שלושים למותו של דורון רובין: אלה כשלי צה"ל שחשף בסדרת ראיונות

כשנתיים לפי מלחמת יום כיפור התקיים בפו"ם, המכללה הבין–זרועית לפיקוד ולמטה, תרגיל להגנת סיני - הכנה לאפשרות שצבא מצרים יתקוף בהפתעה את צה"ל בחזית תעלת סואץ. בסיכום התרגיל התקיים דיון בשאלה אם הצבא צריך להיערך בהגנה קבועה בתעלה, בסגנון קו בר־לב, או בהגנה ניידת, כפי שהציעו האלופים ישראל טל ואריאל שרון.
 

אחד החניכים, רס"ן דורון רובין, קם ואמר: “מה שלמדתי מהתרגיל הוא שמפקדי המעוזים צריכים ללמוד היטב את מילות ההמנון הלאומי שלנו, אף שזה לא יעזור להם, כי אין סיכוי שמישהו מהם יישאר בחיים אם המצרים יתקפו". 
 

מפקד פו"ם, תא"ל (לימים אלוף) מוסה פלד, שאל בזעם את החניך הנועז: “למה אתה מתכוון?". רובין השיב: “לפי לקחי התרגיל שלנו, במצב השורר היום בחזית התעלה אין שום סיכוי שאחד המעוזים ישרוד".  פלד: “כך לא מדבר קצין בצה"ל! תתנצל!". אבל רובין נותר בשלו: “אין סיבה שאתנצל. אם בפו"ם לא נאמר את מה שאנחנו חושבים, אז איפה נאמר את זה?". 
 

פלד נשך את שפתיו וסיים בזעם את הדיון. לרובין נוסף יריב שהמתין לו בפינה, כמקובל בתרבות הצה"לית.
 

שנתיים לאחר אותו דיון, במלחמה, התברר כי רס"ן רובין צדק ותא"ל פלד טעה, כמו רוב הקצינים הבכירים בצה"ל. רובין התפתח להיות אחד הקצינים הפתוחים והביקורתיים בתולדות הצבא. המורשת שהנחיל בו נותרה משמעותית. הוא השפיע הרבה יותר מגנרלים אחרים שעקפו אותו בדרך לפסגה.
    

כשנתיים לפני אותו דיון התקיים תרגיל של הצנחנים במדבר יהודה. כהיסטוריון של החטיבה, הצטרפתי לגדוד 50 של הנח"ל המוצנח, שעליו פיקד אז סא"ל אריה צידון (צימל), לימים תא"ל. דורון היה סגנו. הבחנתי בליקויים רבים בתרגיל. בדיון של מטה הגדוד ומפקדי הפלוגות בלילה הצבעתי עליהם. 

 

הדברים התקבלו באי־נחת. היו שלחשו: “מי הטיפוס הזה שאפילו לא עבר קורס קצינים? עליו להסתפק בהאזנה ולא להשמיע את דעתו". הרי לא הייתי יותר מאשר חובש קרבי בצנחנים והיסטוריון. 
 

רובין התערב. דרש מכולם לשמוע את ההערות שלי   ולהתייחס אליהן ברצינות. לדעתו, צדקתי. אז התגלה בפני מפקד ישר, המוכן לחשוף כשלים שהוא אחראי להם. זו תופעה נדירה מאוד, בכל ארגון, ובוודאי צבאי. מאז קיימנו קשרים קרובים, עד סמוך למותו, לפני כחודש. רבות מהשיחות בינינו הוקלטו. הרי מקצת ממה שאמר במהלך 47 שנות הידידות שלנו.

 

קרב ואדי מבעוק

 

“בזמן מלחמת ההתשה הובלתי בלילה, כסמג"ד, מסע הזוי דרך הביצות למעוז ‘טמפו', שבמלחמה נקרא ‘בודפשט'", נזכר רובין. “המשימה הייתה להביא למוצב המנותק אוכל. היו שם שמונה גוויות של חיילינו שלא פונו במשך שבוע עקב ההפגזות המצריות. חזרתי מזועזע. אם מוסה פלד היה משתתף במסע הזה, הוא לא היה מתרגש כל כך ממה שאמרתי בדיון על הגנת סיני. לפני כיפור קיבלתי את הפיקוד על גדוד צנחנים 202. סמוך למלחמה היה לנו תרגיל חטיבתי אומלל בפיקוד עוזי יאירי, שלא התאים להיות מח"ט צנחנים. בתרגיל בוצעו כל הליקויים האפשריים".
 

“כזה פרצוף יש לצבא שממנה ראשי לשכות למפקדי חטיבות. שרון ורפול אף פעם לא היו רל"שים. הוא נהרג בפיגוע במלון 'סבוי' בתל אביב. הרי הייתה לו אחריות על מה שקרה בחווה הסינית וחלק לא קטן באשמה. כשפרצה המלחמה התאספנו בתל נוף. ראיתי אותך על מרפסת מטה החטיבה וחשבתי על איזה ליקויים תכתוב אחריה.
 

“למחרת הוקפצה החטיבה לראס סודר. הגדוד שלי נתקע ברפידים בגלל איסור חיל האוויר לנחות בראס סודר. הלכתי למפקדת אוגדת סיני. מצאתי שם את פינקו (ברוך הראל), סגנו של האוגדונר אלברט מנדלר. כולם היו על מדי א' מגוהצים, עם כל טקסי המשמעת המטומטמים שהיו נהוגים אז בשריון של טליק וגורודיש. איש מהם לא ידע מי נגד מי. הייתה אנדרלמוסיה. לא ידעו מה לעשות איתי. אמרו לי לשמור על המחנה. במשך שנים התאמנו לפעול בעורף האויב, ובמלחמה מציבים אותנו כשומרי מחנה - ללמדך על הפער בין אימונים למלחמה. 
 

"למחרת הגיעו זחל"מים. לקחתי את הגדוד ונסעתי למתלה, שם פגשתי את אלברט. אמרתי לו שאני רוצה עבודה. גם הוא לא ידע מה לעשות עם גדוד הצנחנים. ישבתי על המפות והאזנתי לקשר. הצעתי לו להוציא בלילות חוליות מערבה ולפגוע בחניוני הטנקים של המצרים כדי להוריד להם את המוראל. הוא אישר, וזה מה שעשינו עד 14 באוקטובר כגדוד עצמאי, בלי חטיבה ובלי הוראות מהאוגדה. את אלברט לא ראיתי אף פעם בשטח אלא במפקדתו. פעם נכחתי בשיחה קשה בינו לבין מח"ט 401, דן שומרון, שאמר לו: “אולי תרד פעם לשטח?". את מי שמסתפק בפיקוד מאחור לא ראוי לכנות ‘מפקד'.
 

“סיפחתי אלי כמה טנקים שתעו בדיונות והפכתי להיות מפקד כוח משולב, כמעט מח"ט. אומנם לא מבחינת היקף הכוח שעמד לרשותי, אבל מבחינת המשימות שביצעתי. את השפעת חדירות המחץ של הגדוד על המוראל המצרי, ועל תפקוד צבאו, איש לא שקלל. אם כך היו נוהגים כל הגדודים בחזית המצרית היה למלחמה פרצוף אחר.
 

“ב–14 באוקטובר היינו פרוסים מדרום לוואדי מבעוק להגנה על צומת נווה–יורה, כדי לחסום את הדרך למתלה. בהתקפת השריון המצרית הגדולה באותו יום התקדמה מולנו חטיבת טנקים מספר 3. בסך הכל, עם כמה טנקים ששדדתי ומחלקת תותחים ללא רקע, המצרים יכלו לרמוס אותנו בלא קושי. היה לי אליבי לסגת מזרחה. אבל בכיפור הכרתי רק את הכיוון מערבה. זה גם מה שאמרתי למפקדי הטנקים כשהם רצו ‘לשפר לאחור', דהיינו - לברוח. הצלחנו לעמוד מול השריון המצרי, עד שהגיעו לעזרה כוחות נוספים שפעלו תחת פיקוד הגדוד. השמדנו כמאה טנקים ולקחנו בשבי גדוד קומנדו מצרי על נגמ"שים.

קלמן מגן שהחליף את אלברט בפיקוד על האוגדה עלה בקשר. אמרתי לו שהמצרים בורחים ואני מתכוון לרדוף אחריהם. הוא אמר לי: ‘אל תעז לזוז ממקומך'. יכולנו להגיע באותו יום עד למים, אבל את הפקודה הזאת מילאתי. אני מעריך שחיסול חטיבת השריון המצרית באותו יום היה האירוע המרכזי ששבר אותם וחולל מהפך במלחמה. אבל במורשת הקרב של צה"ל מי שתפס מקום מרכזי במלחמה היה גדוד 890, שנשלח בצורה לא אחראית לחווה הסינית וניהל קרב היחלצות מיותר. הקרב שלנו נשלח לבונקר. ללמדך איזה ערך יש למורשת הזאת".
 

“בוודאי שלא. כולם השתתפו בשלבים מאוחרים של הקרב והם זוקפים לזכותם את ההכרעה. אבל אם אנחנו היינו נסוגים ולא עומדים לבדנו, לא היה מי שיעצור את  המצרים. בהמשך, הגדוד פיקד על הקרב. השאלה אינה למי מגיע הכבוד, אלא מה היה באמת. את זה צריך לחקור, ומלחמת כיפור לא נחקרה. את זה למדתי היטב כשהייתי ראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל, שבה נכלל ענף היסטוריה".

 

כישלון, בלי חוכמות

 

במלחמת לבנון הראשונה פיקד רובין על חטיבת שריון 500 שפעלה במסגרת אוגדה 162 של תא"ל (לימים אלוף) מנחם עינן. משימת האוגדה הייתה לנוע במהירות על הציר המרכזי בהרי השוף כדי להגיע בהקדם לכביש ביירות–דמשק, לכתר את הכוחות הסורים שבבקעה ולהניע אותם לסגת לארצם. אבל האוגדה נתקעה בגלל כוחות סוריים קטנים מצפון לעיירה הזעירה עין זחלתא - ולא ביצעה את משימתה.
 

 

“הייתה הרגשה קשה של כישלון, בלי חוכמות", רובין הודה. “התחלנו לא טוב בבוקר וסיימנו לא טוב בערב. הייתה לי שיחה קשה מאוד עם המג"דים בצהריים. אמרתי שאסור לנו לנוע בבהלה אחורנית. הם היו צריכים להשיב אש ולהסתער. ייתכן כי הדברים היו נראים הרבה יותר רע, אבל כך חינכו אותי. אי אפשר לשפוט הצלחה או כישלון של קרב רק לפי כמות הנפגעים. שיפור לאחור נובע מפחדנות שבהרבה מקרים אין לה בסיס".
 

סא"ל בדימוס אבי ליאור מציג עוד מקרה שבו נחשפה אישיותו של רובין. “במלחמת לבנון הראשונה הייתי מג"ד מילואים של גדוד שריון", הוא מספר. “אחרי השלב הראשון של המלחמה זימן הרמטכ"ל רפול את המג"דים ומעלה לכנס בקיבוץ איילת השחר. על הבמה עלו מפקדי החטיבות, עם תמונות וסרטים, וסיפרו עד כמה הצליחו. ברור היה שכולם משקרים. חזרה לצה"ל אווירת מלחמת ששת הימים - ללא הישגי אותה מלחמה. דורון עלה לבמה ואמר: ‘רבותי, עשיתי הרבה שטויות. הגעתי לעין זחלתא והתברברתי'. לא היה עד אז מקרה שמפקד חטיבה עמד בפני כל סגל הפיקוד הבכיר של צה"ל, הודה שנכשל ותיאר את הכשלים כדי להפיק מהם לקחים. 
 

“בסוף הכנס עלה רפול לבמה ואמר: ‘חוץ מדורון כולם סיפרו סיפורים. אני לא מוכן שהסיכום יתנהל בצורה שאתם מתארים. אזמן עוד כנס, ואני רוצה לשמוע את האמת. מי שלא יאמר את האמת - יעוף'. הכנס השני היה בבית החייל בתל אביב. דורון שוב דיבר, דוגמה לאיך צריך לתאר את האירועים. אחריו דיברו מפקדי הגדודים. האמת החלה להיחשף, אבל לא עד הסוף. רפול זימן כנס שלישי שבו הוא אישית תחקר את המח"טים. השמיע להם את רשתות הקשר, הראה את תמונות המזל"טים, הוכיח שהם משקרים. שניים הוא זרק מצה"ל. רפול העריץ את דורון על יושרו וקשיחותו בשדה הקרב. בזכות רפול הוא התקדם ונהיה אלוף, אף על פי שרבים חיכו לו בפינה כדי להכשילו".

 

מבצע כחול וחום

 

בלילה שבין 8 ל–9 בדצמבר 1988 תקף צה"ל במבצע משולב - יבשה, אוויר וים - שנשא את השם “כחול וחום", את מפקדתו של אחמד ג'יבריל, מייסד ומפקד ארגון “החזית העממית לשחרור פלסטין" בעיירה נועיימה, כשמונה ק"מ מדרום לביירות. 
 

מפקדת ג'יבריל הייתה מורכבת מבונקרים תת–קרקעיים, שהותקפו לפני כן - ללא הצלחה - על ידי חיל האוויר. את היעד תקפו צוותים של גולני, שעליהם פיקד המח"ט ברוך שפיגל. אליהם צורפו שלוש חוליות של הקומנדו הימי. במבצע נעשה ניסיון להשתמש בכלבים שלגופם הולבשו חגורות נפץ. הם היו אמורים לחדור למערות התחמושת של המחבלים ולהתפוצץ. 
 

על כל הכוחות פיקד האלוף רובין מחפ"ק בספינה בלב ים. הוא היה אז ראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל וממונה על מפקדת העומק. זה היה מבצע משולב בעומק שטח האויב, הראשון לאחר עשור, והופעלו בו אמצעים מיוחדים חדשים. במבצע נהרג מפקד גדוד 12 של גולני, סא"ל אמיר מי–טל, ונפצעו שלושה לוחמים. 30 מחבלים נהרגו.
 

במהלך המבצע אירעו תקלות רבות. כבר בתחילת הדרך הציע מפקד סיירת גולני ארז גרשטיין לשפיגל לא להשלים את המשימה ולסגת לספינות. המח"ט דחה את ההצעה. גרשטיין, שהגיע ראשון ליעדו, פתח באש עוד לפני שהכוחות האחרים התמקמו בשלהם. בכך נתן התרעה למחבלים ונמנעה ההפתעה. 
 

הלוחם בנדר, מהכוח של מי–טל, העיד בתחקיר: “במקום להתגנב, רצנו שפופים על שביל הכורכר. היינו שחורים והשביל היה לבן. נעמדנו צמודים בערך 70 מטר מהמערות. מולנו היו שלוש מערות ענק ובתוכן עשרות מחבלים ישנים. היינו מוכנים ושנייה לפני שפעלנו שמענו פתאום צעקות היסטריות: ‘יהוד! יהוד!'. אחריהן בא צרור מכוון. היורה היה הש"ג שלהם, שהייתה לו עמדה על מזלג הוואדיות, 20 מטר לפני הוואדיות". 
 

ממכת האש נהרג מי–טל ושני לוחמים נפצעו. פעולת הכוח השתבשה, והלוחמים התרכזו בחילוץ הנפגעים. גם במהלך החילוץ - באמצעות מסוקים - התגלו תקלות. בין היתר ארבעה לוחמים נותרו בשטח במשך שבע שעות. מטוסי חיל האוויר תקפו את המחבלים בכל הגזרה ומנעו מהם ליצור איתם מגע, על מנת לשבות אותם או לחסלם. הארבעה אף נתקלו בחוליית מחבלים - והרגו אותה. שלוש פעמים ניסו מסוקים להגיע אל הכוח ונאלצו לסגת בשל האש האינטנסיבית שנורתה לעברם. בניסיון הרביעי החילוץ הצליח.
 

שעה ורבע לפני החילוץ קיים ג'יבריל מסיבת עיתונאים בבונקר שהיה אחד מהיעדים - ולא פוצץ. הוא הציג אמצעי לחימה שאנשי גולני השאירו בשטח ומפה מבצעית. 
 

הרמטכ"ל דן שומרון העניק צל"שים לשני הטייסים  שחילצו את הכוח. שר הביטחון יצחק רבין אמר בישיבת ועדת החוץ והביטחון כי לא היה מאשר את הפעולה לו ידע כיצד תתפתח. שמרון טען לעומתו: “זו הייתה פעולה מוצלחת שבוצעה ברמה גבוהה מאוד".
 

בציבור המבצע פורש ככישלון, שאותו ייחסו רבים לרובין. עד היום יש הטוענים שבגלל האירוע הזה הדיח אותו אהוד ברק מצה"ל. 
 

רובין: “מיד נשמעו רינונים על כך שזה כישלון של דורון, כי 24 שעות אחרי הקרב, ועוד לפני שהתחילו התחקירים וביררו מה באמת התרחש שם, הצהרתי שהאחריות היא עלי. אכן נהרג סגן אלוף וג'יבריל חשף שנהרגו כלבים. זה זעזע את הציבור וגם את שר הביטחון. לרובם, ואף לרבין, לא היה מושג מה זאת פעולת עומק משולבת. גם בשחרור בני הערובה באנטבה נהרג סגן אלוף (יוני נתניהו), ורבין כראש ממשלה התפאר בהישג. הצלחה או כישלון של מבצע צבאי אינם נמדדים לפי דרגת ההרוגים או לפי מספרם. 
 

“כשלקחתי על עצמי את האחריות, שחררו כל האחרים את עצמם מאחריות - הרמטכ"ל, סגנו, מחלקת מבצעים. הם מצאו פראייר וחשבו את עצמם לגיבורים. התחקיר הראה שהליקויים נבעו בגלל רפיסות הכוח המבצע, דהיינו, הליקויים היו ברמה הטקטית ולא האופרטיבית. בצבא מקצועי מבחינים בין הרמות. אשמתי היחידה הייתה שבמקום להטיל את הביצוע על סיירת מטכ"ל או על הצנחנים, הוא הוטל על חטיבת גולני, כי זה היה תורם. הם לא לקחו יחידות אורגניות אלא צוותים שכביכול הגיע להם ‘הצ'ופר' - וקרסו לגמרי. את המחיר אני שילמתי. הרבה שנים, גם אחרי שהשתחררתי, טרחו רבים להזכיר מאחורי גבי את ‘כישלוני' זה".

 

המלך עירום ומכוער

 

“המפגשים שלי עם קצינים בכירים, עוד לפני שהייתי בכלל קצין, עוררו בי ספקות לגבי כישוריהם והבנתם הצבאית", דורון אומר. “בכיפור כשלו הרמטכ"ל דדו ואלופי הפיקודים, גורודיש בדרום וחקה (יצחק חופי) בצפון. השאננות במטכ"ל בתקופה שקדמה למלחמה נבעה מחוסר מקצועיות. על צה"ל פיקדו פלמ"חניקים, שמאז שלמדו את תורת וינגייט בשנות ה–30 לא קיבלו שום הכשרה. הם קידשו קרבות שהוכחו ככישלון מוחלט. אחרי מלחמת העצמאות פיקד רבין על קורס המג"דים בלי שהיה לו איזשהו רקורד צבאי. אחר כך היה ראש מה"ד במטכ"ל והשרלטנות חגגה. נפגשתי איתו. הוא התאפיין בלזכור הרבה פרטים, אבל את התמונה הכוללת לא הבין. 
 

“אחרי כיפור הגעתי למסקנה שהפיקוד הבכיר של צה"ל אינו יודע לנהל מלחמה. הם גם לא הכירו ובוודאי שלא הבינו את הקרבות שניהל הצבא. אם היו חוקרים לדוגמה את קרב החרמון של גולני, היו רואים שהמח"ט אמיר דרורי התנהל כמו בוק. מח"ט הצנחנים חיים נדל עמד למעלה, בחרמון הסורי, אחרי שביצע את משימתו בלא דופי, ואמר ברומנית המפורסמת שלו לסגנו של חקה, קותי אדם, שפיקד על הכיבוש החוזר של החרמון הישראלי: ‘אני למעלה. אני יורה להם בתחת'. קותי השיב לו: ‘החרמון זה בשביל גולני'. דרורי ניהל את ההתקפה לאורך הכביש די בשלומיאליות. נהרגו 55 חיילים ונפצעו 80, אבל דרורי כמעט נהיה רמטכ"ל.  זאת האמת הלא נעימה על המטה הכללי.
 

“כשהגעתי למטכ"ל רציתי לומר: ‘חברים, לא התקדמנו לשום מקום'. החלטתי לשנות את אופי ההדרכה בצה"ל, להתחיל בפו"ם, ולהפוך את הלימודים שם להרבה יותר מקצועיים. לתחקר את הקרבות עד הסוף. הקמתי את פו"ם ברק".
 

“כל המטכ"ל היה נגדי חוץ מהרמטכ"ל החדש שומרון. הוא אפשר לי ליישם את תוכניתי. אמרו לי: ‘אתה השוחט של פרות קדושות'. השבתי: 'פרות קדושות חובה לשחוט אם רוצים להתקדם ולא להיתקע עם וינגייט ויצחק שדה'. הם ביקשו לדחות את הבשורה שהמלך הוא עירום בתחום התורה הצבאית.
 

 

"מהתנגדותם החריפה לחקור לעומק בפו"ם את קרבות צה"ל הבנתי שבמה"ד אסיים את הקריירה הצבאית שלי. אפילו לא אהיה מועמד לקידום. אבל שמתי זין ואמרתי לעצמי: ‘אני לא עושה חשבון לאיש'. להם אמרתי: ‘חבר'ה, לא באתי מהאפסנאות. איש לא יכול להגיד לי ללכת הצדה. הייתי בכל המקומות שאתם הייתם, ואני אומר לכם שהמלך הוא עירום'. זאת הייתה הבשורה הכי קשה. בדקתי קורס מפקדי אוגדות, אלופי משנה, ונתתי להם לנסח פקודת מבצע, להגדיר מטרה. כישלון טוטאלי".
 

“בוודאי, עירום והרבה יותר מכוער. הרי לכן אהוד ברק זרק אותי מצה"ל. אבל צה"ל הוא לא הבעיה היחידה. מקבלי ההחלטות האסטרטגים אינם הקצינים אלא ראשי המדינה, והבנתם עוד פחותה מהקצינים. יש לנו פוליטיקאים אבל אין לנו מדינאים. לשום מלחמה, חוץ מלבנון הראשונה, לא הוגדרו מטרות. אם הדרג האזרחי לא מגדיר מטרות - מקבלים את לבנון השנייה. הם מפחדים להגדיר מטרות שמא לא יושגו והאחריות תרבוץ עליהם. 
 

“קראתי את העדות של שרת החוץ ציפי לבני בוועדת וינוגרד. היא בכתה בעדותה כל הזמן: ‘אין לי יכולת לקבל החלטה!'. לא יכלה כי לא הייתה לה ולשאר חברי הממשלה תמונת מצב אמיתית על הנעשה בחזית. חבר ועדת וינוגרד, פרופ' יחזקאל דרור, שאל אותה: ‘יש לך רישום, גבירתי?'. היא סיפרה סיפורים. לא היה לה יומן אישי. לא היו פרוטוקולים.
 

“אולמרט וחברי ממשלתו לא זיהו את הקשר שבין מטרות למשימות. הם לא הגדירו לעצמם איך הם רוצים שהמלחמה תסתיים. לא היה דו–שיח בין הדרג הצבאי לאזרחי. כדי שיתקיים דו–שיח וכדי שמלחמות העתיד יתנהלו כהלכה יש לכונן ‘פו"ם ברק' אזרחי, שיכשיר נבחרי ציבור להגדיר מטרות מלחמה, להגדיר את מטרות־העל של המדינה, כדי שיוכלו לקבל החלטות אופטימליות. לא די בתואר בעריכת דין או במינהל עסקים. הפו"ם האזרחי לא יכול להיות מחלקה באוניברסיטה, עם כל הבולשיט שלומדים שם. 
 

מכאן מדלג רובין למלחמת המפרץ הראשונה ולתרדמה שנפלה על ישראל. “באוגוסט 1990 פלש סדאם חוסיין לכוויית", הוא אומר. “אמנון ליפקין שחק היה ראש אמ"ן. אני פיקדתי על מפקדת השליטה למבצעים מיוחדים. לא היו לנו מפות של עיראק. ראש חטיבת המחקר, דני רוטשילד, אמר לי: ‘אנחנו ישנו'. זה היה מחדל אדיר. ועדת חוץ וביטחון ניסתה לחקור את הנושא. המחדל נבע מכך שלא היה מי שקובע מה היעד שלנו - לוב, עיראק או איראן. יש לכך משמעות אסטרטגית ולא צבאית מצומצמת. אפילו מועצה לביטחון לאומי ראויה לשמה אין לנו, כי כל ראשי הממשלות טרפדו אותה. הם רצו לנהל לבדם את האסטרטגיה של ישראל, מבלי שהיו להם כלים לכך".

 

שיח של חירשים

 

כאן מגיע רובין לפרק האחרון, והכואב, בשירות שלו בצה"ל. פרק ההדחה. 
 

“ברק התמנה לרמטכ"ל באפריל 1991. הייתי אז בן 47, וחבר המטה הכללי מאז ינואר 1987. זמן קצר מאוד אחרי שהתמנה הוא זימן אותי לשיחה. הייתי בטוח שיציע לי להיות אלוף פיקוד. הוא היה קר מאוד. הסביר לי שהוא רוצה להצעיר את המטכ"ל ואין לו תפקיד בשבילי. גם לא הציע לי ללכת ללימודים. אמרתי לו שיש במטכ"ל אלופים מבוגרים ממני וביקשתי שינמק מדוע הוא מבקש ממני לפרוש. זה היה דו–שיח של חירשים. לקראת סוף השיחה שאלתי אותו: ‘מאיזה קרבות חזרת שאני לא הייתי בהם. אני קצין קרבי, לא בוגר סדנאות אגף תכנון. האם באחד הקרבות הייתי לא בסדר?'. אמר: ‘לא'. אמר שנקבע פגישה נוספת וסיכמנו שלא מדברים על זה. 
 

 

“בפגישה השנייה הוא לא שינה את דעתו. השיא שלה היה שהוא אמר: ‘בוא נסכם מה מפרסמים בהודעת הפרישה'. אמרתי: ‘לא מכיר מקום שבו המת מספיד את עצמו. תן לי זמן ואיידע אותך איך אגיב. לא אשתף איתך פעולה'. ביקש לשמור את העניין בסוד, אבל זה  נודע לכרמלה מנשה והיא פרסמה את דבר פרישתי המפתיעה מצה"ל ברדיו.
 

“לאחר סיום השיחה השנייה, כשהיה ברור שברק עומד על דעתו, נכנסתי ללשכה של סגנו, ליפקין שחק. אמרתי  לו: ‘תגיד, מה קורה פה?'. הוא לא יכול היה להסתכל לי בעיניים. לא אמר מילה, הרים ידיים ושתק. שאלתי איך זה קרה, הוא לא השיב. שר הביטחון היה אז משה ארנס. נפגשתי איתו. שאלתי אם הוא מכיר אותי. הודה שהוא לא יודע כלום. ראיתי שאין עם מי לדבר וברק עושה מה שהוא רוצה. כשמונה לרמטכ"ל הוא החליט לזרוק מצה"ל שני אלופי צנחנים, את ייה (יורם יאיר) ואותי. אז נהרגה בתו של ייה והוא לא מימש את כוונתו. אותי הוא זרק".

 

יחיד ומיוחד

 

מעטים הם מפקדי צה"ל שזכו להערצה מפקודיהם כפי שזכה לה דורון רובין. למעטים גם הייתה מנהיגות קרבית כפי שהייתה לו. יושרה, כפי שהקרין, כנראה לא ניתן למצוא בכלל בתולדות הצבא. והיא גם זו שמנעה ממנו להיות אלוף פיקוד, מפקד חזית וכנראה רמטכ"ל, תפקיד שלו היה ראוי. 
 

היו שסברו שיושרו הוא ביטוי לתמימותו. ואדם תמים הרי אינו יכול לנהל מערכות גדולות ומורכבות או לפקד עליהן. ולראיה, אמרו, “דורון נכשל בחייו האזרחיים, בתחום הפוליטי ובתחום העסקי". 
 

רובין היה ער לביקורת נגדו. ולמרות זאת, עד מותו דבק ביושרו שעשה את חייו לקשים מאוד. בכך השאיר לצה"ל ולמדינת ישראל מורשת שקידמה במשהו את מציאות חיינו.