"אם שחר היה חי, הוא היה רוצה שנעזור לחייל היורה"

 

"רציתי לדעת עם כאב לבני, אם הוא אמר מילה אחרונה"

"אני חושב שהמידע הזה היה עוזר לנו מאוד", קובי שיתף, "החיים אחרי ה-20 למרץ הם חיים אחרים ממה שהיה לנו קודם. הייתה לי שיחת טלפון אחת של החייל שירה בבני וביקשתי להיפגש עמו כדי לשמוע מה קרה אך הבנתי שבהצעת עורכי הדינו אמרו לי שאסור לו לספר". "אנחנו מכירים את החייל ברמה האישית", הוסיף, "הם היו חברים טובים וכשהיינו מבקרים את הבן שלנו בסופי שבוע בבסיס אותו חייל היה יושב איתנו גם כן. כששוחחנו בטלפון הוא אמר שהוא מתנצל. שיתפתי אותו שאני לא ישן שלושה חודשים בלילות ואני לא יודע מה קרה שם. רציתי לדעת אם בני קיבל מכה, אם הוא צעק, אם כאב לו, אם הוא הוציא מילה אחרונה מהפה לפני שנהרג. החייל רק טען שעליו להתייעץ עם עורכי הדין.

"אני מאוד כועס על המקרה אך לא מנסה לשפוט את תגובות הילד, אני מאמין שאנחנו נפגש יום אחד אחרי המשפט והוא יספר לי. חוץ מהילד היורה היה שם עוד ילד שגדל וחונך על אהבת המדינה, התנדב בצופים והיו לו המון חברים שעצובים היום בדיוק כמו שאר בני המשפחה ואף אחד לא יודע בדיוק מה קרה שם. באותו יום ב-19:30 הוא עוד התכתב עם אחותו וב-19:45 דיבר עם החברה שלו. ב-19:52 נורתה הירייה שהרסה משפחה שלמה וגורמת לנו להתמודד עם משהו שלא ניתן להתמודד איתו. יום למחרת האירוע בני היה אמור לצאת להופעה של מוקי ולשלוח לי צילום של השיר 'ילד של אבא'".

אילה הוסיפה לדבריו בבכי: "הכאב שלך חודר לכל עצם בגוף ואין לי מילים לנחם אותך. למרות היעדר הידיעה אתה סומך על עסקת הטיעון. בלעדיכם זה לא היה יוצא לפועל. מאיפה הכוחות? מאיפה אתה מגייס את תעצומות הנפש הללו?"

"אני מאמין שאותו חייל הוא לא רוצח", סיפר סטרוג, "המשפחה שלנו קיבלה על עצמה אסון כבד אך מכיוון שאני מכיר את החייל לא הייתי רוצה שגם המשפחה שלו תיהרס. הוא יישא את הכאב הזה כל חייו וזה לא יהיה משהו שיחלוף, הייתי רוצה שיקבל את העונש אך גם את הטיפול לו הוא זקוק. אני כל הזמן מנסה לחשוב ולשאול את שחר שלי מה הוא היה רוצה שנעשה, אני בטוח שהוא היה אומר לי 'אבא-תעזור לו' - זה מה שאני רוצה לעשות. אני כועס על מה שקרה, שבשטות של רגע נגמרו חיים. הקצינים הבכירים ביותר שביקרו אותי והעבירו את התחקירים של הצבא (ללא התחקירים של מצ"ח), כולם אמרו פה אחד שלא היו שם משחקים בנשק - היו תרגולות מול קיר ללא השגחת קצינים אך לעולם לא כיוונו אחד על השני את הנשק. שחר אמר לנו לאורך כל הדרך שאנחנו יכולים להיות רגועים כי עובדים איתם על הרגלי הבטיחות, על מה מותר ומה אסור. אני עדיין לא מצליח להבין מה בדיוק קרה שם".

עריכה: איתמר זיגלמן