הדוד עשה את דרכו ברחובותיה הלוהטים של חברון. כבר לא מדובר בג’יפ הפתוח של גיבורי תש”ח עם הקוקו והסרפן, אלא בג’יפ דיפנדר תוצרת לנד רובר במשקל 2.8 טונות, שהלבישו עליו מיגון שמוסיף 1.2 טונות, ובכך יצרו מפלצת פלדה חסינת כדורים.



“הוא הגיע אלינו מארצות הברית ומיגנו אותו בתעשיות הרכב”, סיפר סא”ל ניר יוגב, סגן מפקד החטיבה המרחבית יהודה. “זה כלי מאתגר. המיגון ששמו עליו טוב לסיפור הפח”עי המיגוני, אבל פחות להיבט הבטיחותי, כי הוא התלבש על מערכת שיודעת לשאת 2.8 טונות וכעת נושאת 4 טונות. הרבה ההתהפכויות הן עם הדוד, זה לא כלי סלחני. מנגד, הוא הטוב ביותר שיש בשביל מג”דים, מ”פים ולמטרות סיור”.



מהי הקומבינציה האידיאלית?


“להלביש על מערכת שאמורה להיות קלה ועבירה מיגון כבד זה כמו להלביש חייל רגלי שכפ”ץ קרמי וקסדה ועוד פק”ל, ואז אתה הופך אותו לממוגן ומסורבל. אותו דבר כלי הרכב: האידיאליזציה היא תלוית מצב. האידיאלי הוא שחייל ייכנס לכפר והאבן לא תפגע בו. למציאות הזו צריך להתרגל”. אבל בגלל המיגון, שדה הראייה נפגם והנהיגה הופכת לקשה. עד היום לא מעט עמדות כניסה למוצבים ביהודה ושומרון זקוקות לתיקון, מאחר ונהג הדוד לא אמד נכון את המרחב וגילח פינות. לכן נהגים עוברים היום הכשרה לפני שעולים על הכלי.



“אין איתו מרדפים כי אין לו יכולת”, הסביר סא”ל יוגב, ששימש בתפקידו הקודם כמפקד בית הספר לנהיגה מבצעית. “יותר טוב שתעלה בקשר מול המשטרה ותבקש שיחסמו עבורך כביש. המהירות פה היא 80 קילומטר לשעה. אני יכול להגיע ל־120, אבל אז, בכל שבירה קטנה של ההגה, תעוף לקיבינימט”. בצבא מתחילים להבין שבחלק גדול מהגזרות כבר לא צריך את הג’יפ המסורבל ושחייבים רכב קליל וזריז במקומו, ולכן מכניסים לאט־לאט רכבי טויוטה היילקס.



בכל זאת, חברון היא ג’ונגל אורבני - 700 תושבים יהודים שחיים בקרב מאות אלפי פלסטינים - סבך של סמטאות צרות, פקקי ענק. “מה שמייצר כאן קושי זה העומס התעבורתי”, הסביר יוגב, “הכבישים באיו”ש הם לא אוטוסטרדות. יש המון משאיות והרבה לחץ. אתה גם מרגיש גנרל, כי אתה המושל, וזו הקטסטרופה”.



עברנו עם הרכב הממוגן לתחומי שטח H1 שנמצא באחריות פלסטינית. הג’יפ טיפס לאיטו לעמדת תצפית גבוהה. יוגב סיפר שלכביש המאתגר שבו עברנו הוא מביא את מורי הנהיגה כדי שיתרגלו לקשיים.



“כשאתה נכנס למעצר בלילה, זה לא תמיד ציר שנסעת בו בעבר”, הסביר. “יכול להיות שזו הפעם הראשונה שבה פגשת בו והשעה שלוש לפנות בוקר. אתה גם לא יודע איזו עלייה תפגוש. בנייה פלסטינית היא תמיד על מתווה הקרקע. יש מקומות שאתה שואל עליהם: ‘איך הגיע לפה רכב?’”. ואכן, בסוף העלייה פגשנו ברכב אספנות שאין לנו מושג איך טיפס לשם. לא ספגנו אבנים, לא יריות, אבל יוגב אמר שאם נרצה הוא ייקח אותנו למקומות שבהם העימות הוא על בסיס יומי ושם צריך את המיגון המסורבל.



“השטח לא רגוע”, הבהיר כשעמדנו מעל העיר. “בחברון או מתוח ושקט, או מתוח ורועש. אם תסתכל רגע על המודיעין של מה שרוחש סביבנו, לא תירדם בלילה. אתה רק מקווה שבין פיגוע לפיגוע יהיה מקסימום זמן”.



נהגי הסיורים הם בדרך כלל חיילים סדירים. בחורים צעירים בעלי רישיון טרי יחסית, וכאמור מדובר ברכב מסובך לתפעול. “החליפו את נהגי הקבע בסדירים”, סיפר הסמח”ט, “חשבתי שזה יביא לאסון. הרי אנשי הקבע מיומנים, מבוגרים ורוצים לחזור הביתה בשלום, אז אתה מחליף אותם בילדים, עם כל בעיות הת”ש? הייתי בטוח שמדי יום נמצא רכבים הפוכים, אבל הגעתי לפה ואני אוכל את הכובע, לחיוב כמובן”.