היינו צריכים לבקר באותו יום בשני קצוות רמת הגולן כדי לעבור את ההיסטוריה של התותחנים בפחות מכמה שעות. בצד אחד של הגזרה הצפונית פגשנו את התומ”ת - תותח מתנייע שבו השתמשו עוד במלחמת וייטנאם, וכדי לירות בו צריך גם ב־2017 למשוך בכבל ממתכת ולהיזהר מהרתע האימתני. לא תמצאו יותר אולד סקול מזה.
כשעה נסיעה משם, חזינו ב־MLRS, שגם הוא שייך לחיל. מדובר במשגר שנכנס לשירות באמצע שנות ה־90 ומסוגל לירות רקטה למרחק של 30 קילומטרים, והיא תפגע בדיוק של חמישה מטרים פלוס מינוס מהמטרה. זוהי רקטה המנווטת על ידי ג’י־פי־אס ומתחשבת בעומסי התנועה.
“פחות עניינו אותי התומ”תים”, הודה סג”מ עומר בדש, מפקד בגדוד הסדיר היחיד בצה”ל של משגרי MLRS. “זה כלי יותר ישן. זה פשוט לדחוף את הפגז ולהעיף. פה יש הרבה יותר חשיבה”.
ליד התומ”ת העתיק עמד גאה סרן שי משעלי, מפקד סוללה בגדוד 55. “אני אגיד לך שדווקא פה יותר טוב”, הצהיר. “המערך שונה, הייעוד שונה, הטווחים, אפקט הנזק, סוגי התחמושת. אני אוהב את השירות שלי, אוהב את הכלי הישן, הרתע והריח. דואג לו כמו לרכב הפרטי”.
לשרת על תומ”ת זה כמו חצי חדר כושר. כבר בהכשרה מלמדים את הצוות להניף פגזים במשקל של 40־45 קילוגרמים שצריך להטעין ולירות במהירות ובדייקנות. צוות טוב יכול לירות ארבעה פגזים בדקה.
“בחטיפת הדר גולדין, במהלך מבצע צוק איתן, הגדוד ירה 800 פגזים בתוך חצי שעה”, סיפר משעלי. “קיבלנו דיווח לנוהל חניבעל אחרי שהייתה הפסקת אש. נתנו לנו מטרות לחסימה ואתה פועל על אוטומט, כמו מערכת משומנת”.
ה־MLRS הרבה פחות זמין מהתותח, מאחר שכל רקטה היא בסגנון שבירת תוכנית חיסכון. באימון הגדוד הקרוב, יירו רקטה אחת ואת השאר יתרגלו על יבש. במלחמת לבנון השנייה, ה־MLRS הציג את הפעולה המבצעית העיקרית מאז כניסתו למערך הצה”לי. בקיץ 2006 ירו כ־2,000 רקטות, אבל אז השתמשו לרוב בתחמושת שנקראת רמ”מ (רקטה מתקנת מסלול), טיל מצרר שמפזר פצצות קטנות ברדיוס של מגרש כדורגל.
“זו תחמושת אמריקאית שקיבלנו עם המשגרים”, סיפר מפקד סוללת MLRS, סרן מתן תשובה, “תחמושת שפיתחו כאן והפכו ליותר מדויקת והרבה יותר הרסנית. הבעיה במצרר היא שהוא פוגע גם בחפים מפשע, ואחרי הקרב יש המון נפלים”.
בצבא החליטו להגביל את השימוש ברמ”מ ופיתחו רקטה חדשה - הרומח - שהיא בעלת ראש נפיץ ומטרתה לפגוע במדויק במטרות שנמצאות במרחק של כ־30 קילומטרים מהמשגר. “מכניסים לה נ”צ, מצודדים את הכלי והרקטה נורית”, מספר סג”מ בדש. “באוויר היא מכוונת את עצמה על ידי פולסים לפי הג’י־פי־אס. הייעוד הוא פגיעה במטרות איכות כמו מפקדות, חוליות, מבנים”.
“בשל השימוש באמצעים טכנולוגיים, היום החיל והצבא הופכים להייטקיסטים”, הסביר סרן תשובה, “המערכות מקלות עלינו. יש מחשב עם צג שאתה יכול להגיד בדיוק היכן אתה נמצא, כשפעם, כדי לתת תשובה היו פותחים מפת קוד עתיקה ומצפן. זו הזדמנות אדירה אבל זה גם סיכון, כי אפשר לזנוח את פיתוח היכולות האישיות ולהסתמך על הטכנולוגיה. החייל צריך להיות היום יותר מקצועי, יותר בבקרה על תהליכים, ובסוף הפעולות הן של המחשב”.
החוץ של התומ”ת עדיין מזכיר את שנות ה־60 הקשוחות, אבל הפנים, עם כל ריחות הסולר והגריז, לא מסוגל להסתיר את המודרניזציה שצה”ל עבר עם השנים. “לפגוע היום זה יותר קל ומדויק”, אמר סרן משעלי, איש התומ”תים. “פעם היינו מחשבים בעצמנו. היום יש שיטות שפותרות סטיות של רוח, אוויר ולחות. הנשק עדיין סטטיסטי. לא שאתה נותן נ”צ ופוגע בדיוק במרכז, זו גם לא המטרה וזה לא הייעוד, אבל הוא פוגע איפה שתרצה במרחב”.
אם לפני 20 שנה תומ”ת היה מדייק בערך במרחק של 150 מטרים פלוס מינוס מהמטרה, היום כבר מדברים על 50 מטרים, ומשעלי משוכנע שהקדמה תהפוך אותו מכלי שמטרתו לסייע לכוחות במיסוך אש ועשן להרבה יותר מדויק. “אחד הגורמים לכך שאנשים פחות אוהבים את החיל הוא המרחק מהחזית”, אומר משעלי. “כשאתה מתגייס, אתה מחפש את העימות. הרבה יותר קל לבצע כשאתה שם, חווה את האש, מבין מה קורה. מבחינתי לחבר חיילים שיעבדו כאילו הם בלב החזית, זה קשה. תחשוב שאתה מבצע באימון בדיוק מה שאתה עושה בקרב. מצד שני, אתה יודע להפעיל יותר שיקול דעת”.
משעלי בן ה־24 הוא תושב גבעת זאב, דתי לשעבר. בעוד חצי שנה יצטרך להחליט אם הוא ממשיך כתותחן או יוצא לחיים אזרחיים. “לא רציתי להגיע לכאן”, הודה כששוחחנו. “ביקשתי שייטת, סיירת מטכ”ל, אבל אחרי שש שנים, אין מאושר ממני. הכל יותר מגוון ולא בנאלי, ואם תשאל אותי, תמיד יעדיפו את בני האדם על המכונה, כי בסוף הם אלה שתוקעים את הדגל”.