רבנים נגד ייצוא נשק לבורמה: "עלולים לקחת חלק בפשע נגד האנושות"

בין החותמים על גילוי הדעת נמצאים שר החינוך לשעבר הרב שי פירון, הרב דוד ביגמן, ראש ישיבת מעלה גלבוע, הרב בני לאו, הרבנית ד"ר אילת סג"ל, הרבנית דבורה עברון ממדרשת לינדנבאום, הרבנית תרצה קלמן ממדרשת נשמת ועוד.
“כתם על כולנו"

על פי נתונים שחשף בחודש שעבר עיתונאי “מעריב" יוסי מלמן, היצוא הביטחוני של ישראל מסתכם בממוצע שנתי בכ־6 מיליארד דולר, ומהווה בין 6% ל־%8 מכלל יצוא הסחורות והשירותים של המדינה. תרומתה של התעשיות הביטחוניות – ממשלתיות, ציבוריות ופרטיות - ושל צה"ל לכלכלה אינה מסתכמת רק ביצוא. היא באה לידי ביטוי גם בייצור ובמכירות בסך כמה מיליארדי דולרים, ובעובדה שקרוב ל־100 אלף בתי אב מתפרנסים ממנה.

“ישראל מכירה את המצב בבורמה בצורה טובה יותר מזו של ארגונים בינלאומיים ושל העיתונות. שני הצדדים בבורמה מבצעים פשעי מלחמה", צוטט בשבוע שעבר בעיתון “הארץ" אמיר שגיא, סגן קונסול ישראל בארצות הברית, בפגישתו עם נציגות רבנים, בהתייחסו לדיווחים בתקשורת כי ישראל העבירה נשק לצבא בורמה בזמן שביצעה טיהור אתני; “יצוא הנשק שלנו צריך להיות למטרות ראויות", התבטא מצדו השר לביטחון הפנים, גלעד ארדן, בראיון בגלי צה"ל. אלא שהסוגיה הנפיצה הזו מעלה לא מעט שאלות, ובהן מהן מטרות ראויות, וכיצד הדבר מתיישב עם העובדה שבחודש מאי השנה אישרה ועדת החוץ והביטחון של הכנסת חבילת הקלות ליצואנים הביטחוניים, תוך אישור של תקנות פטור מקבלת רישיון ליצוא של רכיבים ביטחוניים, מערכות ואמצעי לחימה שעד כה יצואם היה כרוך בקבלת רישיון יצוא ממשרד הביטחון?

מבחינת הרבנים, יש כמה דרכי פעולה אפשריות. “יש שתי אסטרטגיות", אומר הרב שרלו. “האחת היא חקיקה. אני לא כל כך מאמין בה, אבל מכבד אותה. אם תושג – אדרבה. אני חותר להקמת ועדה שתלווה את יצוא הנשק של ישראל ותכניס שיקולים אתיים למערכת השיקולים. יש ועדות במשרד הביטחון שבהחלט שוקלות שיקולים מוסריים, אבל עיקר עניינן בסכנת זליגת הטכנולוגיה, ולא במוסר. הן מאוד מחמירות בכך שפטנטים טכנולוגיים ישראליים לא יזלגו ויסכנו אותנו. נשק קל לא מעניין אותן, כי לא מדובר על טכנולוגיה מורכבת. דווקא נשק שמשמש את הכוחות הכי בזויים בעולם - זוכה לפחות רגישות, אפילו על ידי אלה שאומרים שהכל בסדר. למעשה, אף אחד לא יודע מה קורה, אבל אני יודע שנשק לואו־טק לא מעניין אותנו, וכשזה לא מעניין אותנו, הוא מגיע למקומות מחפירים".

נתקלתם גם בהתנגדות ליוזמה מצד רבנים?
“יש רבנים שאומרים: כאשר אנו משקללים את האחריות הביטחונית שלנו מול השיקולים האתיים המוסריים, אנחנו מעדיפים להגן על עצמנו ולטפח את יצוא הנשק הישראלי כי אנחנו במלחמת הישרדות. גם אני מתלבט בדילמה הזו, אבל אני חושב שהגיעו מים עד נפש בשל המתרחש בבורמה ובסודן".

השר לשעבר, הרב מיכאל מלכיאור, גם הוא מיוזמי גילוי הדעת שנשלח אל הנשיא ראובן ריבלין, מבקש להזכיר כי לא מדובר בעניין של ימין ושמאל, דתיים וחילוניים “או כל חלוקה אחרת שאנחנו עושים ונופלים בה. זה פשוט עניין בסיסי", הוא אומר. 

לדבריו, "יש פה סוגיה מוסרית ממדרגה ראשונה שנוגעת בציפור הנפש של הקיום שלנו, וסוגיה נטו הלכתית, משנה, גמרא ורמב"ם מפורש. אסור למכור נשק לאנשים שמשתמשים – גם ליהודים וגם לא יהודים – בנשק הזה נגד חפים מפשע. זו גם, אגב, המדיניות המוצהרת של ממשלת ישראל. משרד הביטחון אומר: ‘אנחנו לא עושים את זה’.

אך לוועדה הבין־משרדית במשרד הביטחון מגיעות כמעט 40 אלף פניות בשנה, והיא כמעט לא פוסלת אף אחת. אנחנו יודעים אולי על 20 פסילות מכל מיני סיבות, והוועדה לא יכולה ללכת ולבחון כל כך הרבה בקשות. אני משער שמדובר באינטרסים כלכליים, וזה כואב, כי כל העולם שמנסה ללכת לפי כללים מוסריים ערכיים מזמן לא מוכר נשק למשטרים שמבצעים פשעים נגד אנושות, טיהור אתני או רצח עם. חבל שאנחנו, אזרחי מדינת ישראל, עלולים להיות שותפים מלאים לעניין הזה. מדובר על הקו האדום שבו שאנחנו הופכים לשותפים לפשעים נגד אנושות עם נשק שלנו. זה כתם על כולנו".

“אנחנו מסתמכים על מקורות כמו עיתונות זרה וחקירות בינלאומיות, כי אנחנו לא מקבלים את החומר", מוסיף הרב מלכיאור. “הבורמזים בעצמם מתגאים בזה באתרי החונטה הצבאית ואתרי ראשי הצבא, והיו חברות ישראלית שפרסמו שהן מוכרות נשק ומאמנות בבורמה. אנחנו תובעים שמה שמדינת ישראל ומשרד הביטחון מצהירים שזו המדיניות ואין בלתה - יעוגן בחקיקה. אבל הם בשום אופן לא מסכימים לזה, ואנחנו חוששים שאנחנו יודעים למה הם לא מסכימים לזה. אפשר להגיד שהתעשייה הצבאית חיונית לביטחוננו, אבל פה אין שום תירוץ כזה. אין תירוץ כשמדובר על פשעים נגד האנושות. הרי מזה העם היהודי סבל במשך אלפי שנים. זה לא סותר רק את ההלכה היהודית, אלא גם את כל הקיום היהודי וההיסטוריה היהודית".

“על אוזניים ערלות"

בינתיים מוטלת כאבן שאין לה הופכין הצעת חוק הפיקוח על יצוא ביטחוני (תיקון – הגבלות על יצוא ביטחוני לכוחות ביטחון שביצעו הפרות חמורות של זכויות אדם), התשע"ו־2016, שנוסחה על ידי ח"כ תמר זנדברג (מרצ) וח"כ יהודה גליק. הצעת החוק מבקשת להגביל את היצוא הביטחוני למדינות שלגביהן יש למשרד החוץ מידע שלפיו קיימים בהן כוחות ביטחון שביצעו הפרות חמורות של זכויות אדם. הצעות חוק זהות הונחו כבר על שולחן הכנסת ה־19 ועל שולחן הכנסת ה־20, אך הוסרו.

על פי הצעת החוק, “לאור היעדר התייחסות מפורשת בחוק הפיקוח הישראלי לשיקולים הנוגעים לדיני זכויות האדם והמשפט הבינלאומי ההומניטרי, מדינת ישראל עלולה לתרום לליבוי סכסוכים אלימים ברחבי העולם שבהם מתבצעות הפרות קשות של המשפט הבינלאומי וזכויות אדם".

מנסחי ההצעה מציינים כי מנתוני האו"ם עולה כי בורמה לא לבד; על פי דוחות האו"ם, במהלך השנים היה יצוא של ציוד ביטחוני ישראלי למדינות שבאותה העת בוצעו בהן הפרות חמורות של זכויות אדם, למשל לצ’אד ב־2008 בזמן מלחמת האזרחים העקובה מדם שהתקיימה שם; לרואנדה ב־2008, בזמן שלפי משרד החוץ האמריקאי התקיימו שם הפרות חמורות של זכויות אדם על ידי כוחות הביטחון. רואנדה עצמה הייתה מעורבת במלחמה רבת־השנים בקונגו ובחימוש המורדים שם (כולל תמיכה במיליציות שעושות שימוש בחיילים־ילדים). מהנתונים עולה עוד כי היה יצוא ביטחוני ישראלי לקניה בשנת 2011, בזמן שלפי משרד החוץ האמריקאי כוחות הביטחון שם היו מעורבים בעינויים, אונס והריגה ללא משפט. מהנתונים עולה כי גם בעבר הרחוק יותר משרד הביטחון אישר יצוא ביטחוני למדינות מפוקפקות ולמשטרים דיקטטוריים או לא יציבים, אף שהקהילה הבינלאומית חזרה וטענה כי הם מפרים באופן שיטתי את זכויות האדם של אזרחיהם, את המשפט הבינלאומי או מעורבים בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות.

כך, ב־2016, בעקבות פנייה של עו"ד איתי מק לפרקליטות המדינה, שבה דרש לפתוח בחקירה פלילית נגד האחראים ליצוא הביטחוני הישראלי לרואנדה, חשפה הפרקליטות כי מנכ"ל משרד הביטחון הקפיא את היצוא הביטחוני הישראלי לרואנדה שישה ימים לאחר תחילת רצח העם בה בשנת 1994.
על פי הצעת החוק, “לאור היעדר התייחסות מפורשת בחוק הפיקוח הישראלי לשיקולים הנוגעים לדיני זכויות האדם והמשפט הבינלאומי ההומניטרי, מדינת
ישראל עלולה לתרום לליבוי סכסוכים אלימים ברחבי העולם שבהם מתבצעות הפרות קשות של המשפט הבינלאומי וזכויות אדם".

“הצעת החוק הזו הוגשה ונפלה בסוף 2015", מספר ח"כ גליק. “ניסיתי להגיש אותו שוב, עם כניסתי לכנסת, אך באו אלי שר הביטחון ושר הרווחה חיים כץ, שהוא באופן לא רשמי נציג ועד העובדים של התעשייה האווירית. בשורה התחתונה כץ אמר לי: אני אלחם בחוק הזה בכל מאודי כי זה יפגע בתעשיות הנשק הישראליות שמפרנסות מאות משפחות. שאלתי: אם ישראל הייתה מקימה מערכת מכירת סמים עולמית למאפיה, גם היית מתנגד? הוא אמר: זה לא אותו הדבר. תעשיות נשק הן המומחיות של מדינת ישראל".

“אני מנסה להבין את המתנגדים לחוק. כל אחד אמר לי תירוץ אחר", מוסיף ח"כ גליק. “קיימת התנגדות של משרד הביטחון בגלל אינטרסים של מדינת ישראל. הטענה היא שאם לא נמכור – אחרים ימכרו. תשובה נוספת הייתה: יש לנו אינטרסים מדיניים. אם אנחנו רוצים לאפשר ליהודי אתיופיה לעלות לארץ, אנחנו צריכים לשמור על קשר טוב עם הסודנים. יש שיקולים מדיניים. אמרתי: החוק מדבר על הפרות זכויות אדם חמורות, וכל העולם מבין את זה. איך אנחנו יכולים כמדינה יהודית, אור לגויים, להרשות לעצמנו למכור נשק למדינות אלה כי כל העולם לא מוכר להן? כל מה שהעליתי עד לרגע זה נפל על אוזניים ערלות. משרד הביטחון לא מוכן להגיד מה ולמי אנחנו מוכרים. במשרד הביטחון יש אגף פיקוח על סחר בנשק הישראלי, והם טוענים שיש להם הנחיות משלהם, ומה שמעניין אותם זה ביטחון ישראל. אבל אני לא מעלה בדמיוני שחייל עומד עכשיו בבורמה והורג אישה בעזרת עוזי".

ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: ״מדיניות הפיקוח על הייצוא הביטחוני נבחנת באופן תדיר, בהתאם לשיקולים שונים, מדיניים ואסטרטגיים. מדיניות זו מביאה בחשבון גם את מצב זכויות האדם במדינת היעד, כמו גם את מדיניות מועצת הביטחון של האו"ם וגורמים בינלאומיים נוספים. תהליך החקיקה המוזכר בכתבה אינו מוסיף דבר על תהליך קבלת ההחלטות הקיים כבר היום, שבו משרד החוץ הנו שותף מרכזי. זאת ועוד, חוק הפיקוח על היצוא הביטחוני (2007) מעגן באופן ברור את מעמדו של משרד החוץ בתהליך קבלת ההחלטות על יצוא בטחוני. משרד הביטחון ומשרד החוץ מייחסים חשיבות רבה ורגישות לזכויות האדם במדינות היעד לייצוא ביטחוני, לצד שיקולים מדיניים ואסטרטגים נוספים שמובאים בחשבון בתהליך״.
ממשרד הרווחה בחרו שלא להגיב.