"הזיכרונות האמיתיים היו דומים לרוחות רפאים" (גבריאל גרסיה מרקס, "צליינים מוזרים")
באחד הכינוסים לאחר מלחמת ששת הימים השתתפו מפקדי החטיבות בפיקוד המרכז. אורי בן ארי, מח"ט הראל, ואליעזר אמיתי, מח"ט הירושלמית, דיברו כעשר דקות כל אחד. מוטה גור, מח"ט 55, הרצה אחריהם באריכות את משנתו. כשסיים לחש בן ארי לאמיתי, ואולי להפך: "אנחנו את המלחמה הזו הפסדנו".
אבל הקרב על הזיכרון הוכרע עוד קודם לכן, עם הירייה האחרונה של מלחמת ששת הימים. הצנחן יורם זמוש הניף את הדגל על הכותל, והסמח"ט משה סטמפל הכתיב לו מילות נצח שנרשמו בדיו על הכחול–לבן: "דגל ישראל מונף היום, כ"ח באייר תשכ"ז, על הכותל המערבי בירושלים, בידי חיילי חטיבת הצנחנים 55 היא חטיבת משחררי ירושלים".
51 שנה אחרי כן, בהשקת הספר "67' - ירושלים, מלחמה", הדהדו בבית הנשיא קולותיהם של כל מודחי הזיכרון, של כל הלוחמים שחשו שהצנחנים שללו מהם פיסת תהילה. "50 שנה דיברתי על לבם של אחי הצנחנים וביקשתי והפצרתי בהם לא אחת שיוסיפו את האות מ' לכינוי 'משחררי ירושלים'", זעק אל"ם במיל' יוסי לנגוצקי, שפיקד על סיירת חטיבת ירושלים בששת הימים, "וכל כך למען תצא לאור האמת, שהיא חטיבת הצנחנים ממשחררי ירושלים, אך ללא הועיל".
אין זה ויכוח על קוצו של מ'. זה קרב על עתיד המורשת, על זהות התודעה, על מה בדיוק דור לדור יביע אומר. מי שהבין זאת כמעט בזמן אמת היה מוטה גור עצמו. בספטמבר 67', כשהוא נישא על כנפי הרוממות, הלין קצין המודיעין שלו אריק אכמון באוזניו: "החבר'ה נורא לא מבסוטים מכל המהומה שאתה עושה סביב ירושלים". מוטה, איש עם חוש להיסטוריה, השיב: "תגיד לחבר'ה שלך שיפסיקו להיות היפוקריטים (מתחסדים), רפול עשה בפתחת רפיח מלחמה יותר גדולה משלנו, אבל בעוד 30 שנה, כשאתם תספרו לנכדים את מעללי הגבורה שלכם בירושלים, איש לא יזכור את רפול ואת ההבקעה של חטיבה 35 בפתחת רפיח. אני דואג כבר עכשיו להיסטוריה".
ספרו של ד"ר גדעון אביטל–אפשטיין (הוצאת מטר, מימון וחסות עמותת גבעת התחמושת) מנסה ללכת בצל ההיסטוריה. לחבר בין אירועים מתערפלים לזיכרונות מתפוררים. המשימה ראויה, אך אין הספר חף מרבב. הדפים עמוסים, זועקים ליד עורך קשוח. הטקסט ארכני, הפרקים המקדימים ידועים, לעתים אפילו מייגעים. ההיבטים הצבאיים של ישראל מאז הקמתה ברורים, הזירות מוכרות, והאויב גלוי. לגיטימי לגמרי לרקוח תמהיל בין הסיפורי לצבאי, בין האישי לפיקודי. אבל כאן התמהיל מהול מדי. מים רבים, רבים מדי, זורמים תחת הגשר הזה. חגורת דגמ"ח הדוקה הייתה עושה חסד לא רק עם גזרתו של הספר (531 עמודים), אלא גם עם תוכנו. שורות השירים, למשל, כ"מעל פסגת הר הצופים", "ירושלים של זהב" ו"מה אברך" בראש כל חלק פורטות על מיתרי הגעגוע. אבל הן מוליכות את הקורא על שביל הטשטוש שבין פולקלור להיסטוריה צבאית. שוללים מהספר זהות חדה.
ואחרי שאמרנו כל זאת, אפשר לקבוע בביטחון שעבודת חייו של גדעון אביטל חשובה ביותר. ניסיון מאומץ לספר את כל סיפור המלחמה על ירושלים. לעשות צדק עם כל מי שהקיזו מדמם על העיר. חטיבת החי"ר הירושלמית (16), החטיבה הממוכנת הראל (10), לוחמי פלוגת הטנקים הירושלמית, חיל האוויר וכמובן צנחני חטיבה 55. אין בספר הזה חיילים אלמונים. לכל לוחם יש כאן שם. חמוש ביכולת כתיבה משובחת, משוטט אביטל בין מצבות השיש של הר הרצל ומניב משפטים על גיבורים נסתרים מעין: רחמים (רמי) חלפון, האחים אבנר, יעקב ואלימלך ליכטנשטיין, מיכאל (מיכה) פייקס, יובל ביהם, יעקב בוכמן–עילם (חובי) ועוד רבים. איש–איש וסיפורו.
להתאבד על האמת
גם ד"ר גדעון אביטל (65) הוא סיפור. גדע קריירה משפטית פורחת, כתב את "פלא פה נס" ואת "1973 - הקרב על הזיכרון", והילך על הממשק שבין היסטוריה לזיכרון קולקטיבי, בעיקר כזה שעוסק בטראומה. את הטראומה שלו חווה בתור קמ"ן של איציק מרדכי בחווה הסינית. כל הסיכויים שבין שורדי הקרב על ירושלים מצא את אחיו להלם. את מי שמתבוססים כבר 50 שנה בצער מלחמה עתיקה. הגבעה הייתה מיד לסמל הניצחון הקולוסלי, אבל בוורידיהם לא רעמה התרועה. הם הלכו לאיבוד במצר שבין סיוטיהם לייצוג הטריומפלי של גטיסברג שלנו באתוס הלאומי. "לרגל 50 שנה למלחמה מתרחש תהליך. העברת האלונקה מהקהילה הזוכרת לקהילת הזיכרון", מסביר אביטל. "מידי גיבורי המלחמה, קורבנותיה ובני משפחותיהם למרחב הציבורי".
אבל הגיבורים שעל הפרק טלטלו את האלונקה. כמעט השליכו מעליה את הפצוע. הלחימה בתעלות הזיכרון, המאבק העיקש על העדויות, איימו לדון את הספר לגניזה.
אך קרבות הרחוב המילוליים מרתקים לא פחות מאלה שהתנהלו בשטח בנוי. הלב יוצא אל חיילים קשישים שמכוונים חץ אחרון למוקד קורות הזמן, שראו בספר הזדמנות בלתי חוזרת לעמוד על שלהם או לחדול לעד. אלה גררו גם גילויי איבה במרוצת שלוש שנות עבודתו של אביטל. "פה ושם אף נערכו ניסיונות להכתיב לי כיווני מחשבה".
היית תחת אש.
"יום–יום ולילה–לילה. היו ניסיונות לשבור אותי. לאיים עלי. במישרין או באמצעות עוזרי המחקר שלי. שאם הספר לא ייכתב כמו שהם רוצים הוא לא ייצא".
מי?
"לא רוצה לומר ולא רוצה שתנחש כי אתה בטח מנחש. יש לי גם חמלה לאנשים. חלקם במצב לא טוב".
אבל הגיל לא עמעם את חדוות הקרב. מילים נכתבו בנשימה עצורה, התכתבויות נורו מאצבעות קלות על המקלדת. שעה חלפה לכל היותר בין טרוניה לתגובה. קראתי את המיילים, נשאבתי אל הלהט. עד שלא הייתה לי ברירה אלא לצטט בהרחבה את משבי הכאב, העלבון והחשבון. "אנחנו נלחמנו בגבורה", אמר לאחר המלחמה שבוי של הלגיון הירדני, "אבל החיילים שלכם לחמו כמו פדאיון, כמו מתאבדים". 50 שנה אחרי, הלוחמים הוותיקים המשיכו להתאבד על האמת שלהם.
מטרייה אווירית מהשב"כניק
יוסי לנגוצקי (84) הוא בנו של משה (מוסיה) לנגוצקי, ראשון חלוצי ים המלח. מאחוריו שרשרת תארים מכובדת: קצין (אל"ם) ודוקטור (לגיאולוגיה). אבי תגלית הגז "תמר" (ע"ש נכדתו), שפרצה את הדרך לחשיפות הגז הענקיות בים התיכון. הקים את ענף המבצעים המיוחדים שהצמיח את סיירת מטכ"ל, פיקד על היחידה הטכנולוגית של אמ"ן שאיתה זכה בשני פרסי ביטחון ישראל.
כמפקד סיירת החטיבה הירושלמית בששת הימים פרץ לארמון הנציב. הוא בעל עיטור המופת שהוביל את אנשיו במוצב הפעמון הירדני, שבחלק מתעלותיו לחם בגפו. וחוץ מזה הוא איש גדול עם אגו לא קטן. קול מגפוני שמחצרץ את האמת שלו.
בהשקת "67'" ולאחר שהמחבר הכניס תיקונים, הגדיר את הספר מקיף ופרטני שעושה צדק היסטורי עם המערכה על ירושלים. ואולם בתחילת הדרך ביקר בעוצמה את המחקר ומחברו. "גדעון כתב ספר עם המון טעויות וגילה חוסר הבנה של ממש בנושאי מפתח", כתב לכתרי מעוז, מנכ"ל עמותת גבעת התחמושת. "לא ייתכן שלא יתקיים דיון בשאלות המפתח: האם איכות הספר שקיבלנו מאפשרת את הוצאתו לאור? אילו מומחים ייתנו אור ירוק לגבי איכות המוצר הסופי טרם הוצאתו לאור? אני משוכנע כי מוצר לא איכותי, בדומה לנוסח שעברתי עליו לאחרונה, יגרום לכם עם יציאת הספר למצוקה. ושלא תגידו שלא אמרתי זאת, אני כבר מתכונן לשמוע שאינני מנומס וכי עלי להתבטא יותר בנחמדות. אכן, אינני בוגר של חנה בבלי אך אני מדייק ודובר אמת".
יו"ר עמותת הגבעה הוא מנחם לנדאו, ראש אגף לשעבר בשב"כ. לנדאו, שיספק מטרייה אווירית לאביטל ויוביל את הספר עד למכבש הדפוס, מנסה להניח תחבושת קרח על מצחו של לנגוצקי. "יוסי ידידי, תרגיע!! תן לנו לנהל את העסק! המטרה שלנו שייצא ספר, אנחנו מנסים לגשר על הפערים כשברור לנו שאין אמת אחת".
אבל הקנה של לנגוצקי להט: "מנחם, הספר שקוע בבוץ של חוסר הבנה מקצועית קשה. אני עומד על כך שתתייחס לדברי בכבוד וברצינות. אישיותו של גדעון לא מהווה את מטרת הערותי, ואני מבקש שתרד ומיד מכיוון זה".
איך כותבים תחת הפגזה?
אביטל: "אני לא פחדן. בחיי כבר ירו עלי כדי להרוג אותי. אני הולך עם מה שאני חושב לאמת, אבל ברור לי שהאמת לא רשומה על שמי בטאבו".
מאיפה עמוד השדרה?
"אבא שלי היה הילד היהודי הראשון בגרמניה שסירב להצדיע בכיתה במועל יד וסולק. למדתי ממנו לא לוותר על האמת שלי".
עד לגרמניה הנאצית החזירה אותך הכתיבה הזאת?
"החיים הם סט של מערבולות".
תשוקה מתמשכת לתקן
והמערבולות מסתחררות. אחת הביקורות נגד טיוטת המחקר של אביטל היא טענתו שישראל יזמה פרובוקציה כדי לגרור את ירדן למלחמה. "לי אישית כחפ"ש", כותב סמג"ד 66 דורון מור ללנדאו, "ברור שזאת שטות גמורה. אבל אינני חוקר, ואילו גדעון טוען שאינו מביע שום דעה אישית במחקרו אלא מסתמך רק על מקורות כתובים. ולא נברתי בכאלה. בטיוטת החומר שגדעון שלח לי היו אומנם רעיונות כאלה של כמה אלופים במטכ"ל הרבה לפני המלחמה, אבל בטח שלא לפני ששת הימים. אנחנו כבר די מבוגרים, אבל עדיין זוכרים מצוין מי התחיל, כמו שאומרים הילדים".
ומשיב לנדאו: "בדיוק על השטות שציינת הוויכוח, והוא מתעקש להכניס זאת לספר. דיברנו עם חוקרי המלחמה (בהם פרופ' יואב גלבר וד"ר עמי גלוסקא - מ"ח) שציינו שזאת שטות מוחלטת, אבל הוא בשלו. הם ציינו בפניו שלא חקר את ששת הימים ומוטב שיתבסס על אלה שחקרו, אבל הוא בשלו".
ומשווע כתרי מעוז בדוא"ל משלו: "אני אתר ממלכתי! ככזה אין לי כל כוונה להוביל דעה שמדינת ישראל יזמה את מלחמת ששת הימים. את זה שחוסיין לא מקבל אזהרות והדרג הבכיר בצבא שותף לקנוניה".
אביטל מבהיר לי שקודם כל קיבל חופש כתיבה. גם הוסכם שחבורה מלווה תיצור סביבו מעגל שימנע לחצים. לשאלה אם קידם רעיון שלישראל היו תוכניות לתקוף את ירדן, הבהיר שישראל לא הייתה חייבת לכבוש את הגדה. היא יכלה להשיב אש, לכבוש את השטחים ששולטים על שדות התעופה בלוד, רמת דוד ותל נוף ולהסתפק בכך. "אבל פה הייתה תשוקה מתמשכת לתקן".
את "בכייה לדורות".
"כן. ובמובן הזה אין ישראל אחת אלא קבוצות שונות".
ב–53' כותב יובל נאמן, ראש מחלקת תכנון במטכ"ל, "מסמך מפתח", כהגדרת ד"ר אביטל. יש לגלגל, לדעתו, תקרית בהר הצופים שתהיה עילה לכיבוש העיר המזרחית והגדה המערבית ולחלוקתה בין ישראל לעיראק שלפני מהפכת קאסם. בוועידת סוור, ערב מבצע סיני, אומר בן–גוריון לראש ממשלת צרפת גי מולה ולשר החוץ של בריטניה סלווין לויד: "תשמעו את התוכנית הפנטסטית שלי. אנחנו צריכים לחסל את הישות המלאכותית הזאת ששמה ירדן".
באוגוסט 58', בעקבות ההפיכה בעיראק, מחייה בן–גוריון את הצעת סוור. שליחיו, אבא אבן (אז שגריר בוושינגטון ובאו"ם) וראובן שילוח (איש מוסד), מעבירים לשר החוץ האמריקאי ג'ון פוסטר דאלס את המסר הזה: "אם יתברר שאי אפשר לשמור על הסטטוס קוו בירדן, הרי הגדה המערבית שייכת לארץ ישראל".
הרמטכ"ל לסקוב מציע לזקן לנצל את ההזדמנות ולכבוש את הגדה המערבית. בן–גוריון מסרב בינתיים.
"האם ישראל רצתה מלחמה עם ירדן?", שואל אביטל. "לדעתי לא. האם היא ראתה אותה כאופציה בימי הכוננות? התשובה היא כן. האם התאהבה באופציה הזאת אחרי מסע חוסיין לנאצר ב–30 במאי 1967 וראתה אותה בלתי נמנעת? זאת הערכתי".
באילו רמות שלטה ההערכה הזאת?
"לא ברמת הפיקוד. אבל לו רצתה ישראל למנוע מחוסיין להתערב לאחר שנסגרו המצרים, יכלה לעשות זאת".
אבל אין כמעט הידברות. לשיאה האבסורדי מגיעה הדממה, לדברי אביטל, ב–4 ביוני. יגאל ידין שהתמנה לעוזרו של אשכול אומר לדיין: "בוא נוציא אזהרה מפורשת לחוסיין". שר הביטחון הטרי משיב: "אם הוא לא הבין בעצמו יש לו בעיה".
קיבלת ודאי מאות הערות. האם הן שינו את התפיסות שלך לגבי ירדן, למשל?
"על יחסי ישראל–ירדן קיבלתי הרבה הערות מד"ר גלוסקא. הן אילצו אותי להיות פחות שיפוטי ויותר מעמיק".
ומה גילית?
"גיליתי רומן, פשוט רומן בין אשכול לחוסיין. ואז מגיעה פעולת סמוע, והרומן עם חוסיין מתרסק. ישראל לא הבינה את עוצמת השבר של המלך לאחר סמוע".
ככה זה היה
"אתמול בערב הייתה לי שיחה ארוכה מאוד עם גדעון (המחבר)", כותב כתרי מעוז לסמג"ד דורון מור. "אני מתהלך בתחושה אישית שהוא (אביטל - מ"ח) לקח על עצמו כביכול לסגור חשבונות. אתמול זה הגיע לכך שאם לא אקבל את גישתו, הספר יודפס לא תחת שם גבעת התחמושת. כמעט יצא מפי שאולי מוטב שכך. אני ממליץ לך לקרוא את הפרק שעוסק בגדוד 66. יש בו יותר מפעם אחת ביקורת על קבלת ההחלטות".
הנה הדוגמה שמציין מעוז: "בחסות מנת ארטילריה שנייה על המשטרה (בית הספר לשוטרים) מורה יפה (המג"ד יוסי יפה ז"ל) לגיורא (אשכנזי ז"ל, מ"פ ד') להניע כוחות ולהתחיל בפריצת הגדרות. הלוחמים נתקלים בהפתעה בגדר ראשונה קרובה. בדיעבד הוברר (מתי? בתוך הקרב? אחרי? בתחקיר? - שאלות של מעוז) כי זו הייתה גדר ישראלית. קצין או סייר מחטיבת ירושלים בן המקום יכול היה להיות כאן לעזר בכל הנוגע להיכרות עם השטח והתמצאות בו".
וממשיך מעוז: "חשתי כחכם לאחר מעשה, ממש פשוט לכתוב שאם ואם ואם הדברים היו אחרת. אבל זה מה שראו המפקדים לנגד עיניהם. ועם כל האילוצים הם ביצעו את המשימה".
אנשים נפגעו ממך.
אביטל: "לקח להם זמן להבין שאני כותב ללא שום אינטרס. היו מפקדים שקראו את החלק על עצמם ואמרו: 'אני לא יוצא הכי טוב, אבל זה פרפקט, ככה זה היה".
דדי.
"לא רוצה לומר שמות, אבל חמישה מ"פים סיימו את תפקידם לאחר המלחמה".
דדי היה אחד מהם.
"כן. נסעתי מיישוב ליישוב כדי לשלול את הטענות שהושמעו כלפיו. לא מצאתי מי שחזר באוזני שדדי לא תפקד כלל במלחמה". כותב אביטל: "דדי יעקבי (עובד יעקבי) מושך ימינה בשטח פתוח אל התעלה ההיקפית המזרחית כשהוא סבור בטעות כי זו התעלה המרכזית". ואחר כך: "ב–04:30 בערך המ"פ דדי יעקבי ממוקם בתעלה המזרחית. הוא שומע ממערב ומצפון קולות מלחמה אך מתקשה לפענח מי נלחם והיכן. דדי מנתר ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה במאמץ להבין מי נגד מי. לשווא".
כשהלחימה מתקדמת, ויקי חץ, מגיבורי הגבעה, עומד לבדו מול בונקר הלגיון. כותב אביטל: "דדי נותר בתעלה המזרחית, מעט לפני עמדת התול"ר עם הקשר, רץ ושני לוחמים. הוא מודיע לדודיק כי אין בכוחו להתקדם". דודיק רוטנברג, מ"פ ג', מוחמא בספר כ"שולט בלחימה ביד רמה". בראיון לגלי צה"ל טען כי דדי לא היה באזור הקרב, המערכת שלו התפזרה וקציניו נהרגו.
הקביעה הזאת מוציאה מדעתו את איש החטיבה יוסי בלום הלוי. כך הוא כותב לדורון מור: "היה צריך למצוא קורבן שעליו יפילו את האשם בתוצאות המדממות של הקרב הזה. הקורבן הזה היה כבר לפני 50 שנה המ"פ דדי. בשקט–בשקט הפילו עליו את התיק הזה. השמצה שקרית זו נעשתה עד עתה בחדרי חדרים של החטיבה, ועתה בא דודיק, מפקד מוערך שאין ספק באומץ לבו, ומטיח את המיתוס השקרי הזה. דדי הוביל את הקרב על גבעת התחמושת מתחילתו ועד סופו, זאת כאשר הוא מוביל את המחלקות שלו לקרבות העיקריים. דדי הוא המ"פ שתפקד באומץ ובנחישות והוביל את אנשיו היכן שהמג"ד והסמג"ד לא תפקדו בזמן המצוקה של נפילת עשרות מלוחמי הגדוד".
"על מה אתה מסתמך בהאשמתך החמורה שהמג"ד והסמג"ד לא תפקדו?", משיב מור. "אין לך שמץ של מושג מה עשו המג"ד והסמג"ד באותו קרב. ואם כך זה בנוגע למג"ד ולסמג"ד, מן הסתם כך גם ידיעותיך בנושא דדי יעקבי שהודח לאחר שהמג"ד יוסי יפה תחקר את לוחמי פלוגה ג'".
כנהוג בשב"כ בשעת משבר, לנדאו מכנס את הנצים לדיון. "שיפרקו, שישפכו", הוא אומר לי. כדי להשרות טמפרטורה ארקטית בסהרה היוקדת, הוא מבקש מאביטל להחריש ורק לשמוע את האנשים. אבל האווירה לקראת ההתוועדות בגבעה נפיצה. עד כדי כך שעוזי עילם, מג"ד 71 בחטיבה 55, טורח לכתוב ממרחקים: "צר לי על ההתלהמות של חלק מהמעורבים, וחבל על כמה מאמצים (שנראים לי פתטיים) לחבל בהוצאת הספר לאור. (אבל) טוב יהיה אם תינתן ללוחמים ההזדמנות לומר את אשר על לבם".
והלבבות היו כבדים באותו יום של 20 ביולי 2017. האלוף במיל' עמוס ירון, אז קצין אג"ם של חטיבה 55: "נפגשנו לפני חצי שנה במגמה חיובית. לא במוד של אנטי. טענו שיש ועדת ליווי וצריך לקבל ממד מדויק של ההיסטוריה. גדעון הרגיש בעל הבית ועשה מה שעשה".
יורם זמוש, מ"פ בגדוד 71 ומניף הדגל בכותל: "כולנו אחרי 50 שנה מצטיינים בתבונה שלא הייתה לנו בעבר. הספר נארג בלי דעות קדומות. הוא מסכם את הדברים המפוזרים. הוא עוסק בנושאים שלא עסקו בהם. הוא צריך לצאת במהלך שנת ה–50".
לנגוצקי: "הספר אינו באיכות שעמותת גבעת התחמושת יכולה לגבות אותו. יצא משהו מעייף, מייגע. אני מאוד בעד הספר. זה הולך להיות אורים ותומים ואעשה כל מה שבכוחי שככה לא ייצא, אלא ייצא באיכות".
אל"ם במיל' אריק אכמון, קצין מודיעין של חטיבה 55: "חברים באים בטענה שיש לי מעורבות אישית רגשית. יש לי מעורבות אישית עמוקה. 200 הערות (העברתי - מ"ח) על חטיבה 55. אני וגדעון לא מסתדרים. אני מתיימר להיות אחד המקורות הכי רציניים על הקרב בירושלים. הספר לא מקובל עלי".
מנחם לנדאו: "הספר מעצים את הלוחמים".
אמנון נויבך (מ"כ בפלוגה א'): "בכתיבה של גדעון ניתן כל הכבוד לנופלים".
אכמון: "הוא מטפל במסרקות ברזל בכל המפקדים".
לנדאו קובע שלעולם לא תהיה הסכמה של כולם על הכל, שהספר בא לסכם את קרבות ירושלים ולא הכל היה מושלם. הוא מבקש מאביטל להכניס תיקונים אם הם עובדתיים. כל השאר זה חופש הכתיבה שלו. "והספר ייצא לאור, יש לנו מחויבות לציבור", הוא מכריע ומנסה להרגיע את המתנגדים, אכמון בראשם.
משהו מתבשל כאן
אכמון הוא שועל בן 85. "אני מסוכן כי אני אובססיבי לאמת", הוא מעיד על עצמו. מהיר מחשבה, לנצח קצין מודיעין. סותר, קוטע, מצליב את שאלותי עם העובדות והתאריכים שהוא זוכר. והוא זוכר.
בעמודה האזרחית של חייו היה מנכ"ל כנף ארקיע, מנכ"ל ארקיע, מנכ"ל חברות בתחום עמילות המכס ויועץ ניהול. 55 שנה שירת בצה"ל. התחיל בגולני, מ"מ במבצע קדש, מג"ד במלחמת ההתשה, סמח"ט ביום כיפור, מפקד אגד תחזוקה במלחמת לבנון הראשונה.
אין ספק שאת פסגתו הצבאית פגש בששת הימים כקמ"ן של מוטה בחטיבה 55. אכמון הריח די מוקדם שמלחמה באוויר. ביום העצמאות לפני המלחמה צפה עם ח"כ יעקב חזן, אבי אשתו יהודית, במצעד בירושלים. לפניהם ישבו ראש הממשלה אשכול והרמטכ"ל רבין והסתודדו. "משהו מתבשל כאן", לחש לו חותנו צחור הבלורית, ממנהיגי מפ"ם ההיסטורית.
ואכן, כמה ימים אחרי המצעד קרא לו מוטה גור למטכ"ל, סיפר שאם תפרוץ מלחמה החטיבה תצנח באל–עריש. הוא מציע לו להיות קצין המודיעין שלו. במשך עשרה ימים, "בלי לאכול ובלי לישון", הוא אוסף מידע על אל–עריש. המלחמה פורצת, אבל התקדמות השריון מייתרת את הצניחה באל–עריש והחטיבה עולה לירושלים.
לאכמון שלוש טענות מרכזיות נגד ספרו של אביטל. בחלק שנוגע לחטיבה 55 מצא, לדבריו, מאות טעויות, הספר זרוע פרשנויות מופרכות והוא נכתב בידי אדם שחוזהו אומנם קובע שעליו לספר על המלחמה, אך אין הוא מבין בכך דבר.
בטבלת "ניתוח תכולה" של הפרקים שקרא ושיגר לחברים זה נראה כך: "להתייחסות כללית לירושלים ותולדות המלחמה הוקדשו 247 עמודים שמשקלם בספר 44%. הערת מחבר הטבלה: רובו של מרכיב זה בספר מיותר ואינו הולם את החוזה שנחתם עם אביטל. לקורות חטיבה 55 במלחמה הוקדשו 122 עמודים שמשקלם בספר 21%. הערת מחבר הטבלה: שגיאות חמורות. הספר גדוש בסיפורים של החבר'ה המשולבים בפרשנות מגמתית".
אבל אביטל מגן על החבר'ה: "אני מאוד מחשיב את 238 הראיונות שלי עם אנשים, את ההצלבות שעשיתי וגם הגעתי לכמות לא קטנה של פרוטוקולים". הוא מקווה שהצליח לבטא את הניסיון שלו בכתיבה היסטורית וב–25 שנות עריכת דין. "צריך לדעת לשאול ולהקשיב לתשובות", הוא אומר לי. ביקורתו של
אכמון, הוא טוען, שייכת למי שהחשיבו את עצמם לאדוני הסיפור של ירושלים.
ואכמון מתיז ניצוצות: "אתה יכול לקרוא לו רק אביטל, לא שווה שאזכיר אותו בשמו המלא".
למה אתה שונא אותו?
"לא שונא, פשוט עשה דברים לא יפים".
כמו מה?
"לא יכול להגיד לך".
אביטל: "הלחץ עלי היה בעיקר מהצנחנים הוותיקים, אך התהליך שעברו מיתן אותו עד שנעלם כליל".
מאין באה העוינות?
"טענו שאין לפגוע במיתוס. למה שייפגע זכרם של מי שכבר אינם, כלומר מוטה גור".
העניין של מוטה עולה בניסיון פיוס בביתו של אכמון ביוזמת אשתו יהודית, ד"ר לפסיכולוגיה. אביטל מגיע עם אשתו ענת, אבל המפגש רק מעלה את מפלס המשטמה. לטענת אביטל, אכמון אמר לו: "אותי לא מעניינים ששת הימים ולא הקרב על ירושלים. אותי מעניינים ארבעה אנשים: מוטה, סטמפל, עמוס ירון ואני. בסדר הזה". על המשפט הזה, כך אביטל, חזר אכמון שלוש פעמים.
"שקר בוטה", מתפוצץ עלי אכמון כשאני מבקש את תגובתו. "המחויבות שלי היא ל–97 הרוגים שאני כבר 45 שנה מטפל במשפחותיהם".
ולא היה מוטה, סטמפל, עמוס ירון ואתה?
"אמרתי לו שבמטבח של מוטה בניהול המלחמה בירושלים היו סטמפל ('ענק'), עמוס ירון ('גדול') ואריק".
מורשתו של מוטה
אכמון קנאי לזכרו של מוטה במובן השיעי של המילה. בששת הימים הלך איתו באשר הלך. לבקשת אלמנתו ריטה, ספד לו לאחר שהתאבד. הוא מכנה אותו "המנטור שלי, המצביא האולטימטיבי". אביטל מגדיר את אכמון כ"איש אמונו של מוטה במודל ד"ר ווטסון ושרלוק הולמס".
יש לו ביקורת, לעתים מרומזת, על תפקודו של גור במלחמה. מציטוט מדבריו בכינוס מח"טים בפיקוד מרכז ב–9 באוגוסט 67' נראה שגם מוטה ביקר את מוטה: "ההחלטה הכי לא נכונה שאני עשיתי במלחמה הזו הייתה לבטל את הסיור שלי עם המג"דים בירושלים בשבת (שלפני המלחמה - מ"ח). נכנעתי לכל אלה שאמרו: 'מה אתה מבלבל את הראש, גם אם תהיה פעילות בירושלים, אתה לא תופעל בירושלים'".
לעומת זה משבח המחבר את התנהלותו של מח"ט אחר. אורי בן ארי דרש מסוק שיביאו מהקסטל לאזור בית חנינא לשוחח עם שלושת המג"דים ולצפות על הגזרה לפני שהוא מתחיל בקרב. "זאת בעיני התנהלות מופתית", אומר לי אביטל.
ביום הקרב עצמו שואל מוטה את יוסי יפה אם הוא רוצה לדחות את הביצוע מהלילה לבוקר. מג"ד 66 משיב בשלילה מוחלטת. האם טעה המח"ט כשלא כפה על יפה להמתין לבוקר? התברר שהתקיפה בלילה, כך אביטל, נעשתה בניגוד להוראה מפורשת של הרמטכ"ל. ב–22:00 בערך מורה רבין לתקוף בבוקר ומעביר את האחריות לסגנו חיים בר–לב שבדיוק שב מירושלים. ואז מוטה מתחיל ללחוץ על עוזי נרקיס, מפקד פיקוד המרכז, ובאמצעותו על המטכ"ל, ללכת על הלילה.
"אני מבין ללבו של מוטה", אומר אביטל. "הייתה לו פעולה לתפארת: צניחה בעורף האויב באל–עריש ופתאום היא נלקחת ממנו".
"עמיתיו רפול ודני מט קיבלו משימות נהדרות, חטיבה 10 או–טו–טו מגיעה להר הצופים, "אז מה נשאר לו? יש פה עניין של יוקרה אישית ויחידתית".
אריק אכמון, האם אצה למוטה הדרך ולכן תקף בלילה?
"אל תתחיל להרגיז אותי כי אקום ואצא מהחדר. מוטה היה קר רוח. איש הצבא הכי שקול שהכרתי. בגאונות דחס את נוהל הקרב בתוך עשר שעות. שעת השי"ן (תחילת הפעולה) הייתה כעבור 12 שעות. ומה כותב אביטל? לא הייתה שעת שי"ן".
הוא כותב שמוטה דחה את הרעיון להסיט את אש המרגמות הכבדות מבית הספר לשוטרים ולרכך את גבעת התחמושת.
"היה ריכוך ארטילרי".
הוא טוען שהיה אפשר להשתמש בחיל האוויר ולרסק עמדות אויב.
"אי אפשר היה. שמעת את השם רמי שמר?".
לא.
רמי שמר, קברניט ומנהל המבצעים של אל־על, הוא חברו הקרוב של אכמון. בששת הימים הוביל רביעיית פוגות. כשאכמון שאל אותו אם היה נכנס לתקוף בשתיים בלילה, השיב שלעולם לא, אפילו היה מקבל עשר פקודות. "טווח הביטחון שלנו מכוחות יבשה הוא 500 מטר ואתם בגבעה הייתם במרחק של 100 מטר".
אגיד משהו שירגיז אותך, אבל אביטל נותן כבוד לנופלים. עושה צדק עם החפ"שים.
"הוא לא עושה צדק עם החפ"שים כי בתוך יער השטויות שלו עצי הצדק הולכים לאיבוד".
כמה אנשים כועסים עליך אחרי הספר הזה?
אביטל: "אולי אחד".
אכמון?
"כן, אבל אני רוצה לקוות שאפילו הוא ימצא בספר גם יסוד מסוים של גאולה".
אריק אכמון, יש סיכוי שתתפייס עם גדעון אביטל?
"שום סיכוי שבעולם".
הוא דווקא מקווה שתמצא בספר איזו גאולה.
"אני לא צריך את הגאולות שלו".