לציון 50 שנה למלחמת ששת הימים חזרו כתבי "מעריב" אל החיילים שהפכו לסמלים הבולטים של המלחמה ההיא, מהקצין יוסי בן חנן, שהופיע על שער מגזין "לייף", דרך החלל אלדד קרוק ז"ל, שעליו נכתב הפזמון "מה אברך" ועד הצנחן ד"ר יצחק יפעת שהתרגש עם חבריו בשחרור הכותל והלוחם יעקב (יקי) חץ, שציטוטיו שובצו בשיר "גבעת התחמושת".
יוסי בן חנן הוא קצין המבצעים לשעבר שהונצח בתעלת סואץ בצילום על שער מגזין “לייף".
תמונה איקונית או לא, יש מיתוס אחד שלגיבור שלה, יוסי בן חנן, חשוב בכל זאת לנפץ: "כל כך הרבה אנשים שראו את התמונה אמרו לי 'למה אתה אומר שאתה לא יודע לשחות? הנה אתה בתוך המים', ואני אומר להם, 'אלה מים רדודים!'". הכוונה היא, כמובן, לאותו צילום מפורסם שבו נראה בן חנן מניף רובה קלצ'ניקוב בעודו מוקף במימיה של תעלת סואץ.
התמונה הזאת, שהפכה לאחד מסמליה הבולטים של המלחמה ההיא, צולמה ב־5 ביוני 1967, דקות אחדות לאחר היוודע דבר הפסקת האש בין ישראל לצבאות ערב. בן חנן, אז עוד קצין מבצעים צעיר בחטיבה 7 של חיל השריון, עמד אותה שעה על גבי סוללת עפר שתחמה את שפת התעלה. כאשר שמע כי אפשר לנצור את הנשק, קפץ פנימה. מה שקרה מיד אחר כך ישנה את חייו. "פתאום מישהו צועק לי: 'hey guy'", הוא מספר. מישהו אחר צעק לו שירים את הנשק, אז הוא הרים את הרובה שלקח ביומה השני של המלחמה מגופת חייל מצרי שהוטלה בצד הדרך וליווה אותו בשאר ימי הלחימה, והפנה מבט מעלה, אל הצלם שכיוון את העדשה אל בלורית הצבר שלו.
ב־30 ביוני, כאשר בן חנן כבר שב הביתה מן החזית, הוא גילה, כמו שאר העולם, כי תמונתו התפרסמה על שער המגזין הבינלאומי הפופולרי "לייף". לצדה התנוסס הכיתוב: "חייל ישראלי מצנן עצמו בתעלת סואץ". "אני היום בן 72", הוא אומר, "אני אומר לך שרואים עלי באופן אותנטי את חדוות הניצחון, תחושת ההתפרקות מהמתח העצום הזה שרבץ עלי במשך כל ימי הלחימה עד לאותו רגע ששמעתי על הפסקת האש".
כשיוני בא לחלץ
אלא שמבחינת בן חנן, שגם עבורו צילום הוא אהבה גדולה, התמונה ההיא תהיה רק ההתחלה. היא תסמן לו את ראשיתה של קריירה צבאית ארוכת שנים, במהלכה ידע קרבות אינספור, עוטר בעיטור העוז ואותה סיים בדרגת אלוף במילואים. "הלכתי לפנימייה צבאית בחיפה, יצאו הרבה אלופים משם. היינו נוער עם המון מוטיבציה", הוא מספר, "הגעתי למסקנה שהתפקיד שלי כל החיים הוא להיות חלק מחוט השדרה של יכולת ההגנה על המדינה. אם באמצעות הגנה או התקפה, זאת כבר טקטיקה. ועשיתי את כל התפקידים עד שהחלטתי על תפנית, אבל אלוהים זרק אותי עוד פעם לקרבי. ובתוך המסלול הזה אמרתי לעצמי, 'למה אתה עושה את זה?'".
במלחמת יום כיפור, שהייתה שונה מאוד מששת הימים, היה זה לא אחר מאשר יוני נתניהו ז"ל שהזכיר לו מדוע הוא עושה את מה שהוא עושה. "אלוהים שלח את יוני לחלץ אותי", הוא מספר על קרב תל א־שמס ברמת הגולן, שבו הוא נפצע ונתניהו חילץ אותו. "תשעה חודשים שכבתי בבית החולים רמב"ם ואמרתי שאם אני יוצא בחיים, אמשיך לשרת כחייל". את עיטור העוז קיבל בן חנן על פועלו במלחמה.
מבחינה לאומית, התמונה המפורסמת מסמנת עבורו את העובדה שהמלחמה ההיא, עמה הוא מזוהה כל כך, בעצם לא נגמרה אף פעם. "תמיד אמרתי, לכל אורך שנות שירותי, שאנחנו נלחמים עד היום את היום השביעי של מלחמת ששת הימים", הוא מסביר, "המטרה של המלחמות מעולם לא הייתה להגיע לביירות, ואנחנו עדיין אוחזים בנכסים של ששת הימים. זו בעצם תקופה שאין בה את השלום הנכסף של יושבי ארץ ישראל".
אפשר בכלל לסיים פה את מלחמת ששת הימים?
"אני לא פוליטיקאי, אני לא אגיד מה יהיה או מה צריך להיות, אבל השלום הזה לא מושג מכיוון שמי שחושב שאפשר לבסס אותו רק על דיונים טריטוריאליים, טועה. תשמע, נער הייתי וגם זקנתי ואני לא חושב שהבעיה היא רק הטריטוריאלי, אלא יש כאן באמת שאלה מהותית של קבלת מדינת היהודים ככזו על ידי האוקיינוס המוסלמי, שאם זה היה תלוי בו הוא היה שמח אם לא היינו פה. אני לא חושב שהקו הירוק זה קו שצריך לקדש אותו. צריך לחשוב קודם על המהות, מה זה שלום. קל וחומר במזרח התיכון, כששבעה מיליון יהודים צריכים לחשוב הרבה קדימה ולהתבצר בתוכנית שמבטיחה שגם אנחנו נחיה פה לנצח ושלא יקרה לנו מה שקרה לצלבנים. הם היו 170 שנה, אנחנו רק מתקרבים עכשיו ל־70".
בכל זאת, דבר אחד הוא מתיר לעצמו לומר באופן נחרץ: "הצבא אחראי על זה שאי אפשר להשמיד את מדינת ישראל. לא בגרעין, ולא בסכין, ולא במה שביניהם. צריך לתת לקברניטיו לתמרן על בסיס ההישגים ולא לשבת כל היום באולפנים כאנשי צבא. לכן לא תמצא אותי נדחף אף פעם מול צלם. הפעם היחידה שדבר כזה קרה הייתה בששת הימים".