לציון 50 שנה למלחמת ששת הימים חזרו כתבי "מעריב" אל החיילים שהפכו לסמלים הבולטים של המלחמה ההיא, מהקצין יוסי בן חנן, שהופיע על שער מגזין "לייף", דרך החלל אלדד קרוק ז"ל, שעליו נכתב הפזמון "מה אברך" ועד הצנחן ד"ר יצחק יפעת שהתרגש עם חבריו בשחרור הכותל והלוחם יעקב (יקי) חץ.

"גם אם היו מציעים לי 100 מיליון דולר, זה לא היה מרגש אותי כל כך כמו בהדלקת המשואה בערב יום העצמאות", אומר יעקב (יקי) חץ, מעוטר עיטור העוז מהקרב על גבעת התחמושת. 

במלחמת ששת הימים היה חץ, כיום בן 71, תושב המושבה יקנעם, אב לשמונה, לוחם במילואים בגדוד 66 בחטיבה 55 של הצנחנים. כטיפוס ערכי מטבעו, החרדה שלו לא הייתה מהמלחמה כמו מהאפשרות שלא ייכלל בכוח הלוחם והמסתער. "כשהחל הקרב, הייתי בסוף המחלקה וחששתי שלא אספיק להילחם", הוא נזכר, "אז לקחתי בזוקה מהבזוקאי שלנו שנפצע ועברתי קדימה".

"זה לא היה מקרי", הוא סבור. "כשיצאתי למלחמה, זכרתי שהרבה אנשים הסתובבו ברחוב שלנו עם מספר על היד. השואה נשפה בעורפנו. היה ברור לנו שלא ניתן לה לחזור, בפרט כשהערבים רצו לזרוק אותנו לים. יצאנו להגן על המולדת, גם אם היו שהקלו בנו ראש וקראו לנו 'דור האספרסו'. בקרב עצמו אתה לא חושב על שום דבר. מבחינתי, הייתי בו רק מכונת הישרדות כזאת או מין רובוטריק מול התקפת הנגד שלהם. התקדמתי בתעלה ההיקפית מבונקר לבונקר ובסוף הגעתי לבונקר הגדול. לשניות מצאתי את עצמי מול חייל ירדני וירינו זה על זה. למזלי, הוא פספס. בהבזק הירי ראיתי אחריו הרבה דמויות. איכשהו הצלחתי לקפוץ הצדה כמו טיל ונשארתי בחיים, אני לא כל כך מבין איך".



מה קרה אחר כך?
"בגלל הצער על חברינו שנפלו בסוף הקרב לא הייתה לנו שום שמחת ניצחון. במשך שנה לא יכולתי לצחוק, אפילו לא לחייך. כשהיו משמיעים את 'ירושלים של זהב', הייתי סוגר את הרדיו. לא סבלנו מוזיקה. כל העם היה באופוריה עם פסטיבלים ואלבומי ניצחון, ואילו אנחנו היינו שרויים באבל נוראי. יש מאיתנו חבר'ה שלא יצאו מזה עד היום. אחדים מאותם לוחמים חזרו רק עכשיו לגבעה".

ואילו אתה חזרת, ומאז אתה מעביר מורשת קרב לבאים לגבעת התחמושת.
"שמע סיפור: ממש לפני המלחמה, שני חבר'ה שלנו התקוטטו עד זוב דם על שעת שמירה. אחרי 48 שעות שניהם נפלו בקרב. כשראיתי את זה, הבנתי בגיל 21 שהחיים קצרים. מאז אני בתחושה של להספיק מה שאפשר, בין אם בעשיית טוב לזולת ובין אם בהעברת מורשת קרב".

על קבלת עיטור העוז אומר חץ: "בהתחלה זה נקרא 'ציון לשבח רמטכ"ל', ולא נראה היה לי שזה הגיע לי. חשבתי שעשיתי בבונקר מה שהייתי צריך לעשות. גם היה משהו מוזר בקשר אלי. הדבר יוצא הדופן מבחינתי בקרב היה שאני, הטוראי, החלפתי את המ"מ שלי, יורם אלישיב ז"ל, כשהוא נפגע. משום מה זה בכלל לא הוזכר בנימוקים לעיטור".

חץ הגיע למלחמה כסטודנט שנה א' בטכניון וכשל בשובו ממנה. "כששבתי לטכניון, לא הייתי מסוגל ללמוד ונכשלתי בכל הבחינות", הוא מספר, "באיזשהו שלב הלכתי לדקאן ופרצתי בבכי בשיחה איתו. למזלי, כמי שלחם במלחמת העצמאות, הוא הלך לקראתי. עובדה שהצלחתי לסיים את הלימודים ולאחר מכן לעבוד שנים ברפאל, שם פעלתי בעשיית דברים למען החי"רניקים, שאיכשהו היו מקופחים לעומת אנשי חיל האוויר והשריון".

לחץ, שעל פועלו ברפאל קיבל ב־82' את פרס ביטחון ישראל, הוענק אות הערכה תשע שנים קודם לכן, במלחמת יום כיפור, על חילוץ פצוע בקרבות בסיני. כנראה, הוא איננו מסוגל אחרת. "היינו בשולי הקרב בחווה הסינית", הוא משחזר, "הייתה ערימה של גופות. כששמעתי שמישהו זז שם, ארגנתי כוח כדי להוציא אותו".

מה זה עושה לך כיום כשאתה שומע גורמי חוץ המפקפקים על ריבונותנו בירושלים, כולל גבעת התחמושת?
"כבר במלחמת ההתשה הבנתי שהמלחמות הן לא הפיתרון. צריך להגיע להסדר. כאן לשטח אין משמעות ומתוך ההבנה הזאת הייתי חריג כאשר עם כל היותי צנחן לוחם, בדעותי הייתי עם פרופ' ישעיהו ליבוביץ".

כלומר, אתה מוכן להחזיר אפילו את גבעת התחמושת, שלמענה כמעט הקרבת את חייך?
"אני חושב שהסדר שלום יותר חשוב משטחים. אבל מצד שני, אין מנהיג ערבי, לרבות אבו מאזן, שיחתום איתנו הסכם שלום. הם יודעים שאם ילכו על זה, יהרגו אותם, כפי שהיה עם סאדאת, כי אצלם יש קיצונים מטורפים יותר מאשר אצלנו".

ובאשר לגבעת התחמושת?
"אני לא דואג לה. נראה שהפלסטינים מבינים שהיא אמורה להישאר בידינו. בסופו של דבר, יש בני אדם בשני הצדדים, דבר שבא לביטוי במפגש מאוד מרגש, שהיה לנו, הלוחמים על הגבעה, עם לוחמים ירדנים, שנלחמו ב־67' נגדנו. כיום, הם סבאים כמונו. הם אמרו שאין להם משהו נגדנו. 'תסדרו את העניין עם הפלסטינים ונהיה חברים', הם הבטיחו".