40 שנה לאנטבה: "הייתה כאן הצלחה כבירה והיסטורית"

"הזיכרונות, התמונות והרגשות עדיין טריים אצלי", משחזר הרפז כעת ל"מעריב המגזין". "עבורי מבצע אנטבה כאילו קרה אתמול. היו הרבה רגעים מדהימים במבצע, אבל שניים מהם חרותים בי היטב: האחד הוא הטיסה עצמה, שהייתה אתגר מבצעי עצום. התמודדנו שם עם כל האלמנטים שאתה יכול רק לדמיין. התאמנו לכל תרחיש בטיסה הזאת, וחווינו את כולם. הטיסה הארוכה, הסופה שהתחוללה בדרך, המטוסים שהיו מאוד כבדים, הנחיתה בשדה שאתה בכלל לא רואה - כל זה הפך לרגע עצום.

 

"הרגע השני שנחרת בי היה כאשר המראנו והבנו שאנחנו בדרך הביתה עם הכוחות והחטופים", מוסיף הרפז. "הרגע הזה שאתה פותח כוח, והגלגלים מתנתקים - הרגשתי ברקיע השביעי. כשהבנתי שהמטוס ממריא עם כל החטופים ושאנו חוצים בטיסה את הטווח שהיינו בו בסיכון – חשנו שהייתה כאן הצלחה כבירה והיסטורית. בכל פעם שמטוס עבר את הקו של הסכנה, נשמנו יותר לרווחה, והממד של ההצלחה רק התעצם".

מבצע אנטבה הוא פעולה צבאית שביצע צה"ל באוגנדה ב־4 ביולי 1976, במטרה להציל 105 נוסעים יהודים ישראלים ואנשי צוות מטוס "אייר פרנס", שנחטפו על ידי טרוריסטים במהלך טיסתם מישראל לצרפת. חטיפת המטוס התבצעה ימים ספורים לפני כן, ב־27 ביוני, כאשר מטוס איירבוס A300 של חברת התעופה הצרפתית היה בדרכו מישראל לפריז, לאחר שערך חניית ביניים באתונה. בעת החטיפה שהו במטוס 248 נוסעים ו־12 אנשי צוות.
 

חוטפי המטוס היו שני מחבלים גרמנים, וילפריד בזה ובריגיטה קוהלמן, חברי "תאי המהפכה", ושני מחבלים פלסטינים, ג'איל אל־ערג'ה ועבד אל־לטיף עבד אל־ראזק א־סמראי, חברי "החזית העממית לשחרור פלסטין". החוטפים הנחיתו את המטוס בבנגאזי שבלוב, שם המטוס חנה במשך שבע שעות ותודלק. אז גם הצטרפו לחוטפים עוד שלושה מחבלים פלסטינים. המחבלים הורו לטייס לטוס לאנטבה שבאוגנדה, מרחק של כ־3,800 קילומטר מישראל.

 

ביום השלישי לחטיפה, 29 ביוני, ריכזו החוטפים את הישראלים והיהודים שבין הנוסעים באולם הנוסעים של הטרמינל הישן בשדה התעופה של אנטבה ושחררו את יתר הנוסעים. קברניט המטוס הצרפתי, מישל בקוס, התעקש להישאר עם נוסעיו החטופים, מתוך אחריותו לשלומם. בתמורה לשחרור החטופים דרשו החוטפים ממדינת ישראל את שחרורם של 53 טרוריסטים וכופר כספי. הם קבעו כאולטימטום את התאריך 4 ביולי.
 

במקביל למשא ומתן לשחרור החטופים שניהלה מדינת ישראל עם החוטפים דרך אידי אמין, שליט אוגנדה, תכנן צה"ל מבצע חילוץ על סמך נתוני המודיעין על שדה התעופה באנטבה. יוני נתניהו, אחיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ואז מפקד סיירת מטכ"ל, מונה לאחראי על הכוח של סיירת מטכ"ל במבצע. ב־3 ביולי המריאו ארבעה מטוסי הרקולס, מטוסי תובלה של חיל האוויר, משארם א־שייח' וטסו לאנטבה. הכוח כלל מטוס אחד ריק להחזרת החטופים, מטוס עם הכוח הפורץ ועוד שני מטוסים עם כוחות מיוחדים וכלי רכב. רק כשהמטוסים כבר היו מעל אתיופיה, התקבל אישור הממשלה למבצע. התוכנית הייתה להנחית את הכוח התוקף בשדה התעופה באוגנדה, להגיע לטרמינל במכונית מרצדס דמוית זו של מנהיג אוגנדה אמין, להשתלט על הזירה ולהרוג את המחבלים, לשתק את חיל האוויר האוגנדי על ידי פיצוץ מטוסי הקרב שלהם ולהבריח את הנוסעים החטופים.
 

“מרגע שנודע על מיקום החטופים, התחילו להתגלגל ההכנות למבצע", חוזר כעת הרפז לרגעים הדרמטיים ההם. "לחץ הזמן היה אדיר. כשהתוכנית החלה להתגבש, קיבלתי הודעה שאני מצוות לטייסת המבצעית. זאת לא הייתה הטייסת שלי, נשלפתי לשם לטובת המבצע בגלל הניסיון שלי והוותק. התחלנו לשבת על התכנון, על המפות והתדריכים, כשהיה ברור כבר מההתחלה שהולכים לעשות משהו שלא נעשה מעולם. עבדנו מסביב לשעון ברצף, בהתלהבות מלאה ובאדרנלין אינסופי. האמנו ביכולות, בעצמנו ובמטוס. צריך לזכור שבפרק זמן כל כך קצר אין זמן להתאמן או לבנות מודל בדומה למבצעים אחרים שהיה זמן להתכונן אליהם. האימון היחיד שביצענו היה ערב לפני המבצע. טסנו לשארם א־שייח' והתאמנו על פריקה והעמסה של הלוחמים בחושך".

 

"היה מתח עצום, אבל בריא", מוסיף הרפז. "הייתה הרבה ציפייה והשקענו את המתח בהכנות. קיווינו שנקבל פקודה לצאת למבצע, ועד אז למדנו את הנתיבים, איך מתדלקים, איך נוחתים, כל השאלות האלה היו כל הזמן בראש. כשקיבלנו את ההוראה להמריא בלי אישור למבצע, המתח רק התעצם, כי כל רגע יכולנו לעשות פרסה באוויר ולחזור. נחתנו בשארם א־שייח' כדי לצמצם שעת טיסה, תדלקנו והמראנו במשקלים מאוד גבוהים, הרבה מעבר למה שאנחנו מכירים. המטוסים היו מלאים בדלק, ברכבים ובציוד ולוחמים, וההמראות עצמן היו מאוד דרמטיות כי נדרשנו לנצל את כל אורך המסלול עד המטר האחרון בשביל שנצליח להתרומם. טסנו לאורך המפרץ בשעות היום ובגובה המים. זה נמוך מאוד. עם החשיכה התחלנו לטפס לגובה, ולאט־לאט התקרבנו ליעד והבנו שזה הולך לקרות".
 

המטוסים הצליחו להגיע לשדה באוגנדה בזמן שנקבע. "המטוס הראשון הוביל את הכוח הפורץ", משחזר הרפז. "כששמענו בקשר שהוא נחת בשלום, הבנו שזה מתחיל, אין דרך חזרה. אחריו נחת המטוס השני, גם הוא היה מלא בכוחות, ואני הטסתי את המטוס השלישי. נחתנו בחשיכה האפריקאית, בעלטה מוחלטת. המטוס הראשון הוריד צוות שהניח על המסלול פנסים, כדי שנראה את המסלול אם החשמל ייפול. נחתנו בשלום עם הרבה רעידות. פרקנו כוחות עם מנועים פועלים והמתנו כשעה".
 

בדרך לטרמינל נתקל הכוח הראשון בשני חיילים אוגנדים, ומפקד סיירת מטכ"ל יוני נתניהו פקד לירות בהם עקב החשש שהם יסכנו את הגעת הכוח ליעדו. קולות הירי משכו את תשומת לבם של כוחות הביטחון האוגנדיים, והם מיהרו לעבר כוח צה"ל. בשלב זה נורה נתניהו מירי חייל אוגנדי, ככל הנראה ממגדל הפיקוח, נפצע באורח קשה ומת מפצעיו עוד בטרם החל שלב החילוץ של החטופים.

 

"כשנחתנו בשדה כבר ראינו את היריות", מספר הרפז. "הקרב עם המחבלים היה בעיצומו. בגלל החושך ראינו את זה מהאוויר. אנחנו נוחתים ורואים בזווית העין קרב. בזמן הזה פשוט צפינו מהצד בכל ההתרחשות ושמענו בקשר את הקולות". בהמשך הגיע כוח סיירת מטכ"ל לבניין הטרמינל, השתלט עליו, הרג את המחבלים ושחרר את החטופים. הנוסעים הועברו למטוסי ההרקולס. "אחרי שהלוחמים השתלטו על הטרמינל, הם החלו להעמיס את המטוס הרביעי בחטופים", מתאר הרפז. "בלי הרבה עיכובים, הוא פשוט המריא. כל אחד חיכה לכוחות שלו, ומי שמילא מטוס - המריא בלי להמתין.
 

"בחזרה לארץ פשוט טסנו", ממשיך הרפז. "לא היה מבנה ולא שום כלל מנחה. פשוט לחזור הביתה. אני המראתי שלישי וראיתי שהמטוס האחרון שאמור להביא את הכוח הפורץ שמסיים את המשימה התעכב. החלטתי על קצה המסלול להמתין לו. לכל מקרה שיקרה. כשראיתי שהוא העמיס את הלוחמים ומתכונן להמראה, עלינו לאוויר. נחתנו בניירובי כדי לתדלק. המראה היה מדהים. השדה שם נראה כמו בסיס של חיל האוויר. כל החיל היה שם, היו הרקולסים ומטוסי בואינג והמון כוחות רפואה. היה מטוס באוויר, שהיה בעצם החפ"ק, שגם נחת לתדלק".

 

מלבד יוני נתניהו, שכאמור נהרג במהלך המבצע, נהרגו שלושה בני ערובה נוספים במהלך מבצע החילוץ, ואחת מהן, דורה בלוך, נרצחה לאחריו בבית החולים בקמפלה. שישה בני ערובה נוספים נפצעו. כל המחבלים החוטפים נהרגו, כמו גם כ־20 חיילים אוגנדים.

לאחר מבצע אנטבה המשיך הרפז לשרת עוד שנים רבות בטייסת. 17 שנים לאחר המבצע הוא פשט את המדים, אך המשיך לשרת כטייס במילואים עוד 12 שנה לאחר מכן. "למבצע הייתה השפעה מדהימה על העתיד בטייסת, אבל לא רק", הוא מספר. "ברמה הלאומית והעולמית כולם הושפעו והבינו שאין משימה שלא ניתן לבצע. זאת הייתה פריצת דרך כך שעד היום מלמדים על המבצע הזה בטייסות בארץ ובעולם. נהלים נכתבו בצה"ל ובחיל האוויר בזכות המבצע הזה".
 

לדבריו של הרפז, המבצע אף הוביל לתפיסה שלפיה מטוס תובלה לא נועד רק להוביל לוחמים וציוד, אלא לקחת חלק בלתי נפרד בפעילויות מבצעיות. רובן הגדול מסווגות, אך שלושה מבצעים שהתרחשו בהיסטוריה של מדינת ישראל, בהשתתפותם של מטוסי הרקולס, הם מבצע משה ומבצע שלמה להעלאת יהודי אתיופיה, לצד מבצע אנטבה כמובן. “זה נתן בוסט מאוד גדול למערך התובלה, שהפך ברגע למערך שיודע לעשות מבצעים מיוחדים ויודע להגיע למקומות שאף אחד לא יכול לפעול בהם", אומר הרפז. "זה בא לידי ביטוי בשטח: השקעה עצומה באמצעים שלא ניתן להרחיב עליהם ובמבצעים שאולי בעוד עשרות שנים ייחשפו".

 

"המבצע הזה הוא שם דבר", אומר גם רס"ן איתי, מפקד נתו"ם, הטייסת שמכשירה את דור העתיד של טייסי ונווטי התובלה והמכוננים בחיל האוויר. "המורשת והיכולות עדיין קיימות ומשתמשים בהן במבצעים מסווגים גם היום. אנטבה הוא לא הדבר האחרון שעשינו, למרות שזה נראה כך. אם עשו מבצע כזה הרואי לפני 40 שנה עם מטוסים לא מתקדמים, תחשוב מה היכולות שלנו בימים אלה. מבצע אנטבה הצליח להפוך אותנו להרבה יותר טובים, מבצעיים. שים אצבע באמצע המדינה, תבחר את הרדיוס ואנחנו יכולים להגיע לשם. הדבר היחיד שהיה יותר לפני 40 שנה ביחס להיום זה האומץ. המבצע ההוא היה פורץ דרך והוביל לכך שהמראנו למקומות מדהימים ורחוקים. כשאני רוצה לגייס טייס למערך התובלה, אני משתמש במורשת הקרב של המבצע".
 

"מבצע אנטבה הוא חלק מההכשרה של טייס תובלה", מספר גם סגן ד', שקיבל בחמישי האחרון את כנפי הטיסה והפך לטייס תובלה. "המבצע הזה תמיד מצליח לרגש. ככל שאתה מכיר יותר את המטוס ואת היתרונות והמגבלות שלו, אתה מבין כמה הביצוע במבצע הזה לא היה פשוט. לא פחות מרתק לראות את ההתפתחות של הטייסת והמטוס עם השנים".