הקשה הותיר שלוש משפחות שכולות המומות וכואבות, והציבור הישראלי הרחב הגיע בהמוניו לחבק ולנסות להפחית את הקושי של האבדן בקרב בני משפחתם של הנערים. רחלי פרקנל, אמו של נפתלי פרנקל ז"ל, שכאמור היה אחד הנערים שנרצחו, התייחסה הבוקר (שני) בראיון בגל"צ ליום המיוחד לזכרו ולחיים בצל האבדן.

"אמנם אצלנו האזכרות לא מנוהלות לפי התאריך הלועזי, אלא התאריך העברי, אבל אני מבינה שעברו שנתיים. כל משפחות השכול אומרות שזה מורגש אצלן כל השנה, אבל יש את יום השנה, יום הזיכרון, יום החטיפה, יום הרצח ויום ההולדת, בהן זה מורגש יותר, אמרה פרנקל. עוד סיפרה כי "השנתיים האלה מורכבות גם מפצע וגעגועים, וגם מהמון ברכה, שמחה, צחוק המון עבודה וניסיונות לעשייה. בימים המיוחדים אנו נותנים לעצמנו לצלול, בין אם זה מכתבים מחברים קרובים שאני דוחה לימים האלה בהם אני מתפרקת, אבל ביום-יום אנחנו חיים עם הפצע וגם עם הברכה".

רחלי פרנקל. צילום: אריאל בשור


זו החלטה שהייתה מההתחלה של שלוש המשפחות לדבוק בחיים?
"לפעמיים יש רגעים שרוצים להיכנס מתחת לפוך ולהגיד 'מפה אני יוצאת עוד שישה חודשים', אבל כולנו התברכנו בילדים צעירים והם מושכים אותנו בשערות למעלה. התברכנו גם בחיבוק עצום מהחברה, זה לא מקל את הכאב אך נותן את ההקשר של הכאב מול הברכה בחיים האלה".

עד כמה החיבוק מהחברה עקבי וקיים ב'שוטף'?
"אני לא מצפה שאנשים יחיו בתוך הפצע שלי, וגם אני לא צריכה להיות שם כל הזמן, אני רוצה להיות במקומות טובים ושמחים. אני לא מרגישה כ'בת יחידה' אבל אני חווה עם אנשים שכשהם נזכרים בתקופה ההיא הם נזכרים לא רק בטראומה, אלא גם במשהו לגבי עצמם, איפה היינו בתור חברה שהיה לכולם אכפת והושיטו לנו יד".

את לא מרגישה את השסע היום-יומי בחברה הישראלית?
במשך ימים ארוכים הגיעו אלינו, כמעט כל הקיץ ביקרו אותנו וזה מעיד על מסוגלות עמוקה של החברה. היום יום לא נראה כמו רגעי השיא, והייתי רוצה שנהיה ב'מחלוקת' ולא בשנאה. שמעתי שההורים של שירה בנקי אמרו שאף אחד לא הולך להיעלם.. צריך להתחבר לדימוי העצמי החיובי של כולנו".

הקשר בין המשפחות באמת כה חזק?
"לא היינו בקשר לפני הרצח, אבל היום מעבר לסיטואציה הדומה, אנו מעורבים בכמה מפעלים חברתיים שקושרים בינינו".