סרג'יו: "של מי?"
המח"ט: "של המצרים".
סרג'יו: "אהה, אני לא מבין איזה אינטרס יש להם לבוא פה בחום הזה".
המח"ט: "בוא נניח, בוא נניח שהם באים".
סרג'יו: "אה, נניח? אז בוא נניח שאני העברתי את ההודעה בקשר. מה דעתך, המפקד? סיגריה, המפקד?".
מתוך הסרט "גבעת חלפון אינה עונה", 1976
40 שנים עברו מאז עלה לאקרנים סרט הפולחן של אסי דיין, ושיחת המילואים שהייתה אז כל כך שגרתית, שכל ילד הכיר מהבית, היא היום נישה זניחה של מעטים, שבאיזו פינה אפשר לתייג אותם כפראיירים שלא חולקים בנטל אלא סוחבים את כולו על כתפיהם.
אם תעיינו בנתונים הרשמיים שפרסם צה"ל, מתוך 2.1 מיליון אזרחים בגילי 45–21 ששירתו בצבא, פחות מרבע רשומים למילואים, ורק 6% מתוכם עשו מילואים בשלוש השנים האחרונות במשך 20 יום לפחות.
כמו ב"גבעת חלפון", הגענו עד הגבול הצחיח עם מצרים, לחור שרק מעטים מכירים. מוצב לא רחוק מהיישוב כמהין ברמת הנגב, פתחת ניצנה. אין סיכוי שתופיעו שם בלי צו.
גלעד עשהאל
גיל: 28
מצב משפחתי: נשוי טרי
מקום מגורים: כוכב יאיר
מקצוע: עובד בחברת הבנייה המשפחתית
עוד משהו: הגיע למילואים מיד בסיום ירח הדבש
בשעת צהריים, ליד שולחן הפיקניק, אחרי עוד משמרת, ישב יפתח אבן–עזרא, עו"ד בן 42 מגבעתיים, נשוי ואב לשניים, בנו של שלום ז"ל, התובע המיתולוגי של ההתאחדות לכדורגל. עבור יפתח זה שירות המילואים האחרון. זהו, מילא את חובתו לחברה בלי לקצר שליש.
לא רחוק ממנו התמקם חיים כהן, ארכיאולוג, נשוי ואב לשלושה, המתגורר בהתנחלות נוקדים בגוש עציון, אותה נקודה שממנה מגיע גם שר הביטחון, אביגדור ליברמן.
לצדו ישב רב הסמל הפלוגתי אריאל מרנס, שביקש שנקרא לו מרנס. כולם קוראים לו ככה, אפילו אמא שלו. רווק בן 25 מירושלים שמתחיל בקרוב ללמוד משפטים.
ממול התמתח גלעד עשהאל, בן 28 מכוכב יאיר. נשוי טרי שהגיע למילואים היישר מירח הדבש. עובד בחברת הבנייה המשפחתית, אחראי שם על ההתחדשות העירונית.
מעליהם עמד בהשגחה מתמדת המ"פ, סרן מתן כצמן, בן 29 מגבעת שמואל, נשוי ואב לתינוק בן ארבעה חודשים בבית. סיים התמחות כעו"ד ובזמן המילואים היה צריך להתכונן למבחני לשכת עורכי הדין, אבל החזרה על החומר תצטרך להמתין לזמן מתאים יותר.
"מי שמתעסק עם חלוקת נטל צודקת, שלא יעשה מילואים", הבהיר אבן–עזרא, הקשיש בחבורה. "ההתעסקות הזו תמיד הייתה ותמיד תהיה. אני בחיים לא הרגשתי פראייר, גם אם אנשים קיוו שארגיש, או שאמרו שככה אני אמור להרגיש".
כהן, מנוקדים, ביקש להתערב: "זו שליחות. אני לא פראייר אלא להפך - אני פה כי צריך להיות. רוצה לעשות".מרנס, הצעיר בחבורה: "יש לי חברים מהצוות בסדיר שלא זכו להגיע לכאן, כל אחד מסיבותיו. לא מפסיקים עם הטלפונים שהם רוצים להיות איתנו. זה חלק מההווי במדינה, כולנו גדלנו על הציטוטים מ'גבעת חלפון'".
כצמן המ"פ מכיר היטב את הדברים. אצלו החלק הקשה במילואים הוא לא תפיסת הקו, או האימון המפרך, אלא דווקא ההכנות. לדבר עם חיילים שיש להם בעיה להתייצב, עם מעסיקים שמתלוננים שהם לא יכולים לשחרר את הלוחם לתקופה ארוכה. כאלה, מתברר, לא חסרים בנוף.
"ברמה האישית, השוויון בנטל כן מטריד אותי", הבהיר המ"פ. "לא רק שוויון עם חרדים, כן או לא, אלא גם השאלה מי עושה וכמה משקיעים בו. החבר'ה שנמצאים פה לא יפסיקו לבוא גם אם לא יהיה שוויון וגם אם לא יקבלו הטבות, אבל מילואימניקים הם זן נכחד. לצערי, בחברה הישראלית יש שינוי, ולא לטובה, ביחס לעולם שלנו. ההתעסקות עם מעסיקים ומרצים באוניברסיטה היא יותר גדולה מבעבר. יש פחות הבנה וקבלה. אם הייתי יכול לשנות, הייתי דואג להטבות בדיור, הקלות במס, העדפה מתקנת לעבודות במגזר הציבורי. האנשים כאן באים בשמחה ובאהבה וזה נס. בארוחת הערב ביום שישי האחרון אמרתי להם ‘זה משהו בלתי מוסבר'".
יפתח אבן־עזרא
מצב משפחתי: נשוי פלוס שניים
מקום מגורים: גבעתיים
מקצוע: עורך דין
עוד משהו: בנו של שלום ז"ל, תובע ההתאחדות לכדורגל
אבן–עזרא: "מתייחסים בחברה למילואימניקים בצורה פחות מכובדת משום שמספר האנשים שמשרתים שירות משמעותי הצטמצם. אנשים משחררים את עצמם בזה שאומרים ‘טוב, אתה נהנה'. זה עוזר להם להרגיש הרבה יותר טוב עם עצמם".
בנוקדים בטח כולם משרתים.
חיים כהן נענע בראשו לשלילה: "אין מקום שבו כולם עושים מילואים. גם במעגל המצומצם של חברי יש כאלה שלא עושים, מכל מיני סיבות. פטור, החטיבה שלהם נסגרה. יש חבר'ה שמשרתים במקומות שכמעט ולא מזמנים. החברים צוחקים עלי שאני עושה מלא. זה לא צחוק של לעג, זה צחוק של ‘עוד פעם?'. תבין, המ"פ כבר שלח הודעה ‘תגידו לי את מי צריך לזמן לאימון הקרוב בדצמבר'".
שיחת פתיחה
אי אפשר להסביר את תופעת המילואים. לוקחים אנשים ממקומות שונים, השקפות עולם שונות, ובמשך חודש משאירים אותם לבד עם נשק ותחמושת. מה שלא יכול ללכת היום בדף הפייסבוק המתלהם והלוחמני, הולך איכשהו בעמדת השמירה.
קחו את אבן–עזרא, עו"ד בורגני מהמרכז, ואת חיים כהן מההתנחלות נוקדים, שניהם מודים שמדובר בקצוות של הקשת. כאן, בקצה הפיסטין, הרחק מהציוויליזציה, הם מדגמנים זוגיות עם כל הבעייתיות.
"זוכר איפה יצא לנו לדבר בפעם הראשונה?", יפתח מגבעתיים שאל את חיים המתנחל לגבי תחילת הקשר. "'בהאמרים, בטיז אל שלוך, הר קרן", כהן לא שכח את הרגע. "איזו שיחה, איזה אימון הזוי".
יפתח הסביר לצעירים: "זה היה האימון הראשון או השני שלו איתנו. היינו זרוקים בהר קרן, ליד קציעות, והתחלנו לשוחח". חיים המשיך: "פתחנו כמובן עם פוליטיקה ופתאום אתה מגלה תחומי עניין, וליפתח יש תחומי עניין מאוד נרחבים. שוחחנו על טיולים, על היסטוריה".
איך זה מסתדר עם הקיטוב הגדל בעם?
מרנס: "בסוף, בקצה, כשאתה נמצא עם אדם שאתה צריך לסמוך עליו בשעת צרה, כל המחיצות נופלות. אז באמת לא משנה מהן הדעות הפוליטיות שלו ומהי הגישה לחיים".
אבן–עזרא: "אני לא חושב שיש פה קיצונים משני הצדדים. מי שמחרחר ריב לא פה. מי שהפלוגה לא רוצה - נפלט. המכנה המשותף קיים. הוא הרבה יותר רחב ממה שנדמה בחוץ. כמה שאומרים שישראל מפולגת, בסוף אני וחיים מגיעים משני עולמות שונים ויש בינינו חיבור מעולה. אנחנו הרבה יותר בכיוון המאחד מאשר השונה".
כצמן המ"פ משוכנע שהמילואים הם המתכון המנצח לחיים משותפים בארץ. "בסיטואציות אחרות, האנשים האלה לא היו זוכים להיפגש", הוא אומר. זה כור ההיתוך במובן הכי בסיסי. זורקים לתוך סיר ומבשלים. ובמילואים זה הרבה יותר משמעותי. בסדיר אתה לא מבין עדיין את משמעות החיים, את הקשיים, ומה מחכה בחוץ. פה אנשים כבר באים עם הניסיון שצברו ומדברים על זה".
מתן כצמן
גיל: 29
מצב משפחתי: נשוי פלוס אחד
מקום מגורים: גבעת שמואל
מקצוע: בקרוב עורך דין
עוד משהו: השתחרר מהצבא ב־2011
די לקטר
גבול מצרים, רק חול וחול. בלילה מארב, לפעמים יוצאים לסיור רכוב. לוחמי פלוגת העורב בגדוד הסיור לא נאבקים כרגע בדאע"ש אלא בחבורות מבריחים שמנצלות את המרחבים כדי להעביר סחורה אסורה. רק במילואים האלה הם עלו על חוליה שניסתה להבריח כמות אדירה של חשיש.
הזמן, מתברר, טס לו. משמרת, שינה בין לבין, עוד תורנות. ככה עובר היום בצ'יק. העצמאים שבסד"כ מנצלים את הזמן הפנוי כדי לעבור על מיילים, הביאו איתם את הלפטופ. היום לא מדובר בניתוק מלא, כמו בימים של ויקטור חסון וסרג'יו קונסטנצה. כשיש קליטה לנייד, המשרד בתל אביב דורש תשובה מיידית.
"המילואים מגיעים תמיד בתקופות הכי פחות נוחות", משוכנע גלעד, שעובד בחברת הבנייה המשפחתית. "הייתי בירח דבש, מנותק לגמרי מהעבודה, וחזרתי לבום של המילואים. אז אתה מנסה לדחוף כמה שיותר לפני וכמה שיותר אחרי, וכשאתה מנסה להשלים את הפערים, אתה שוב לא רואה את האישה".
עו"ד אבן–עזרא הוותיק ביקש מהחבר'ה להפסיק לקטר. "מסתדרים", הוא סיכם. "היו תקופות יותר קשות. אנשים יצאו למילואים של חודשים. תמיד יש לי את הפרספקטיבה של אבי, שהיה יוצא ל–90 או 100 ימי מילואים, והוא היה עצמאי. מי שרוצה, מסתדר. בתי המשפט מתחשבים בנו, עורכי הדין. אתה מבקש דחייה של דיון ואף אחד לא עושה פרצוף. אז יש שבוע אחרי שאתה צריך לחסל את כל הערימה שהצטברה. בסדר, אין תלונות".
חיים כהן: "אני לא שוכח את הסיפורים של חמי. הוציאו אותו לשבוע חופש כדי שיתחתן, והוא חזר למילואים".
אבן–עזרא: "אתה מדבר? אנחנו הילדים של חורף 74'. אבא שלי היה 200 יום מילואים בתעלה. יצא, עשה אותי, חזר ואפילו לא היה בלידה. זו הייתה ההיסטריה של אחרי מלחמת יום כיפור, אנשים תפסו קווים".
כשמדברים על הנשים והילדים שנשארו מאחור, משהו מתחיל להיסדק בנאמנות חסרת הפשרות לחבר'ה מהצוות. "אתה מקבל את הצו וחושב איך לדחות דיונים, איך לחלק עומס. דבר שני, מתכנן מה להגיד לאישה ומתי", אבן–עזרא חייך קלות. "צריך את הטיימינג הנכון בשביל זה. הרי היא יודעת שאני היחיד בין החברים שעדיין משרת, יש לה עם מי להשוות".
חיים כהן: "אשתי היום בבית עם שלושה ילדים. אני מדבר איתה פעמיים–שלוש ביום. ילדים בני שנתיים, 5 ו־7. זה קשה. כשקיבלתי את הצו היא ישר הזמינה שבוע של חופשה באילת עם חברות. שיא הפרגון בעולם, מגיע לה, באמת שמגיע".
כצמן: "אתה צריך לראיין את הנשים של כל אחד מאיתנו. אשתי עם תינוק בן ארבעה חודשים בבית. היא לא מקללת, כי אבא שלה היה איש צבא והיא מבינה, אבל ברגע שהבן נולד זה שינה את הדברים. פעם הייתי מדבר איתה ‘היי, ביי', מספר לה מה הולך, ועכשיו היא שולחת תמונות ואני נמס".
אריאל מרנס
גיל: 25
מצב משפחתי: רווק
מקום מגורים: ירושלים
מקצוע: סטודנט
עוד משהו: לומד במסלול משפטים ומינהל עסקים
אמרתי להם שבעיני אנשים בחו"ל זה מטורף איך באמצע החיים עוזבים בית ועבודה וחוזרים לימי הצבא. "עכשיו, בירח הדבש, פגשתי זוג מסן פרנסיסקו", סיפר גלעד. "שאלו מה אני עושה, אז יצא שסיפרתי שאחרי החזרה ארצה אני מתגייס למילואים. הם לא הבינו למה צריך להתגייס, ובטח למילואים. זר לא יבין זאת".
מרנס: "יש כאן בחור שעובד עם שותף בשוודיה והוא ניסה להסביר למה הוא נמצא כעת חודש על גבול מצרים ולא זמין לשיחות דחופות".
אבן–עזרא: "אני אומר לאשתי שאצלנו יש כל שנתיים מבצע, אבל באירופה לפני 70 שנה הם היו במשך שש שנים במלחמה, ומיליונים נהרגו. אנשים שם סוחבים שריטות עוד ממלחמות העולם. ספרו הרוגים בשש ספרות".
חיים ומוות
כשמדברים על אבידות ואפשרות של סכנת חיים, מרגישים בקו החשיבה השונה בין הדור הצעיר לוותיק. "זה חלק מהיופי שלנו כעם. כל הרוג כואב לך אישית", מסביר מרנס בן ה–25. "כל אבידה קריטית ומשמעותית. אתה מכיר את הסיפור, מזדהה איתו. היה מדהים לראות עשרות אלפים בלוויה של החייל הבודד במבצע צוק איתן".
יפתח לא אהב את מה ששמע: "פעם דובר צה"ל היה מודיע שכך וכך ובזה נגמר הסיפור. אנשים הבינו וקיבלו. היום כל הרוג משפיע על צה"ל ולא לטובה. ראינו את זה במבצע האחרון. מתקבלות החלטות על בסיס פחד מאבידות וזה פוגע במבצעיות. זה שיקול שלא צריך לקחת בחשבון".
מרנס: "אני לא מסכים, זה לא שחור ולבן. זה שיקול שמפקדים לא צריכים לחשוב עליו, אבל מצד שני אתה מחויב להחזיר את האנשים שלך הביתה". חיים כהן, מוותיקי הפלוגה, הצטרף לדבריו של אבן–עזרא: "האמירה של יפתח נכונה. בסופו של דבר, העניין פוגע בדבקות במטרה. צריך למצוא את האיזון ואני לא חושב שאנחנו נמצאים שם כעת".
חיים כהן
גיל: 31
מצב משפחתי: נשוי פלוס שלושה
מקום מגורים: התנחלות נוקדים
מקצוע: ארכיאולוג
עוד משהו: בנוקדים מתגורר גם שר הביטחון אביגדור ליברמן
יפתח המשיך בקו: "קרב החווה הסינית זה משהו שלא יכול לקרות ב–2016. היום מכניסים מילואים ללחימה רק בסיטואציות מאוד קיצוניות. בעופרת יצוקה הגענו עד לגדר וחזרנו. היה היסוס אם לערב אותנו. לא מכניסים מילואים רק משום שלא יוכלו לעמוד באבידות, משהו שב–73' בכלל לא היה בקו המחשבה. התחושה הזו רק יוצרת נפגעים ולא להפך".
חיים כהן: "זה מבאס שאתה מתאמן, מתאמן, מתאמן ולא מפעילים אותך. מצד שני, זה לא יגרום לי להפסיק להתאמן, כי לך תדע מה יקרה מחר".
אתם בעלי משפחות. אין חשש מהאובדן? כדורים בסוף נועדו להרוג.
"זו ערבות הדדית", ביקש חיים כהן להסביר. "אתה נלחם בשביל החברים, המשפחה, המדינה. אתה מצפה שגם החבר שלך יהיה שם בשבילך. אין מצב שהוא ייכנס לקרב ואתה לא תהיה. בסרטים שמריצים בראש אתה אומר ‘אם הייתי שם אולי הדברים היו משתנים'. אף אחד לא רוצה להגיע למצב הזה. אז ברגע שיש אירוע אתה מתייצב בלי לחשוב פעמיים. בעמוד ענן, בשעה 12 וחצי בלילה אנשים שאתה לא מבין מה הם עושים פה דפקו על הדלת ואמרו ‘אני בא'. יום למחרת אמרו להם ‘אין מה לעשות איתכם, לכו'. 140% גיוס. לא היו נשקים בשביל כולם".
הוואטסאפ היחידתי
אלה היו הימים האחרונים של הקו בדרום, עוד מעט כל אחד מהם אמור לחזור לביתו ולעיסוקיו. ימשיכו להתעדכן בוואטסאפ היחידתי עד לצו הבא.
"הקבוצה של המילואים בוואטסאפ מטרטרת כל הזמן", מרנס צחק. "אתה סוגר את הטלפון, פותח במוצאי שבת ומגלה 50 הודעות חדשות. שפה מיוחדת שרק אנחנו מבינים. תספר את הבדיחה הזו לחברים באזרחות, הם לא יקלטו. כשנופל טיל ליד מטולה, ישר מתחילות השאלות העצבניות ‘מתי הצו מגיע?'".
שאלתי את כצמן אם יש הבדל בין החיילים הוותיקים לצעירים. המ"פ, שבעצמו עדיין לא חגג 30, לא התבלבל: "הוותיקים לא רק הכי טובים, הם מביאים הכי הרבה ניסיון ובגרות. מבינים הרבה יותר למה הם פה. הוותיק לא בא לבזבז זמן. להפך, אם מבזבזים הוא מתעצבן. יפתח הוא הדוגמה המושלמת. אם לא היה עושה עכשיו כלום, הוא היה שואל ‘כצמן, מה הסיפור שלנו?'".
רק שאבן–עזרא מסיים את דרכו בשירות מילואים, בגיל 42. "אין, הוא נשאר. הוא האבא הרוחני שלנו", מרנס לא שחרר את הוותיק לדרכו. "בצו 8 הבא אין מצב שהוא לא מגיע".
עשהאל, עוד נציג של הדור הצעיר בפלוגה, הוסיף: "הוא כמו ערן זהבי, שנסע לשחק כדורגל בסין ועדיין מזוהה עם מכבי ת"א".
יפתח חייך כששמע את הדברים. הוא יודע שאת הצעירים האלה לא היה פוגש בלי הסיר האנושי הגדוש שהמילואים הכינו לו. כעת הוא יצטרך להתרגל לעולם שבו אין מדים ונשקים וצו שמופיע עם הדוור בשעה הכי פחות נוחה בשנה. "אין מה לעשות, אני מרגיש זקן", הוא נאנח. "זה יהיה חסר לי ובטח נשמור על סוג של קשר, אבל עדיין לא החלטתי באיזה פורמט. הרי מי שאין סביבו אנשים שעושים ושומע את הסיפורים - זה לא מפריע לו, אבל מי שחי במילייה שכן עושה והוא לא שם, מרגיש בחוץ".
היה שווה?
"מי שלא כאן, מפסיד".