ביום חמישי, 22 באפריל 1948, נשברו ערביי חיפה. הם פחדו שגורלם יהיה כגורל ערביי דיר יאסין, ורובם ברחו. את המידע המפתיע הזה קיבל דוד בן־גוריון בירושלים, לשם עלה מתל אביב יומיים קודם לכן, בחברת מפקד מבצע יבוסי, יצחק שדה, ומפקד חטיבת הראל, יצחק רבין. הוא ביקש להיות נוכח בעיר כשלוחמי הראל ישתלטו על הבסיסים שהבריטים היו אמורים לפנות. התברר שהמידע היה שגוי, והבריטים לא נטשו את הבסיסים.
אבל המידע מחיפה כל כך שימח אותו, עד שהוא חרג מעיקרון אסטרטגי שקבע: לא לכבוש שטחים בשטח שנועד למדינה הפלסטינית, והוא אישר ליצחק שדה לממש תוכנית שהגה עם יוחנן רטנר, כשהוחלט על מבצע נחשון ב־31 במרץ - להשתלט על כל הכפרים הערביים מצפון לירושלים עד חלקה הדרומי של העיר רמאללה. בן־גוריון ויצחק שדה לא היו אנשי צבא. הם האמינו שאפקט "הטבח" המפוברק בדיר יאסין, שכה השפיע על ערביי חיפה, ישפיע גם על ערביי צפון ירושלים, והחליטו לצאת למבצע בו בלילה, בלא תכנון מדויק, בלא סיורים מוקדמים ובלא הכנות חיוניות. הם גם ביקשו להעניק לעם ישראל מתנה לסדר פסח החל למחרת.
מח"ט הראל יצחק רבין היה מכונס במטה החטיבה בפנסיון רייך, בשכונת בית הכרם. שדה, שפיקד ישירות על המבצע החפוז, החליט לשתף רק שני גדודים של הראל: הגדוד הרביעי, בפיקוד יוספל'ה טבנקין, אמור להתקדם ממעלה החמישה דרך נבי סמואל לרמאללה, והגדוד החמישי, בפיקודו של מנחם רוסק, יתקדם לשם מירושלים, דרך שכונת שועפאט. חטיבת עציוני הירושלמית לא שותפה, כדי להאדיר את כבוד הפלמ"ח ולשכנע בכך את בן־גוריון שלא יממש את תוכניתו לפרק אותו.
שדה נסע לבית פפרמן במעלה החמישה ותדרך את טבנקין: השלב הראשון במבצע היה להשתלט עד חצות, בחסות הלילה ובהפתעה, על רכס נבי סמואל, ומשם להמשיך למחרת לרמאללה, לכיבוש כל הכפרים שבסביבה. משימת הכיבוש הוטלה על פלוגה בפיקוד חיים פוזננסקי (פוזה), שנחשב למפקד הקרבי הבולט ביותר בפלמ"ח. פלוגה בפיקוד אורי בן ארי (לימים תא"ל בצה"ל) אמורה הייתה להתמקם כקילומטר וחצי ממערב ליעד, לחסום את הדרך מפני
תגבורת ערבית ולשמש עתודה. אבל טבנקין סטה מהתוכנית ושלח את גדודו להשתלט על הכפר בית איכסא מדרום ליעד. הוא התכוון לשלוח דרך בית איכסא, לנבי סמואל, את מחלקת המשוריינים, בפיקוד מיכה פרי, להפציץ את נבי סמואל במרגמות דווידקה שפותחו בארגון ההגנה, שיבריחו את החיילים הסורים והעיראקים מ"צבא ההצלה" שהגנו על הרכס. ההשתלטות על בית איכסא הסתיימה בשעה שתיים אחרי חצות. ההפתעה אבדה.
מידע מפוברק
מבית איכסא מיהר פוזה לנבי סמואל והגיע למרגלות ההר בתוך 20 דקות. הוא ביקש לתקוף מיד, אך טבנקין, שפיקד על הקרב מהמושבה מוצא תחתית, הורה לו במכשיר הקשר לחכות לאורי בן ארי שהגיע ליעדו אחרי למעלה משעתיים. מכיוון שהאיר השחר, דחק בן ארי בפוזה לוותר על ההתקפה. פוזה דחה את הצעתו והחליט לדבוק במשימה. טבנקין שפיקד מרחוק, היסס. פוזה, בראש שתי מחלקות, התקדם במעלה ההר. נלווה אליו מפקד הפלוגה הימית של הפלמ"ח, יוחאי בן־נון. הסמ"פ יצחק גניגר נע מאחור עם מחלקת טירונים, שתפקידם היה לחפות מאחור באש, יחד עם אנשי בן ארי, על המחלקות הקדמיות, בעת ההסתערות. בינתיים התברר שלא תגיע עזרה של דווידקות כי בדרך מהכביש הראשי לירושלים אל בית איכסא נתקלו המשוריינים בתעלה. פרי ופקודיו, ששירתו עד אז בפלוגה הימית, לא ידעו איך לחלוף על פני המחסום וחזרו אל הכביש הראשי.
כשהגיעו פוזה ופקודיו לא הרחק מעמדות הסורים והעיראקים, הם נפגעו מאחור מאש שירו אנשי גניגר ובן ארי. פוזה נפצע וביקש מיוחאי בן־נון לקבל את הפיקוד. אך האחרון שנפצע באורח קל, פינה את עצמו לפלוגת בן ארי. פוזה ופצועים נוספים נגררו מתחת לעץ, הושארו שם, וכל מי שהיה מסוגל - נסוג. בן ארי ופקודיו לא מיהרו להשלים את המשימה, או לפנות נפגעים. באישור טבנקין הם פינו את עצמם למוצא תחתית. פלוגה נוספת, בפיקוד מוטקה בן פורת (לימים תא"ל), נותרה בבית איכסא. אנשיה צפו מהמדרון הקדמי בנעשה. עיראקים וסורים ירדו מעמדותיהם, הרגו את הפצועים והתעללו בגוויותיהם. בסך הכל נותרו על מדרון הר נבי סמואל, בצהרי ערב פסח תש"ח, 27 גוויות מחוללות.
המג"ד טבנקין קיבל בקשר מידע על המתרחש. הוא נטל את מחלקת המשוריינים, ועם מפקדה, מיכה פרי, נסע ממטהו שעל הכביש הראשי שליד מוצא תחתית אל מעלה החמישה, בכוונה להגיע דרך גבעת הרדאר לנבי סמואל. אך מאחורי הרדאר ירו ערביי הסביבה במשוריינים. טבנקין ופרי נסוגו. חלק מהלוחמים נהרגו, ואחרים הצליחו לסגת גם. אחד מהם היה הסופר יורם קניוק, שתיאר את האירועים בסיפורו "העיטים". 17 לוחמים נהרגו ברדאר. בסך הכל נהרגו בקרב 44 פלמ"חאים.
רוב הגוויות נעזבו בשדה הקרב. אנשי הקשר של ההגנה עם הבריטים ביקשו מהבריטים לחלץ את הגוויות תמורת תשלום. שלוש בחורות מהפלמ"ח הצטרפו אל הבריטים שאספו את הגוויות. "נסענו עם 'כלניות' (צנחנים) לרדאר, לאסוף גוויות", סיפרה נועה ליבוביץ'. "הן היו במצב נורא. אחד היה עדיין חי, ומת אחר כך".
הגוויות הונחו באסם של קריית ענבים. "בלילה אפשרו לנו, הבריטים, לאסוף את ההרוגים האחרים", סיפר חנוך קוסובסקי. "עד הבוקר היו מונחות 40 גוויות באסם. אני שמרתי עליהן, כמשמר כבוד". לאור פנסים זיהו הלוחמים את גוויות חבריהם. בלילה ההוא נדרו בכירי הגדוד לא לספר לעולם מה אירע בנבי סמואל וברדאר. "הפעולה בכפרים (בצפון ירושלים) לא הצליחה", דווח לבן־גוריון ששהה עדיין בירושלים,
ב־23 באפריל לפני הצהריים. אחר הצהריים סיפר לו שדה על "הרוגים רבים מאוד בנבי סמואל וברדאר, ואובדן נשק רב ודווידקה". שדה גם סיפר לבן־גוריון שסגנו, שלום עשת, "ביקר בחריפות את הפלמ"ח על חוסר הבנה צבאית", ושהוא, שדה, סטר על לחיו.
בן־גוריון הזמין את עשת ושדה לבירור. בנוכחות בן־גוריון לא מתח עשת ביקורת על מפקדו, אבל ציין שהאבדות הן רבות בהרבה מכפי שדיווח שדה, ובן־גוריון נסע למטה חטיבת הראל בפנסיון רייך כדי לקבל מידע מדויק ומצא את מפקד החטיבה ישן בפנסיון בבית הכרם. בן־גוריון לא הרשה לאנשי המטה להעיר את רבין משנתו, והסמח"ט אתיאל עמיחי, שגם הוא לא היה בשטח, סיפק לו מידע מפוברק. בשידור ליהודי ירושלים, מתחנת הרדיו של ההגנה, אמר בן־גוריון באותו היום (ערב פסח): "אסור לנו להתעלם מליקויים פנימיים - ארגוניים, מוסריים, משקיים ואחרים - המתגלים בתוכנו מזמן לזמן".
בגלל הכישלון הנורא של חטיבתו של רבין, התערער אמונו של בן־גוריון בפלמ"ח. אחרי שלושה ימים הוא אמר לראש המפקדה הארצית של ההגנה, ישראל גלילי: "פלמ"ח הוא צבא פרטי, מפלגתי וכיתתי. יש מפקדים שאינם במקומם, ויש מפקדים שלא נוצלו. אין משטר צבאי ואימון מספיק". נראה שהחלטתו לפרק את הפלמ"ח התחזקה בו אז.
העורכים סירסו
יוסף טבנקין, שהחליף אחרי כחודש את רבין בפיקוד על חטיבת הראל, קבע אחרי המלחמה מה יתפרסם ב"ספר הפלמ"ח" על הגדוד הרביעי ועל חטיבת הראל. מתי מגד, אחד מכותבי "ספר הפלמ"ח", אמר בראיון שקיימתי עמו ב־1987: "עלי הוטל לכתוב על נבי סמואל ל'ספר הפלמ"ח'. לא הייתה לי שום השכלה בהיסטוריה צבאית ובתחקיר מדעי של קרבות. ישבתי עם יוסף טבנקין, בני מרשק ועוד שניים, נדמה לי שהיו אלה עוזי נרקיס ואורי בן ארי. הם דיברו, ואני כתבתי. ישבנו שעות, והם התווכחו, מה היה בדרך לבית איכסא, מחסום אבנים או תעלה? זה היה הוויכוח היחיד. בסופו של דבר החליטו ישראל גלילי ויגאל אלון שלא אכתוב כלום על נבי סמואל, ושבספר יתפרסם רק דוח רשמי וזיכרונות של אחד המ"כים".
על קטע הזיכרונות, "מם־כף מספר", חתום יגאל פרח. בגדוד הרביעי לא היה כלל מי שנקרא כך. את הקטע כתב יגאל נאור, מי שהיה מפקד כיתה בפלוגה של אורי בן ארי. לימים סיפר לי נאור שהעורכים סירסו את הדברים שכתב, ולכן סירב לחתום על "זיכרונותיו" בשמו.
בראיונות שערכתי עמו האשים טבנקין בכישלון את חיים פוזננסקי, שהפר פקודה. ב־1988 הפיקו אחדים מוותיקי הפלמ"ח שני סרטי קלטות על חטיבת הראל. גושפנקא מדעית למפיקי הסרט העניקו פרופ' גבריאל כהן וד"ר מאיר פעיל, לוחמי פלמ"ח לשעבר, שמלחמת העצמאות כלולה בהתמחותם האקדמית. בקטע שהוקדש לקרב נבי סמואל ניתנה רק עדות טבנקין, והוא האשים, שוב, את פוזננסקי.
אבל פוזננסקי לא רק שביצע את המשימה, אלא שהיה היחיד שמילא את הפקודות שקיבל, ועל כך שילם בחייו. הוא נשמע לטבנקין, שאסר עליו לתקוף את נבי סמואל בשלוש לפנות בוקר. לו תקף אז את הכפר, אולי היו לו סיכויים להפתיע את מגניו ולכובשו. בניגוד לתורת הלחימה שלמד, ובניגוד לניסיון שרכש בקרבות, לא תקף פוזננסקי את יעדו בלילה. הוא חיכה, בפקודת טבנקין, למיכה פרי ולאורי בן ארי, ותקף רק עם שחר.
קציני ענף היסטוריה במטכ"ל, שכתבו את הספר "תולדות מלחמת הקוממיות", הקדישו לקרב נבי סמואל תשע שורות בלבד, ומה שכתוב בהן שגוי. הדבר אינו מפליא, כי בעדויות שמסר רבין למחלקת היסטוריה, ב־1961, בהיותו סגן רמטכ"ל, הוא הקדיש לתיאור הקרב רק ארבע שורות: "התוכנית הייתה להביא את הדווידקה לבית איכסא, אולם הדרך לא סוירה מראש. הסתבר שאינה ניתנת למעבר בלי הכשרה מוקדמת. פלוגה של אורי בן ארי ישבה בין הכפר בידו ונבי סמואל. ההתקפה הייתה מדורגת. פוזה תקף עם פלוגתו את נבי סמואל עם אור. אני הייתי האחרון שדיבר עם הקשר שלו".
גם פרופ' יהודה סלוצקי, מחבר "ספר תולדות ההגנה", שצוות גדול של עוזרים עמד לרשותו, הקדיש רק תשע שורות "לקסיקוניות" לקרב הזה, וחלק מהמסופר בהן שגוי.